תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ג׳ עמוד ב

משום בניו - שהן זכרים כתב לשון רכיבה:

דכי הדדי נינהו - שאין אורך בלשון צח מן המגונה משתעי בלשון כבוד:

וכל היכא כו' - והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה: רכבת כתיב - ואע"ג דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר:

כגדי מסנקן - כגדי עייף סינוק לשון עייפות ודומה לו גד גדי וסינק לא בגמרא דשבת בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז:) התגבר מזלי ואל תהי עייף:

מפני מה בוצרים בטהרה - בכלים טהורים: ואין מוסקין בטהרה - בזיתים קא קרי מסיקה ואין צריך למוסקן בטהרה כדאמר במסכת שבת ביציאות שבת (ד' יז.) דלא חשיב מוהל היוצא מהן להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע"י הבד אבל יין הזב על הענבים מכשירן דניחא ליה ביה:

הגיעני כפול - מלחם הפנים לחלקי: שמץ פסול - פסול כהונה חלל:

אין בודקין - לענין יוחסין לישא אשה: מן המזבח ולמעלה - אם שימש במזבח אין צריך לבדוק למעלה הימנו דאם לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחין אותו לשמש כדתנן במסכת מדות (פ"ה משנה ד') לשכת הגזית שם היו יושבים ב"ד מיחסי כהונה ולויה כל כהן שנמצא בו פסול כשהיה רוצה להתחנך לעבודה לובש שחורים ויוצא:

שחץ פסול - הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש כדקיימא לן [במנחות] (דף יח:) עבודה המסורה לבני אהרן כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן אין לו חלק בכהונה: דארע אנפשיה - והצריך בדיקה אחריו וגלה שלא בדקוהו יפה מתחלה:

מי קא ספו לך - כלום נותנין לך מן האליה לאכול אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו ונתכוון להטעותו לכשילך עוד ישאל מן האליה וביד ר' יהודה בן בתירא לא היה להורגו: ספו לי מאליה - הלעיטוני מן האליה וכבש היה ואלייתה קריבה לגבוה דכתיב בכבש (ויקרא ג) האליה תמימה:

ר' יהודה בן בתירא - קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש ואני נתתי דמים כמו כן: מאי דקמן - מה הדבר הזה שבא לפנינו: נציבין - שם עירו האי עובדא נקט הכא משום ההוא דלעיל דגרמו שניהם לבדוק אחריהם וההוא נקט משום לשון מגונה:

בדוק מאי דיניה - בדוק ודע מה נהייתה בו: אהדרי' לקרעיה לאחוריה - שלא יבינו מהר להדיא ויצא לבם:

חקוקאה - כינוי השם: לקרייתא - לכפרים לראות בתבואות: שעורין נעשו יפות - ומכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות ולא היה רוצה להוציא דבר קללה מפיו: עדשים נעשו יפות - מאכל אדם:

רש"י ד"ה בגדי מסנקן. כגדי עיף. עי' בהרע"ב רפ"ב דמסכת תמיד:

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך כו' עד סוף הדיבור. נראה דכל הנך דלעיל איצטריכו הך דריב"ל איצטריך לאשמעינן דאפילו בגנות בהמה טמאה נמי לא שייך לומר בלשון מגונה והך דר"פ איצטריך דאפילו תשע. ועוד דאע"ג דאיירי בעיקר מצוה הנוהג לדורות ואם כן יש ללמוד בלשון קצרה. אפילו הכי רשאי להאריך משום לשון נקיה. והנך דנביאי נמי איצטריך דאפילו בנביאים. ובמה שכתב רש"י דבשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך נ"ל גם כן דעיקרא דמילתא לעולם בדברי תורה מ"מ יש לומר בלשון קצרה ומש"ה כתיב בכל דוכתא טמא כ"א במקום אחד או שנים שינה בלשון ארוך ללמד דאיכא מיהו צד מעליותא בלשון ארוך ונקי כי היכי דנילף דבכל מקום דשוין או בדבר שאין נוגע ללמוד לתלמידים יש לחזור על לשון ארוך כן נ"ל:

גמרא הנהו ב' תלמידי כו' קמיה דהלל כו' אמר מובטח כו'. הר"ן מביא בשם התוספות דע"ז דאמר ומוסקין בטומאה אמר מובטח כו' ותמיהני שהרי (בשבת יז) אמר הלל עצמו ואין מוסקין בטהרה:

ההוא עכו"ם דהוה סליק ואכל פסחים וכו'. כתב הרי"ט ז"ל מכאן נלמד דכל מאן דאתי ואמר ישראל אני נאמן והיינו נמי דאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך. ואי קשיא הא דאמרינן התם מי שנתגייר ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך. תירץ רת"ם ז"ל דהתם דמוחזק לן באבותיו שהן גוים דליכא מיגו גביה וכן דעת רבינו הגדול ז"ל זה למורי. ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל:

רכבת כתיב - וא"ת לכתוב נמי ישבת ואומר ר"י דלא מצי למיכתב ישבת דכל היכא דכתב ישב בלא וי"ו אתא לדרשה כדדרשינן ולוט ישב בשער סדום אותו היום מינוהו שופט (בראשית רבה פרשה נ):

אין מוסקין בטהרה - מפרש ה"ר יוסף דטעמא דבצירה דפ"ק דשבת (ד' יז. ושם) לא שייכי במסיקה דשמא יבצרנו בקופה מזופפת וההיא נמי פעמים שאדם הולך לכרמו ורואה אשכול שביכרה סוחטו ומזלפו ע"ג ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן דבזיתים אינו רגיל לעשות כן שאינו משקה ואינו חשוב כדאמר התם ואינו רוצה בקיומה:

שמץ פסול - פירש רבינו חננאל דבר עבודת כוכבים כדכתיב (שמות ל״ב:כ״ה) לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה כדתנן במסכת מנחות (דף קט.) כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צ"ל לדבר אחר פירוש לע"ז שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה':

ואנא אכילנא משופרי שופרי - מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא אך יש להביא ראיה מפרק החולץ (יבמות דף מה. ושם) דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וכן מההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והיינו משום דמצי למימר ישראל אני והא דאמר בהחולץ (דף מו:) מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נכרים דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני:

מאליה מי קספו לך - אע"ג דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה טלה או שמא הגיד לו ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי:

חקוקאה - פי' רבינו חננאל סופר ור"י פירש מעיר חקוקה היה בספר יהושע (יט):