תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף פ׳ עמוד ב

טהרה מדחיא - טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה:

בראשון לא עבדי - דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי:

מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם: הציץ מרצה - ופטור מפסח שני: נטמאו - בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה - וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה: הנזיר - דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל:

נטמא גופו - בטומאת התהום בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם כדאמר בגמרא ובתוספתא מפרש לה הכי כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. בתוספת' דזבחים:

גמ' בין בשוגג בין במזיד - קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג:

בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם נטמא גופו בספק טומאה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה: כי גמירי - דטומאת התהום מותרת להם בבעלים הוא דגמירי אבל בכהן לא: או דילמא בזיבחא גמירי - בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות נזיר גמירי דהותרה להם טומאת התהום של גוף הילכך לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן:

לא אמרו טומאת התהום - דהותרה בנזיר ועושה פסח: אלא במת בלבד - אבל שאר טומאות ספק לא הותרו:

ובמאן - במי תארע טומאת התהום זו דשרץ דקאמר לא הותרה: אי בנזיר מי מהניא ביה - אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו: וכי ימות עליו כתיב - פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט.):

הניחא למאן דאמר - לקמן בפרק האשה (פסחים דף צ:): ה"ג אלא לאו בכהן:

לעולם בבעלים - ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:

תוס' ד"ה אי בנזיר כו' נ"מ לאם שחט פסחו. ק"ל הא לשחוט לטמא כשר ולזריקה ובעלים כהן ומדין הזריקה בטומאה הא זהו האיבעיא ורוצה באמת לפשוט מזה דלכהן הותרה וכדאמרינן אלא לאו בכהן ובודאי אין חילוק בזה אם הזורק כהן הוא הבעלים או כהן אחר וצע"ג:

תוס' ד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו.לא זכיתי להבין, הא שחיטה כשרה בטמאים, ואי לזריקה הא זה רק בכהן, והיינו באמת הא דאמרינן אלא לאו בכהן, דפשיטא דאם בטומאת כהן לא אשתרי אין חילוק בין טומאת כהן בעלים או כהן אחר, וד' יאר עיני:

תוס' ד"ה בראשון. עיין כה"ד נ"ל דסובר הר"י דטעמא דשמואל הוא דכיון דזבים לא עבדי לכן הוי המיעוט דט"מ במקום כל ישראל ועבדי בטומאה ה"נ כיון דזבים ל"ע הוויין הנשארים במקום כל ישראל וה"ל פלגא ופלגא והללו עושין לעצמן כו' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

ד"ה נטמא. בטומאת ספק. וכן לקמן בגמ' ד"ה בקרבנותיהן וד"ה אלא במת קרי לטומאת התהום טומאת ספק ועמש"כ (בסוטה כח) בתד"ה אינו דין:

תוס' ד"ה נזרק. וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות. ובתוי"ט ואפי' לר"י כו' בדבר הנאכל כו' הנ"מ לכתחלה כו'. לשונו אינו מדוייק דלכתחלה אפי' טומאת דם נמי לא והכי הל"ל דלר"י הציץ מרצה על האוכלין ג"כ רק דלכתחלה לא. ל"ש טומאת דם ול"ש ט"א עיין בסוגיא (בדף עז ועח) היטב ובמש"כ שם בס"ד:

בא"ד וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן כו'. וכתב הרש"א וה"ה כו' התם מדאורייתא כו' נראה דאשתמיטתיה דברי התוס' (ביבמות צ) ד"ה והא (במנחות כה ב) ד"ה ור"ש ע"ש ומש"כ לקמן בד"ה ונראה לריב"א ק"ק כו' לכאורה יקשה זה ג"כ על הסוגיא דמנחות שם דמקשה ב' הברייתות אהדדי וי"ל דשם אזלא אליבא דר"ח ביבמות שם דס"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה:

בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין כו' - נראה לר"י דס"ל כרב ולא כשמואל דאמר ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדת ביה דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מידחו טמאים לפסח שני:

נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא כו' - פי' בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר וקשה לריב"א דבטומאת בשר ע"כ ציץ לא מרצה לאכילה אלא לפטור מפסח שני וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות וכר' נתן דלא בעי אלא גברא דחזי וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפליג בין שוגג למזיד וכן אמר בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה ועוד הא לעיל (פסחים דף עח:) תנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם והיינו מדרבנן דמוקי לה כרבי נתן וא"כ הא דדייק רב לעיל אם זרק הורצה היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה מיירי מדקאמר לא יזרוק ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם והא דדייק בגמ' הא נודע ואחר כך נזרק לא היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור מלעשות פסח שני מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורין הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה להקטיר האימורים ופטור מפסח שני:

הוא הדין נודע ואחר כך נזרק - וא"ת א"כ מאי דוחקיה דר' שילא לחלק בין טומאה לזריקתו כיון דלאו דווקא קתני במתניתין נזרק ואח"כ נודע ואומר ר"י דר' שילא לאו אהך קושיא אמרה אלא אמאי דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) אהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה מברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והכא אסיק ליה אגב תירוצא דרבינא:

לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ - וא"ת היכי שייך טומאת התהום בשרץ והא לא מטמא אלא במגע וטומאת התהום אינה בגלוי אלא מכוסה וטמון בעפר בתבן או בצרור כדתניא לקמן (פסחים דף פא:) ויש לומר כגון שהכניס ידו בעפר ונגע:

אי בנזיר וכי ימות מת עליו אמר רחמנא - תימה לר"י דילמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר אלא למ"ד שוחטין וזורקין כו' הא מכל מקום נפקא מינה לאם שחט פסחו כדפי' ואומר ר"י דלא בעי למימר הכי דא"כ תיפשוט דבזיבחא גמירי לא שנא בבעלים ול"ש בכהן: