תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ל״ג עמוד ב

דאמר קרא ראשית - משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שיריים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שיריים:

פחות מכביצה - אוכל טמא אין מטמא אחרים: ויינן כשר לנסכים - דאינו מטמא: קסבר משקין מיפקד פקידי - מופקדין הן בתוך הזג ואינן חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה בכלל זג טומאת אוכלין דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו וטומאת משקין נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו: לאימת מיטמו - משקין לכי סחיט להו והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד וכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה דאין בזגין כביצה ליתן טומאה דהא פחות מכביצה דרך:

בכביצה נמי - דהא כי נפיק משקין מינייהו חסר ליה שיעוריה אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כדאמרינן בפרק יוה"כ (יומא פ.) אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה: טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור - וכדמסיק מילתא במסכת טהרות ובלבד שלא יגע במשקה וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקה אלא הזגין שנגע בהן הטמא קודם לכן בידים שהוא לא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור כביצה ויותר מכביצה כל דהו קתני התם בהדיא טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת הטפה בכביצה שעדיין היה באוכל כביצה אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה תנן התם טובא ובמנחות (דף נד:) נמי מייתי לה בגמרא כביצה אוכלין שהניחו בחמה ונתמעטו טהורין וכן כזית חלב ופיגול ונותר חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב ואע"ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתי מינייהו כזית פטור אפילו הכי כל כמה דבגווה נינהו משלמי לשיעוריה וטמא מת דוקא נקט שאינו מטמא בהיסט והוא הדין לטמא שרץ וכל טומא מגע ורישא דכולהו נקט אבל זב שמטמא בהיסט שסחט אפילו גרגיר יחידי תנן התם דמטמא אפילו בפשוטי כלי עץ דכיון דיצאת טפה ראשונה ונטבל העץ והגביהו נטמאו משקין שעל העץ במשא דמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וכשחזר ונתנו לתוכו נתערב טמא בטהור והכל טמא: התם דאי עביד קאמר - שסחט אבל הכא בבא לימלך מה יעשה נימא ליה דרוך פחות מכביצה אבל כביצה לא דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה כל שהוא וכשיוצאה טפה ראשונה עדיין יש באוכל כביצה ונטמאת הטפה וחוזרת ומתערבת במשקין:

טומאה שבהן - שקיבלו תחלה עם האוכל כשנטמאו הענבים: משקין בליעי - באוכל הן בלועין מכל דפנותיו וחיבור הן לו ונטמאו עמו:

אמאי טהורין - הרי נטמאו הענבים במגע טמא מת ואע"פ שלא נגע במשקה נטמא:

כי סחיט להו ליתיה לשיעוריה - וכשנוגע באוכל הנגוב ודוחהו אל תחת המדוך אין בהן שיעור כדי לקבל טומאה והוא זהיר מליגע במשקה כדקתני בהדיא ובלבד שלא יגע במקום המשקה: דאי לא תימא הכי - דמשקין בליעי ואיטמאו אלא מיפקד פקידי ואין מטמאין בנגיעת טומאה באוכל: הא דתניא - לעיל כו' לתרומת תותים וענבים דמשמע שנטמאו תותים וענבים קודם דריכה וקתני אין לו בו היתר אכילה הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך לה פחות פחות מכביצה:

לידי תקלה - כשהוא דורכן שמא יאכל מהן: מדליקין בפת ובשמן כו' - והא ודאי בחד שעתא לא מדליק שמן כולה אלא לזמן מרובה ולא חיישינן דילמא אכיל מיניה:

אלא פת - דכי זרק ליה ממאיסא ותו לא אתי למיכליה: אבל חיטי - אי נמי זריק להו לא ממאיסי:

גמ' יצתה זו שאין שיריה נכרין. תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומ' אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשיריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ תרומה על הט' סאין דהא שיריה נכרין ובהיפוך אם הט' סאין חמץ וסאה שאינו חמץ א"י להפריש סאה זו על הט' סאין דאין שיריה נכרין:

שם דורכן פחות. עיין חולין קי"ז ע"ב תוס' ד"ה ולא שומר:

שם א"ל אביי ומי חיישינן לתקלה. ק"ל דאיך סבר אביי דלא חיישי' לתקלה דמשקין בלועי וטמאים מ"מ הא חזי לזילוף אע"כ דחיישי' לתקלה וכמ"ש רש"י לעיל דף לב ע"א וצ"ע:

בתוס' ד"ה לאימת וכו' אין מקבל הכשר. עיין כריתות יג ע"א תוס' ד"ה כיון:

גמרא א"ר הונא בריה דרב יהושע [דטעמא דהפריש חמץ תרומה דאינה קדושה, משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצאה זו כו' דמה היתר יש בשיריה, דהא עדיין אסורים באכילה כמו בהיתר טבל].תמוה לי, דא"כ לא תלי כלל בתרומה רק בשירים, ומשכחת תרומת חמץ דקדושה בהפריש סאה חמץ, וקרא עליה שם תרומה על ט' סאין שאינו חמץ, דהשתא שיריה ניכרים, ובהיפוך אם הט' סאין חמץ, והעשירי אינו חמץ אינו יכול להפריש הסאה עשירית לתרומה על ט' סאין של חמץ דלא יהי' שיריה ניכרים, וצלע"ג:

גמרא אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה:קשה לי, דא"כ דלא חיישינן לתקלה, אף דמשקין בלועין וטמאין מ"מ הא חזי לזלוף, אע"כ דמשום תקלה הוא, וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל (דף ???? לב ע"א):

גמרא יצאת זו שאין שיריה נכרין. עי' תמיהת גה"ש וקדמו בזה הצל"ח וכבר הקשו זה בירושלמי ומשני ר"ז מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפי' הימנה למק"א א"ת ונ"ל משום דהוה מן הפטור עה"ח:

גמ' דאלת"ה הא דתניא כו' דאי בעי דריך להו פחות כו'. הן לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין ה"ד דמ"פ א"מ טומאה כלל קשה דליפרוך מתותים דמצי למידרכינהו אפי' טובא בב"א:

גמ' והתניא מדליקין בפת ובשמן ש"ת שנטמאת. משנה מפורשת היא בלשון זה שלהי תמורה (אלא שתיבת שנטמאת ליתא שם אבל אטמאה קאי כדפי' הרמב"ם והרע"ב שם ומוכרח הוא) ולכן נ"ל להגיה והתנן (ותיבת שנטמאת הוסיף אביי לביאור עמש"כ בשבת קנג ב) שוב ראיתי להר"ש ברפ"ה דתרומות שכתב דפליגי חזקיה וריו"ח כו' בהא דתנן מדליקין כו' ע"ש. אלא דלשון גופא לא א"ש לפירש"י (בסוכה יד) ע"ש דהא על מסכת תמורה יש גמרא:

[רש"י ד"ה קסבר משקין כו' (בסופו). ואין צירוף חבירנו עמו כו'. נראה דהוא טעם אחר ואפילו תאמר דשם משקה עליו מ"מ לא נטמאו משום דאין צירוף כו'] :

אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים - ואם תאמר והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי"ל דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות:

לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה - מכאן מקשה ר"ת לפ"ה דפירש דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כל הנשאר דמשקין מיבלע בליעי וה"ר יוסף תירץ דאע"פ שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכביצה ואומר ר"י דהיינו טעמא דמאשר יאכל נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה אוכל הנאכל בבת אחת ועלה קאי אשר יבא עליו מים אלמא לא מקבל הכשר בפחות מכביצה ועוד מקשה ר"ת דאמרינן בפ' אלו עוברין (לקמן פסחים מד.) השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וכתב בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה אלמא לא מקבל טומאה בכל שהוא ורש"י מוחק שם מן הספרים ומפרש בדוחק ועוד ה"ר אליהו מביא ראיה. מת"כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בת"כ וליתנהו אלא אסמכתא ורש"י בעצמו חזר בו בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פב.) בשמעתא דפרה מטמא טומאת אוכלים דהקשה למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמא אדם ובגדים ותירץ רש"י דכי האי גוונא מפרש בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) כגון שחיפוה בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף ליה בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעור וכי נגעי ביה אוכלין אחריני טהורין הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק לשון רש"י: [וע"ע תוס' שבת צא. ד"ה אי לענין ותו'זבחים לא. ד"ה אמר]: