תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ע״ט עמוד א

איבעית אימא רב דאמר - אם זרק הורצה: כרבי יהושע - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא:

שלמי נזיר - תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו: ואם זרק הורצה - דהני לא מעכבי:

נטמאו בעלים - במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה: ואם זרק לא הורצה - דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו:

חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם - דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין:

אפי' כולה קיימת לא יזרוק - את הדם עליה:

מנחה מאי עבידתיה - בזריקת דם: מנחת נסכים - הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם:

חלב מנא לן - דהוי שיור להכשיר זריקת דם: והקטיר החלב - גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח:

יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן - מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור:

אמר קרא - בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח:

מתני' יעשו בטומאה - ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים:

גמ' שאין קרבן צבור - הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה:

לא שנו - דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה: אלא שנטמא סכין בטמא מת - שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם: דרחמנא אמר בחלל חרב - למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו:

טומאה דחויה היא בצבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן:

קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר - ולא טמא:

הללו עושין לעצמן - בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו: טהורין עושין הראשון - בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי: וטמאין עושין את השני - דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני:

בטומאת הגוף דבכרת. עי' ר"ש פ"א מ"ד דאהלות:

תוס' ד"ה או שהיו וכו' שלא יגעו בבשר. ולא זכיתי לעמוד על עומק דבריהם הקדושים הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום דטומאת גברא דהוא בכרת ואם כן לא תלי כלל ביכולים ליזהר בנגיעת בשר אם לא ואף אם זר ישחוט מכל מקום הזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת:

שם ד"ה אלא שנטמא וכו' אם כן מאי אפילו. ק"ל הא בדיבור שלאח"ז הקשו דלשחוט בסכין ארוכה וכו' ואם כן זהו גופא החידוש דבכהנים טמאים א"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי דהא אפשר בסכין ארוכה והזורק יהיה כהן אחר שהוא טהור מכל מקום דחיא לכרת כתירוצא דתוספות כאן דאין פנאי וצ"ע:

תוס' ד"ה או. אע"פ כו'. עי' בגה"ש ולעד"נ דכוונת התוס' איננה לקושיא רק דינא אשמעינן דא"צ ליזהר מליגע בבשר וגם לשון הגה"ש במש"כ הזריקה מתעבדת בטוה"ג דבכרת אינו מדוייק דטמא ששמש איננו בכרת אלא במיתה ביד"ש. ומאי דאמרי' בגמרא כי מיתעביד בטוה"ג דבכרת כו' היינו משום הכניסה בעזרה בטומאה שהיא בכרת וכ"מ בתד"ה בטומאת. וק"ל מכאן על הרמב"ם בפ"ג מהל' ביהמ"ק הט"ו דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור על ביהמ"ק. ונ"ל דגירסתו היה בכאן שנטמא הסכין טמא מת ור"ל שנטמא במת עצמו (ועי' ברא"ש פ"ק דאהלות מ"ב שהביא ירושלמי דפ"ק דמכילתין אית תנויי תני טמא מת וא"ת תני בטמא מת כו' ע"ש) ול"ג ג"כ דרחמנא אמר בחלל חרב כו' (ועי' בר"ש שם שמחק בג' מקומות בש"ס חרב ה"ה כחלל) וכ"מ מל' הרמב"ם רפ"ז מהל' ק"פ ובפ"ד מהל' ביהמ"ק הי"ב ע"ש. ולדעת הראב"ד דא"ח על ביהמ"ק אלא הראשון שנגע במת עצמו צ"ל דאתיא הכא אליבא דר"מ כמ"ש הר"ש שם בסופו אבל לפ"ז יקשה מדוע שתיק להרמב"ם בהעתקתו דכ"ש טמאין דזה דלא כהלכתא:

נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק כו' - ריב"א אומר דלא גרס נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר קרבנות ומה שפירש רש"י דבעי שילוח שערו תחת הדוד אין נראה שיהא עיכוב ומה שפי' נמי משום תנופה הא כל שאר שלמים נמי בעו תנופה ולא אשכחן תנא דאית ליה תנופה בנזיר מעכבת אלא ר"א בסוף ג' מינים (נזיר דף מו.) ובתוספתא לא גרס נזיר:

או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה - אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהיה טמא (לקמן פסחים דף צו.) כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי טומאת אימורים משמע שהם שוים:

אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' - תימה א"כ מאי אפי' דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמיטמא גברא מחמת סכין:

בטומאת הגוף דבכרת מיתעביד - וא"ת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי: