תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף קי״ד עמוד ב

גמ' זאת אומרת מצות צריכות כונה - משום הכי בעי תרי טיבולי שמא לא נתכוון לשם מרור הואיל ובירך בורא פרי האדמה כשאר ירקות דעלמא:

דילמא הא קמשמע לן דבעינן תרי טיבולי - משום תינוקות שישאלו ועבדינן היכירא טובא:

אכלו לחצאין - חצי זית בפעם ראשונה וחצי זית בפעם שניה ובמרור קא איירי:

תנאי היא - דהאי תנא לית ליה צריכות כוונה ור' יוסי אית ליה צריכות כוונה:

ש"מ - מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לה לדרבי יוחנן:

אפילו דג וביצה שעליו - שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים: ואחד זכר - לחגיגת ארבעה עשר: גרמא ובישולא - חתיכת בשר ומן המרק:

פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי - מברך מעיקרא אירקי בורא פרי האדמה דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה"א על הירקות תחלה דהיינו ברכה הראויה להם ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת בפה"א ואח"כ יברך על החזרת על אכילת מרור:

תוס' ד"ה אחד זכר לפסח וכו' דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת. ע"ל נט ע"ב תוס' ד"ה בי"ד שחל ובדף ע ע"ב תוספות ד"ה מ"ט:

[רשב"ם ד"ה סילקא. וכ"ש שני מיני בשר. וכ"כ התוס' והר"ן ולכאורה יל"פ דדוקא נקיט ולאפוקי בשר כדי שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ כדלקמן (קטז ב)] :

ברשב"ם ד"ה דלמא הא קמ"ל. דאיכא נמי היכר לתינוקות. הס"ד ואח"כ מה"ד אבל במרור לחודיה כו' כנ"ל דצ"ל:

רשב"ם ד"ה אע"ג שטיבל בחזרת.

מצוה להביא כו' מה"ת כו'. ל"ד דהא מרור בזה"ז דרבנן (כדלקמן קטו וקכ):

רשב"ם ד"ה אפילו דג וביצה. והיינו רבותא כו'. לכאורה מתני' היא רפ"ב דביצה ושוין בדג וביצה שעליו שהן ב"ת ולפמש"כ הב"י בשם הרמב"ן בסימן תקנ"ב דקל הוא לענין עירוב וכן אפילו רש"י בפ"ד דתענית במשנה שכ' דגם לענין עט"ב מיקרי ב"ת לא למדו אלא מכאן ע"ש אבל באמת י"ל דלא קאי האי אפילו אדר"ה שלפניו (דחזקי' הוא רבי' דריו"ח ור"ה הוא תלמיד דרב) אלא אמתני' ולאשמעינן דל"ב בשר דוקא ולאפוקי מסברת רב יוסף ועמש"כ (חולין לז):

זאת אומרת מצות צריכות כוונה - ריש לקיש סבר דמתני' סתמא קתני ומיירי אפי' יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחר שאר ירקות אלא עושה שני טיבולין במרור והיינו משום דמצות צריכות כוונה וכיון דלא בעידן כו' ובבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה כלומר שלא בירך על אכילת מרור ודילמא לא איכוון ודילמא לאו דוקא כלומר ודאי לא איכוון למרור דאין מצוה אלא עד טיבול שני אחר מצה הלכך בעי למהדר ואטבולי פי' ולברך על אכילת מרור ולא נקט וברוכי משום דרב חסדא אית ליה בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון והא דקאמר ובבורא פרי האדמה אכיל ליה היינו כלומר שאינו אוכל לשם אכילת מרור אלא אכלו לצאת בבורא פרי האדמה דאי סלקא דעתך לא בעי כוונה אם כן יצא חובת מרור בטיבול ראשון אע"ג דאכלו לפני מצה וכתיב על מצות ומרורים לא הויא עיכובא אמאי צריך תרי טיבולי במרור הוה ליה לאהדורי אשאר ירקות משום היכירא בטיבול ראשון ואחר מצה בטיבול שני יאכל מרור והגמרא דחי דלעולם אין צריכות כוונה ומהדרינן אשאר ירקי משום היכירא וכדי לאכול מרור אחר המצה ומתניתין קמ"ל היכא דליכא שאר ירקי דאפי' במרור בעינן תרי טיבולי כדי לאכול מרור כמצוותו ומשום היכירא ולא אמרי' שלא יאכל מרור עד לבסוף ולא נחוש להיכירא:

אכלן דמאי יצא - אבל ודאי לא יצא אע"ג דמעשר ירק דרבנן כדאמרינן גבי מצה בכל שעה (לעיל פסחים דף לה:) אבל לא בטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן ואיתקש מרור למצה ובדמאי יצא נמי במצה משום דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה וטעמא דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק התם (לעיל פסחים דף לה:) מלא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מצה לחמץ: אכלו בלא מתכוין יצא - קשיא לריש לקיש ואע"ג דריש לקיש דייק ממתניתין ע"כ מתניתין לא איירי בכל ענין אלא בדליכא שאר ירקות וקא משני תנאי היא וכיון דאיכא תנא דסבר כריש לקיש דייק שפיר ריש לקיש ממתניתין דצריכות כוונה כי מסתמא איירי בכל ענין אפי' איכא שאר ירקות:

סילקא וארוזא - וכ"ש שני מיני בשר:

לית דחש לה לדר' יוחנן בן נורי - וטעמא דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון בפ' כל שעה (לעיל פסחים דף לה.):

שני מיני בשר - פירוש ר"ח צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה ולא נהירא דקיימא לן כבן תימא (לעיל פסחים דף ע.) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי דמתניתין אתיא כוותיה לכך נראה דתרוייהו מבושלין וכן משמע לשון תבשילין: אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה - כשחל י"ד להיות בשבת אין צריך רק בישול אחד דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת ומיהו אומר ר"י דמ"מ אין לחלק דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין וגם יש לחוש שמא לא יעשו בשאר פסחים ואין שום חשש אם אנו עושין אע"ג דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת והשתא נמי נקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו וליכא למיטעי אך הבא להניח מלעשות שני תבשילין אין מזהירין אותו:

אמר רב הונא מברך כו' - רב הונא סבר כריש לקיש דבעי כוונה ואפי' אית ליה שאר ירקות עביד במרור שני טיבולי: