אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי - ולבתריה יהבינן ליה רביעית חמישית וששית ולבעל חמש יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה ולבתריה ששית ואכתי הוה לן למיתב ליה אלא הא פריש ר' יהודה בהדיא דבין חמש לשבע לא טעו שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב וכל הנך טעותא דיהבינן להו ה"מ לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא אבל מ"מ משעה כשהוזם אחד מהן באותה שעה לבדה ובשל אחריה מיד בטלה העדות ואפי' לא הוזם בטעות שלפניו דהא כי אמרו ליה לבעל ג' שלישית ורביעית וחמישית עמנו היית והוצרך לומר בשניה היה אלא שטעיתי הרי נחלקה עדותן שאם בשניה היה המעשה אין כאן אלא עד אחד דהא חבירו אמר בחמש ובין שנייה לחמישית לא טעו:
ג׳
ניכול עד סוף ששית - דהא מן התורה אינו אסור אלא משעברו שש ורבנן למה הוא דעבוד הרחקה במידי דלא טעו אינשי ביה:
ה׳
עדות מסורה לזריזים - אין אדם בא להעיד על הנפש אא"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה אבל חמץ על הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה בהן:
ו׳
בחמש חמה במזרח ובשבע במערב - וחמץ אינו אסור אלא בשבע ואין טעות בין חמש לשבע:
ז׳
אי הכי בשש נמי ניכול - דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו: יומא - חמה: בי קרנתא קאי - באמצע הרקיע קרובה לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב ואין עומדין עליה ולהכי נקט לישנא דבי קרנתא ולא נקט בי מיצעי דדרום קאי לפי שגלגל חמה שחמה סובבת בו עגול הוא ודבר עגול אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו ומיחזי פלגי דרום בסוף מזרח וראש מערב:
ח׳
מתחילת ארבע לא ניכול - דהא טעי שש וחמש וארבע: ומשני שמעי' ליה לרבי יהודה דאמר בין חמש לשבע לא טעו וכ"ש ארבע:
ט׳
עדות מסורה לזריזין - והילכך מודי בה ר' יהודה דלא טעו בין חמש לשבע אבל חמץ לכל מסור וטעו מיהו כולי האי לא טעו ואע"ג דטעו בין תחילת שלש לסוף חמש דהיינו שלש שעות לא טעו בין סוף ארבע לתחיל' שבע לאסרינהו בד' משום שבע אע"ג דאיכא בציר משלש משום דאיכא היכירא בחמה:
י׳
ורבא אמר - טעמא דר' יהודה בחמץ לאו משום טעותא היא דלא טעו אינשי בין חמש לשבע כדקאמר חמש חמה במזרח כו' והאי דקאמר תולין כל חמש ר' יהודה לטעמיה דאמר באידך פירקין (דף כא.) אין ביעור חמץ אלא שריפה הילכך אסרו רבנן באכילתו כדי שיהא לו פנאי ללקט עצים בינתיים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה ומדכר ללקט:
י״א
אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה: שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר:
י״ב
יום המעונן - שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה: זמן סעודה לכל היא - והכל בקיאים בה:
י״ג
לודים ולסטים - רעבתנים הן אלא שהליסטים נעורין כל הלילה וישנים שחרית שעה ראשונה ואוכלין בשניה: יורשין - לאו משום רעבתנות אלא הואיל ולא עמלו בו:
ט״ז
כמחלוקת - דרבי מאיר ור' יהודה בעדות משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי כך מחלוקת במתניתין נמי בחמץ משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי ובין לר' מאיר ובין לר' יהודה דלא מרחקי כולי טעותא כדאמרן בעדות למר שתי שעות ולמר שלש שעות: משום שינוייא דשנינן - חמץ לכל מסור דלא תימא תנאי היא כי קשיא לך מתני' דסנהדרין ומתני' דהכא לא תימא תנאי היא אליבא דר' מאיר ור' יהודה דתנא דמתני' סבר לר' מאיר אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש אלא ודאי כאותו מחלוקת של שם כך הוא כאן אלא משום דחמץ לכל מסור הוא א"נ כי קשה לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר טעו לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שהחמץ לכל מסור אי נמי משום יום המעונן:
י״ז
לא שנו - הך דסנהדרין אלא שהעידו על השעות אבל הוציאו בפיהם שם הנץ החמה אין כאן טעות אלא כזב:
י״ח
בתוך הנץ - כשמתחיל הנץ:
רש״י · מהדורת וילנא, נחלת הכלל
רש״ש · דף י״ב עמוד ב
א׳
גמרא שעה א' ללקוט בה עצים. עמש"כ (בשבת סו) בס"ד:
ב׳
גמ' חמישית מאכל ת"ח ששית מאכל כ"א. בשבת הגי' בהיפך והוא יותר נכון:
ג׳
רש"י ד"ה שלא בשעת ביעורו. ימתין עד שעת ביעורו כו'. ק"ל הא כיון דבין שש לשבע טועין א"כ ניחוש דאותו זמן שהוא סובר דהוא שש הוא שבע ואם ימתין עוד שעה יעבור על מ"ע דתשביתו וגם על לאוי דב"י וב"י לשיטתו לעיל (ד) בד"ה בין לר"מ. וי"ל דמשום שיעבור בשוא"ת לא חשו חכמים אבל יקשה לפ"ז מדוע אסרו ליה שעה א' כדי ללקוט עצים אם לא יהיו לו עצים בשש ימתין עד ז' וילקט בו' וישרפנו בז' אפי' תאמר דלר"י לעולם בשרפה:
ד׳
תוס' ד"ה ולהך. אפי' כו' ובשבע חמה במערב. ר"ל לאביי ע"כ צ"ל דבתחלת ז' חמה במערב דהא לדידיה איכא למימר דהאי דקאמר בז' היינו בתחלתה ואפ"ה בה' ובז' עדותן בטלה. אבל לרבא אינו מוכרח לומר כן דהא לדידיה א"ל דהאי דקאמר ז' היינו בסופה ולכן עדותן בטלה ולהכי פריך שפיר אליביה מתחלת ה' לא ניכול וזה דלא כמהרש"א ומהר"ם:
ה׳
תוס' ד"ה אימתי. אבל במכילתא משמע כפירש"י דז"ל עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשרפה משהגיע שעה"ב מצות כילויו בכ"ד:
ניכול כולה שית - לאו דוקא כולה שית דהא צריך לשרוף תוך שש: ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש - אפי' טעה בשתי שעות היה יכול להקשות ניכול עד סוף חמש שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב:
ז׳
בשית חמה בי קרנתא קאי - הקשה ריב"א לאביי דאמר לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בשבע אמאי עדותן בטלה כיון דאין הכירא בתחילת שש לז' נימא האי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחילת ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל אחד חצי שעה וי"ל דהא דקאמר שית חמה בי קרנתא קאי וטעו בין תחילת שש לז' היינו חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין אי נמי הך שינויא דקאמר בי קרנתא קאי לית ליה לאביי:
י״א
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (פסחים ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה:
י״ב
ארבע זמן סעודה לכל היא - לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה אבל לענין עדות לא:
כל אחד מהם ארוך מכדי להיכנס לעמוד הזה, ולכן הוא מוצג בעמוד משלו.
דף יומי: פסחים דף י״ב נלמד ב־6.5.2028 · נלמד לאחרונה ב־3.12.2020 · הדף היומי היום
על העמוד הזה
תלמוד בבלי פסחים י״ב ע״ב, מתוך מסכת פסחים. התלמוד הבבלי הוא יצירת היסוד של התורה שבעל פה - דיוני האמוראים על המשנה, ערוכים דף אחר דף. הטקסט מוצג לפי מהדורת ויקיטקסט החופשית, ולצידו רש״י ופני יהושע ופסקי תוספות וחידושי הר״ן ורש״ש ורא״ש ותוספות ממהדורת וילנא - שני הפירושים שנדפסו מאז ומעולם משני צידי הגמרא בדף.
