תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ק״כ עמוד ב

גמ' עד שעת חפזון - שנבהלו לצאת והיינו עד הבקר:

ויום אחד - ט"ו המפסיק בין הלילות דלא ליהוי נותר עד ט"ז:

הא אפקיה קרא מהיקישא - דפסח דכתיב (שמות יב) (בערב תאכלו מצות) [ששת ימים כו'] ואקשיה בהיקישא דעל מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט׳:י״א): קמ"ל דכי אהדריה קרא - (שבעת ימים תאכל מצות) [בערב כו'] (שמות יג) למילתיה קמייתא אהדריה לעמוד במקום הפסח ולאכול עד חצות:

אָמַר לֵיהּ: מֵינַם קָא נָאִים מַר? אָמַר לֵיהּ: מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם. נראה לי בס"ד דאביי ידע למתניתין דנתנמנמו יאכלו, ורק חשב אולי רבה לא היה בסוג נתנמנמו שהוא נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר אלא היה ישן ממש דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר לכן אמר לו בלשון שאלה מֵינַם קָא נָאִים? ולשון קָא נָאִים דאמר על שינה ממש, דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר ואמר לו רבה מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם לשון זה יאמר על נִים וְלָא נִים דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְכַּר, ולכך הוצרך לומר גם כן לשון המשנה להראות דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא.

ברשב"ם ד"ה הוה מנמנם. לאחר שהתחיל לאכול מצות כו'. עיין תוספות לעיל קיט ב ד"ה א"ר:

רשב"ם ד"ה ראב"ע הוא. כדתניא כו' ראב"ע אומר בערב כו'. ע"ש דהא רבי אליעזר סתמא דהוא בן הורקנוס אמרה:

רשב"ם ד"ה שלמים. דהא בלילה הזה כו'. ר"ל דתיבת בלילה דלפנינו דודאי בכ"מ לילה ממעט יום איזה שיהיה אך בלילה דהכא אינו ממעט רק יום זביחתו מטעם דמפרש הש"ס הואיל ופסח קק"ל כו' שוב ראיתי ברש"א דנראה דמוחק מלת הזה מדבריו אבל ק"ל על פירושו דא"כ אפילו עתה דכתיב הזה מ"מ אימא דנאכל ביום שבינתיים דהא הלילה אינו ממעט אלא יום שלפניו והזה אינו ממעט רק לילה אחר ועד בקר הוא בקר שני:

רשב"ם ד"ה מהו דתימא כו'. פירושו דחוק ולנל"פ דה"א דקרא המחייב אותנו בזה"ז באכילת מצה דהוא בערב תאכלו מצות שם לא הוקש לפסח וכ"נ מפירוש רש"י לגי' הישנה:

תד"ה מלא תותירו. עיין רש"א ועמש"כ (בברכות ט) בס"ד:

מלא תותירו עד בקר נפקא - אע"ג דדרשינן מיניה (לעיל פסחים דף פג:) ליתן לו בקר שני לשריפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק ליה בפ"ב דשבת (דף כד:) ובמכילתין מדוכתא אחרינא:

אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו' - יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ:) אשכחן סתמא אחרינא דלא כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר"א בן עזריה דאמר אכילת פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב"ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש (זבחים פו:) נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דקאמ' דמתני' דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר"א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור"ע היא ומשני א"כ מאי אלא פירוש אי הוה מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ"ק דברכות (דף ט.) גבי ק"ש בההוא מעשה דבאו בניו של ר"ג מבית המשתה ומ"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה"ג התם א"כ מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז: ד"ה ואב"א ותוס' מגילה כא. דא לאתויי]: