א׳
בתוס' בד"ה באיזה יום תימא כיון שכבר כיוונו יום א' לחדש כו' עד סוף הדיבור . בר"פ היו בודקין כתב רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו בענין אחר הא דשיילינן להו באיזה יום היינו משום שעי"כ יוכלו לבא לידי הזמה יותר דאפשר שעדי הזמה לא ישימו על לבם לכווין יום החדש אם לא ע"י החקירות של איזה יום בשבת עי"כ יזכרו גם כן איזה יום בחדש ומהרש"ל כתב שם דאפילו בלא"ה הוי מצי רש"י לפ' דאי לאו חקירה באיזה יום לא הוי שייך תורת הזמה בחקירה לכמה בחדש אם יכחישו העידי הזמה זה את זה זה אומר בב' וזה אומר בג' דהוי מצי למיתלי דחד מנייהו טעי בקביעא דירחא כו' ע"ש. ומהרש"א ז"ל השיגו וכ' דא"כ בצרי להו מז' חקירות לפ"ז הוי שייך הך קושיא גם כן על תירוץ הב' שכתבו התוס' כאן אלא דבאמת עיקר דברי מהרש"א אינם מובנים לי כלל דהא בלא"ה ודאי לא סגיא בחקירות דאיזה יום לחוד כיון שעדיין אין כאן הגדה אם נעשה בתחלת החדש או בסוף החדש באותו יום מימי שבת עצמו נמצא דלפ"ז שפיר הוי בכמה בחדש מן ז' חקירות דמחקירה דאיזה יום לבד היו מזימין צריכין לומר עמנו הייתם בכל אותן הימים מימי השבת של כל אותו חדש אלא דעיקר כוונת התוס' כאן היינו אם לא יכחישו זה את זה בחקירה דכמה בחדש וע"ז כתבו שני תירוצים וכוונת תירוץ השני דאפ"ה לעולם צריך לישאל באיזה יום אם יכחישו זא"ז בימי החדש אבל כבר כתבתי דמסדר לשון המשנה משמע שבתחלה היו שואלין בכמה בחדש ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אם כיוונו עדותן בימי החדש למה שואלין אותו באיזה יום וכיון שתירוץ זה דוחק ותירוץ ראשון גם כן דוחק כמו שכתב מהרש"ל ז"ל כאן לכך הוכרח רש"י לפרש בפ' היו בודקין בענין אחר כנ"ל ודוק היטיב: