תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ב׳ עמוד ב

מדקאמר ובלילה יהי כגנב - מכלל דאור דרישיה דקרא יממא הוא והכי קאמר ביום כשעוברי דרכים הולכים עומד רוצח באם הדרכים והורגן ונוטל את ממונם ובלילה הוא נעשה כגנב לחתור בתים ולגנוב: הכי קאמר - מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת להורגו כדכתיב (שמות כ״ב:א׳-ב׳) אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן וכיוצא בו שמכיר בו שהוא אוהבו מאד אבל שאר כל אדם אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו זה עומד עליו והורגו רוצח הוא וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת ובלילה אם מספקא לך כלילה כגון שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו עליך ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך אינו הורגך יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להורגו והכי אמרינן בסנהדרין (דף עב:) דאב על הבן אינו נהרג במחתרת:

כוכבי נשפו - כוכבי לילו: יקו לאור - יצפה ליום: עפעפי - זיהור: לנהורא - לדבר המאיר ולא שיהיה שם היום אור ולא קאמר יקו ליום אלא יקו שיאיר ואין:

ואומר אך חושך ישופני - ואומר סבור הייתי בעוניי כשהייתי נרדף אך בחשך זה אמות והוא ישופני והוא יחשיך תמיד עלי לשון נשף ולילה וחשך שהייתי שרוי בו נעשה אור בעדני אצלי וגבי לילה שייך למימר יום אלמא הכי קאמר דוד הלילה נעשה לי יום: אני אמרתי - מפני חטאי שאף מן העולם הבא אטרד ועכשיו שמחל לי על אותו עון אף מן העולם הזה שהייתי שרוי בו בחשך ובחרפה האיר בעדני שהודיע הקב"ה לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים ודבקו שערים זה בזה במועד קטן (דף ט.):

בודקין - חמץ: מדקאמר ובי"ד שחרית מכלל דאור אורתא הוא - וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן בפירקין:

אסור בעשיית מלאכה - במקום שנהגו בו לנהוג איסור דאמרינן לקמן (פסחים דף נ.) מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין: משעת האור - אבל קודם לכן אפילו נהגו בטלה דעתן:

מותר באכילת חמץ - עד שש שעות כדלקמן בפרקין (פסחים ד' יא:):

אורתא הוא - משחשיכה ושקעה חמה של שלשה עשר:

נימא איהו לנפשיה - היכן מצינו שהיום אסור והלילה מותר:

הכי קאמר ליה - הך איסורא דרבנן היא ולאו דאורייתא ובשלמא לדידי דאמינא משעת עמוד השחר אשכחן בעלמא במידי דרבנן דהלילה מותר והיום אסור: דפלגי ביה רבנן - שנתנו חילוק בשיעורים זה לאיסור וזה להיתר:

אמינא לך אנא דרבנן - היכן הורגלו לעשות כן דנימא דהכא נמי כך גזרו: ואת אמרת לי - ראיה במילי דאורייתא שגזירת הכתוב כך היא ואין זו מדת חכמים:

שעות דרבנן - לבד איסור של תורה שהוא משש שעות ולמעלה כדלקמן (פסחים ד' יא:) הוסיפו חכמים שתי שעות כדתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש הרי לך בשל דבריהם שתי שעות אסורות והארבע ראשונות לא אסרו:

ואידך - ההוא לא דמי להכא דהרחקה עבוד רבנן לדאורייתא משום יום המעונן ובני אדם שאינן בקיאין בשעות ויטעו בין שש לשבע אבל באיסור זה כוליה דרבנן אחר שגזרו איסור כל היום גזרו:

אין משיאין משואות - אבוקות בראשי הרים היו שלוחי בית דין עושין להודיע שהיום קידשו בית דין את החדש: אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו - ביום שלשים שנראה לקדש דאילו כשהחדש מעובר ועושין ראש חדש ביום שלשים ואחד אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ואשמעינן האי תנא דאחסר עבדינן משואות ואמלא לא עבדינן משואות וכשאין רואין משואות יודעין שהחדש מעובר: לאור עבורו - ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש (ליל) שלשים [ואחד] קרי (אור) עבורו על שם שבו נעשה החדש מעובר כשאין קובעין בו את ראש חדש: אלמא אור אורתא הוא - דהא ביום אין משואות של אור נראין מרחוק:

עומד ומקריב כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים - דקסבר רבי לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים וטעמא מפרש בזבחים: אורה שאני - היכא דתני אורה לא פליג רב יהודה דהוא לשון יום:

גמרא ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא. ופירש"י אבל איסור זה כוליה דרבנן כו'. בס' ב"א הקשה דהא לקמן ר"פ מש"נ כתבו התוס' בשם הירושלמי דאחר חצות אסור מדאורייתא הנה כוונת הגמרא יל"פ דר"ל דכאן ע"כ אינו משום הרחקה (כמו גבי חמץ) דא"כ לא היה להם לאסור זמן גדול כ"כ מקודם מהנה"ח ויש לכוין גם לשון רש"י לזה או דס"ל דהירושלמי אינו אומר אלא לאסמכתא וכמ"ש הר"ן שם ומש"כ המחבר הנ"ל ליישב דראב"י אזיל לשיטתיה (בחגיגה יז ב) דל"ל היא דירושלמי כוונתו למ"ש התוס' שם בסד"ה אלא שאף הש"ס שלנו כו' דמדרבנן מיהא מיתסר כבר כתבתי שם בס"ד שאין הכרח לדבריהם ומצי סבר דמדאורייתא אסור כהירושלמי עיין שם:

מאימתי י"ד אסור במלאכה. פרש"י ז"ל דמיירי במקום שנהגו. ופלוגתא מאימתי תופס המנהג ולא נימא דבטלה דעתם אצל כל אדם. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו נתן אלא נותן כמו שפי' בתוספת דבאיסורא פליגי ובגליל. וכתב עוד ז"ל ואנן הא קיל"ן דאור אורתא הוא וקיל"ן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בבריית' כדאיתא ביבמות מיהו לא נפקא לן מידי דבגליל הוא ע"כ:

עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. בירושלמי מפורש בד"א כשלא ישן אבל ישן אסור ע"כ בשיטת הרא"ש ז"ל. ובשיט' הרב ר' נתן ז"ל בשתיהן מותר אפי' ישן ואפי' לא התנה הוי כמו התנה ע"כ:

אי פשיטא לך דאנפשות קאתי - אומר ר"י וריב"א דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד נגדו להציל ממונו ולכך לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע בברור שלהורגו בא כדמוכח בפרק בן סורר (סנהדרין דף עב: ושם) דמוקי הברייתא דתניא אם זרחה עליו השמש וכי עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו באב על הבן וההיא דתניא אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו מוקי בבן על האב:

מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה - פירש רש"י אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו ואין נראה לר"י דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נה.) מוכח בהדיא דרבי יהודה אית ליה איסורא ולא מנהגא ועוד תני תנא איסורא ואת אמרת מנהגא ועוד ניחזי היכי נהוג לכך נראה דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כי היכי דפליגי התם במתני' ב"ש וב"ה: רבי אליעזר ב"י אומר משעת האור - למאי דמסקינן אור ממש נקט ר' אליעזר בן יעקב שיעור למילתיה בתחלת היום ור' יהודה נקט הנץ החמה משעת כניסת פועלים למלאכה שהוא אחר זריחת השמש כדאמר בהשוכר את הפועלים (דף פג: ושם) פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב פי' ביציאתו מביתו למלאכה כדכתיב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולא הוי ר"א בן יעקב לא כב"ש ולא כב"ה דבית שמאי אוסרין הלילה וב"ה מתירין עד הנץ ולמאי דס"ד דאור אורתא כב"ש יאמר רבי אליעזר בן יעקב לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה:

היכן מצינו יום שמקצתו מות' ומקצתו אסו' - פי' היכא דליכא סברא כי הכא וכן חמץ דאקשי ליה מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה משום תיאבון וכיוצא בו לא מיירי: