א׳
בגמ' ועוד הא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט ופרש"י דאפילו אם עשה במזיד שתי מלאכו' אינו חייב שתים והכא אמאי מחייב שתים משום מוקצה ומשום בישול. ויש לתמוה טובא דהך קושיא גופא הוה ליה לאביי לאותובי לרבה מעיקרא אמאי מחייב אהבערה הא אין חילוק מלאכות בי"ט כמו שהקשו לעיל בתוס'. ועוד דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג אדרבה בהא דאין חלוק מלאכות בי"ט כדפי' בקונט' (והוא ריב"ן חתנו של רש"י) שם מילתא בטעמא אליבא דכ"ע. והנלע"ד בזה לפי משמעות פי הקונט' דהתם דהא דמילתא דפשיטא דאין חילוק מלאכות בי"ט אלא במזיד לענין מלקות היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום שני שמות וכן בעושה מלאכה אחת ממש כגון קצר וקצר בלי הפסק בינתיים בהתראה אחת משא"כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן על ידי שני התראות התראת הבערה והתראת בישול שכל אחת מעשה בפני עצמה היא וכ"ש אם שהה בינתיים נראה מסברא דחייב שתים דכה"ג לאו חילוק מלאכות מיקרי דשני התראות דמזיד הו"ל כשני העלמות דשוגג וכדאיתא שם במשנה דמכות נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אם כן כ"ש בהבערה ובישול משום הכי הוי משמע ליה לאביי מעיקרא דלמאן דלית ליה הואיל שפיר חייב משום הבערה משא"כ הכא לענין עצי מוקצה ובישול מקשה אביי שפיר דהנך תרתי מעשה אחד הוא דודאי אף למאי דאית ליה לרבה דעצי מוקצה דאורייתא ואזהרתו מל"ת כל מלאכה היינו דוקא לענין מוקצה דאכילה שאסור לאכול ממנה ביו"ט או ליהנות ממנה הנאת הגוף דהני נמי אוכל נפש מיקרו כגון הסקה ומדורה להתחמם כנגדה ועצים לבשל בהם לצורך י"ט דאסור. וא"כ לפ"ז עיקר מלקות דעצי מוקצה היינו במאי שמבשל בהן ובהא ודאי פשיטא ליה לאביי דאין לחייבו שתים על מעשה א' כדפי' הקונט' דהתם ונהי דהתם במילתא דרבה גופא משמע קצת דאפי' בשני מלאכות אמר רבה דאין חילוק מלאכות דהא אהך קושיא דאינו חייב נמי משום זורע דהיינו זריעה וחרישה קאי התם מ"מ יש ליישב דאפשר דאיירי התם ששניהם נעשין בבת אחת ע"ש בסוגיא. ואם כן לפ"ז עכ"פ מקשה אביי שפיר בשמעתין לרבה דקאמר והא את הוא דאמרת דאין חילוק מלאכות והיינו מכח כ"ש לענין עצי מוקצה וכדפרישית כן נראה לי ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ודוק היטב: