תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה · דף י״ח עמוד א

לגרדום - בית וועד שדנים בו נפשות להריגה: ודינם שוה - שניהם נתפשו על דבר אחד: זה ירד - מן המטה: זה ניצול - מן הוועד:

תפלה שלימה - נתכוון:

אביי ורבא מדבית עלי אתו - כך שמעתי ובשחיטת חולין פרק הזרוע (חולין דף קלג.) אשכחן דרבא לאו כהן הוא ושמא אמו מבית עלי היתה ויש גורסין רבה ואביי ומפרשי לה ברבה בר נחמני:

ויחיד אימת - מצוי לו דכתיב בהמצאו: כנגד עשרה לגימות - עשרה עבדים שלח לו דוד כדמפרש בקרא (שמואל א כה) ונתן להם סעודה אחת לפיכך נתלו לו עשרה ימים: רב נחמן אמר אלו עשרה ימים כו' - שהמתין לו הקב"ה שישוב ולא שב:

בר"ה כל באי עולם כו' כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד: כמעלות בית מרון - הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך: ה"ג ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד והדר גרסינן אמר רבה בר בר חנה כו': כחיילות של בית דוד - וכבני מרון כבני חיילות של מלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה:

וכולן נסקרין וכו' - ואע"פ שעוברין זה אחר זה: אף אנן נמי תנינא - דכולן נסקרים בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למלתיה מהאי קרא היוצר יחד לבם: ולבייהו מייחד כי הדדי - כלבו של זה כך לבו של זה: הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם - ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר אותם השגיח יחד את לבם:

מתני' על ששה חדשים שלוחים יוצאים - שקדשו ב"ד החדש ע"פ עדים כשראו את החדש ומודיעים השלוחין לגולה יום שקדשוהו אם ביום שלשים וחדש שעבר חסר או ביום ל"א וחדש שעבר מלא: מפני הפסח - והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות: ועל אב מפני התענית - והולכין כל שמונת הימים חוץ מן השבת: על אלול מפני ר"ה - מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב"ד אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו: ועל תשרי מפני תקנת המועדות - לאחר שקדשוהו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עיברו ב"ד את אלול ואם לאו כדי שלא יהא לבם נוקפן ביוה"כ וסוכות:

פסח קטן - פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:

ברה"ע כאן קודם גז"ד כו' ה"נ ביחיד. ק"ק דא"כ ה"מ לשנויי דאידי ואידי לאחר גז"ד והא ביחיד והא בצבור:

שם ביחיד אימת כו'. ק"ק מה זו שאלה הלא תניא לעיל השב בינתיים מוחלין לו כו':

רש"י במשנה ד"ה ועל אב. והולכין כל ח' הימים. לכאורה ה"נ דהולכין גם בט"ב עצמו. בשלמא הא דפירש עד הפסח דמשמע דבחוה"מ אינם הולכין אף דהיה נ"מ ליו"ט האחרון. די"ל משום הא דריו"ח לקמן (כא) אבל הכא קשה. וגם שם יש לדון דאם נתקדש החדש ביום ל"א דאדר ילכו בחוה"מ בכדי שלא להקל בדברים שהתירו ביו"ט שני של גליות כגון לענין מת וכדומה:

רש"י ד"ה ועל אלול. ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה. גם בא"י צריכין לזה דבר"ה א"י לידע אימתי נתקדש תשרי:

תד"ה ועל אלול. וגם למחרתו כו'. אבל מלשון רש"י מבואר שלא עשו אלא יום אחד שהרי כתב ואע"פ שספק כו' הולכין אחר רוב שנים וכ"מ מדבריו לקמן (יט ב) בד"ה והא קמקלקלא ר"ה וכן הבינו הט"א. ולכן ל"ד התוי"ט בהעתקתו דברי התוס' בדרך ביאור ע"ד הרע"ב שכתב לשון רש"י. ואולי י"ל דכוונת רש"י על עיקר ר"ה דאינו אלא יום הראשון דבשני מקילינן לענין מת ולמיכחל עינא לנהרדעי בביצה (כב):

רבה ואביי מדבית עלי קאתו. רבה גרסינן דהוא רביה דאביי ולא גרסי רבא, דרבא לאו כהן הוה כדמוכח בהדיא בפרק הזרוע (חולין קלג, א) דאמר ליה רבא לשמעיה זכי לי מתנתך, והכי נמי מוכח בפרק בתרא דמועד קטן (כח, א) דאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא, רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין [ותרתין] שנין. ואם תאמר והא רבה עסיק בתורה ובגמילות חסדים, כדאיתא בחלק (סנהדרין צח, ב) דאמרינן התם, אמר ליה אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה והא גמילות חסדים. ויש לומר דאפילו הכי אביי עסיק בגמילות חסדים טפי.

על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית. גרסינן בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ד), על עצרת אמאי אין יוצאין, עצרת חתוכה היא, אשכחת אמר פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' הא כיצד שלמים כסדרן ו', חסרין ה', כלומר, דעצרת אינו תלוי ביום קבוע בחדש, דפעמים ז' פעמים ו' פעמים ה' כדאיתא לעיל (ו, ב), שאין הדבר תלוי אלא במנין חמשים יום ממחרת הפסח.

כאן קודם גזר דין. בפרק בתרא דנדה (דף ע: ושם) משני נמי הכי והוה מצי לשנויי כדאמר להו קב"ה למלאכי השרת בפ' מי שמתו (ברכות דף כ:) ולא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו עד כזית עד כביצה ומיהו גם זה אמת שאף לישראל אינו נושא פנים אלא קודם גזר דין:

רבה ואביי מדבית עלי קאתו. רבא חבירו של אביי לא הוה כהן כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלג.) והכא רבה חבירו של רב חסדא וכן משמע נמי בפרק בתרא דמו"ק (דף כח. ושם) דאמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין שנין וא"ת מנא ליה דמשום מזלא הוה דלמא משום דרבה אתא מדבית עלי וי"ל דאפ"ה אי לאו מזלא הוה מגין עליו זכות תורה וא"ת דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמילות חסדים והא אמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף צח:) אמר ליה אביי לרבה מר הא תורה הא גמילות חסדים וי"ל דמ"מ אביי עסק טפי מיניה:

על ניסן מפני הפסח. אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבעומר הדבר תלוי כדאמרי' לעיל (ראש השנה דף ו:) דתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה: ועל אלול מפני ר"ה. מודיעים מתי מתחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה (דף ה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לט. ושם) שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דלמא עברוה לאלול מ"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו יום שלשים: