תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף מ״ה עמוד ב

אינו חוצץ - אם נטמאת ובא להטבילה דבטיל לגבי עריבה: ואינו עובר - לענין חמץ בפסח: במה דברים אמורים - דבמקום שאין עשוי לחזק עובר בכזית והיינו כלישנא קמא דאוקמה למתני' בשאין עשוי לחזק קתני בה נמי הכי דבכזית עובר ובפחות מכזית בטל אבל אי עשוי לחזק אפילו כזית בטל:

קילתא מקמי חמירתא - קמייתא דאינה משנה:

רב יוסף אמר - תרוייהו איתנו בי מדרשא ומשנה הן ותנאי נינהו ופליגי בהכי: תנאי שקלת לך מעלמא - דלא משכחת תנאי דפליגי בהכי דקאמרת סמי דאינה משנה:

כופת - מטו"ן: שייחדה לישיבה - גרסינן וכופת שם דבר הוא ובסדר טהרות טובא איכא כופת של עץ וכופת של אבן: בטלה - אלמא איכא דסבירא ליה אפי' כזית מכי מבטיל לה בטל ומתני' קמייתא דקתני נמי במקום העשוי לחזק אפילו כזית בטל ר' שמעון בן אלעזר היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה:

תרצת כזית - שבמקום העשוי לחזק דר"ש היא: פחות מכזית - במקום שאין עשוי לחזק דקשו נמי אהדדי דקמייתא תני אף במקום שאין עשוי לחזק אין חייב לבער ובתרייתא תני חייב במקום שאין עשוי לחזק מי קא תרצת הא לא שמעינן ליה לרבי שמעון דמיקל אלא בשאינה מקויימת לאכילה אבל במקויימת לאכילה לא שמעינן דשני ליה בין כזית לפחות מכזית: אלא הא והא רבי שמעון בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה - מתניתין בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלין את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים חוצץ ועובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אינו חוצץ דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ובשלא במקום לישה כגון שפה עליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו חוצץ בפחות מכזית והכי נמי אמרן בקמייתא מקום שאין עשוי לחזק כגון שפה העליונה חוצץ ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות חוצץ והכי נמי תניא בקמייתא:

לא תימא שלא במקום לישה - דאמרן ביה דאפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה ובטיל ביה פחות מכזית: אלא שיפתא דאגנא - נמי קרי שלא מקום לישה ולא בטיל ביה בציר מכזית: כללא דתרווייהו תנאי שפה עליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר:

זימנין דאטיף - פעמים שהיא צפה על שפה עליונה והוי מקום לישה:

כרבי שמעון בן אלעזר - דכיון דבטלה בטלה ואפילו טובא:

טח פניה - של כופת שאור לתקנה לישיבה:

מאן דמתני הא - משמיה דרב לא מתני הא ואמוראי נינהו ואליבא דרב:

שני חצאי זיתים - בסידקי העריבה: חייב לבער - דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד ובדפנות קאי:

לא אמרן - דאם אין ניטלין עמו אינו חייב לבער אלא בעריבה דקביעי בה: אבל בבית - אפילו שני חצאי זיתים שאין חוט מצרפן חייב לבער:

זימנין דכניש להו - מכבד הבית ונפלי אהדדי:

בית ועלייה - חצי זית בבית וחצי זית בעלייה מי חיישינן לכנושי דילמא כניש להו ומחברן או לא אם תמצא לומר בית ועלייה לא חיישינן דהא לא מקרי דאי נפול נהוי מכוון כנגד התחתון בית ואכסדרה מהו ואם תמצא לומר בית ואכסדרה שדרך האכסדרה נכנסים ויוצאין לבית תמיד ואין מחיצות שלימות חוצצות ביניהם שיש חלונות ופתחים לאכסדרה הרבה מכל צד והוי כחד ביתא וחיישינן דכניש כיבודי בית ואכסדרה: שני בתים זה לפנים מזה - ונכנסין לפנימי דרך החיצון אבל אין תשמישן שוה תדיר מזה לזה כבית ואכסדרה מהו מי חיישינן דכניש כיבודי בית זה בזה או לא:

ונפסלה מלאכול לאדם - ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם: מטמאה טומאת אוכלין - דכל זמן שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה: ונשרפת עם הטמאה בפסח - אם תרומה טהורה היא דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים ואפילו לר' יוסי דאמר בפרק קמא (דף יד.) זו לעצמה וזו לעצמה:

המיוחד לאוכל אדם - וחל עליו שם אוכל טמא לעולם ואפילו נתקלקל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב:

העבדנין - שנותנין בה עורות לעבד ונותנין שם קמח: תוך שלשה ימים - לפסח נתן קמח לתוכה עדיין שם חמץ עליה וכשבא הפסח חייב לבער ואפילו היו בה עורות: קודם שלשה ימים - כבר נתקלקלה ע"י ריח הכלי ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות: רבי נתן אומר - לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער ואחר שלשה ימים לא שנתקלקלה מריח הכלי אבל נתן לתוכה עורות בקמח ביטלה מתורת חמץ:

אם מקפיד עליו - שעתיד ליטלו חוצץ ואין טבילה עולה לה: בקיומו - שיתקיים בסדקיו לסתום:

מי דמי - דקתני וכן התם גבי פסח בשיעורא בכזית ובפחות מכזית תליא מילתא והכא תליא מילתא בקפידא לא שנא פורתא ולא שנא טובא:

גמרא אר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא. עפירש"י ואף לר"פ דמסיק לקמן בפי' חוצץ דמתניתין לענין הורדת טומאה לעריבה והוה חומרת חמץ קולא לגבי חציצה י"ל דכיון דצריך ליטלו יהיה אפילו משום חומרא ממילא חוצץ:

גמ' א"ל אביי הא וכן כו' קתני. עי' מש"כ ביבמות (מא) וי"ל דלא מקשה אלא היכא דמצי לתרץ עי' כה"ג ברא"ש פ"ק דסוכה סימן ט"ו ועי' לעיל (טז) תוד"ה תרגמא] :

תוד"ה כופת. ונראה לר"י כו'. עי' רש"ל ורש"א שנתחבטו בדבריהם. ול"נ דדבריהם דהכא מתפרשים עפ"י מש"כ (בב"ב יט ב) בד"ה ותיפוק ובסנהדרין (מח) ד"ה נתנו דאף לרשב"א דוקא בדאיכא שינוי מעשה ואם כן יקשה מ"ט דרבנן דפליגי. לכן אמרו הכא דפליגי בפלוגתת ר"י ורבנן בשבת ורבנן דהכא כר"י דהתם או יל"פ דר"ל דלרבנן דהכא דבעו טחו בטיט דהיינו שינוי מעשה. לר"י דשבת בעינן דוקא לקלקל ולרבנן דידי' סגי אף בלא קלקול:

תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה. כתב הרי"ע ז"ל מדברי רב אלפסי נראה דחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה אבל יש אומר דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חייב לבער מדין שנפסלה מאכילת אדם:

והא דתניא בתוספ' הקילור ואספלית והרטייה חייב לבער מלוגמא שנסרכה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם מוקמי לה שנסרחה אחר זמן איסורא דכיון דחל עליו שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא זו היא שיטת הרא"ה ז"ל. אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר:

כתב רבינו האי גאון ז"ל דאותה טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפויה אינו צריך לבער דהוה ליה כמלוגמא שנסרחה:

וכתב הרי"ט ז"ל דאפשר שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דאי לא אפי' לא נסרחו אינו חייב לבער דומיא דכותח:

אמר רבא הלכה כר' נתן אפי' יום א' ואפי' שעה א'. פי' רבא אינו חולק על ר' נתן אלא מפרש דבריו. הרי"ט ז"ל:

כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה - אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לענין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) דבטלה אע"פ שראוי לאכילה כדאמרינן התם בית שסיככו בזרעים טהרו וטומאתו לאו דאורייתא דאי דאורייתא א"כ מצינו אוכלים דמטמאי טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה בפרק במה בהמה (שבת דף נב:) דרבנן סברי דכל הכלים עולין מטומאתם בשינוי מעשה ורבי יהודה סבר דלא אמרינן שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל הכי נמי פליגי גבי חמץ: