תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף קי״ג עמוד ב

תני תנא - להך מתניתא שלשה מכריז הקב"ה עליהן לשבח בכל יום:

מותר לשנוא אותו - הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו:

אין הדעת סובלתן - אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן:

בכלדיים - בעלי אוב:

היושבת על דם - אף על פי שפסק המעין שלא ראתה: עונה - יום ולילה צריכין להמתין:

גמ' המדבר אחד בפה וכו'. עיין בבא מציעא דף מט ע"א:

תוס' ד"ה ואין לו בנים כו' יש לחזר. עי' מנחות דף מא ע"א:

גמרא והיודע עדות בחבירו וא"מ לו. עיין (ב"ק נו):

גמ' שלשה שונאין זא"ז כו'. והחברים. עיין במה שמציין הגרי"פ ועפ"י הנסיון יל"פ אותן בנ"א שהם בחבורה אחת של איזה מינוי ושררה או שהם שותפים במסחר מפני שעל הרוב אינם מסכימים לדעה אחת מה שחפץ זה ימאן חבירו ולכן באים לידי תגרה ושנאה:

גמ' [ואל תדברו אמת. הוא כדאיתא בב"מ (פו ב) לית הימנותא בעבדי] :

גמ' הוא רי"צ בן אלעא כו'. מהר"ן פ"ג דסוכה על הא דתני רי"צ ב"א ניטלה בוכנתו מוכח להדיא דהיה גורס כאן בן אלעזר וכ"ה גי' היוחסין ודברי הר"ן הללו נשמטו מהסה"ד:

תוספות ד"ה שראה. וא"ת כו'. מה כפיית יצר שייך כו'. לעד"נ מפני שהיצר מסיתו שלא לטעון עמו:

שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כ״ז:י״ט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר:

שלשה חייהן אינם חיים הרתחנין כו' - תימה דבפרק המביא (ביצה דף לב.) תניא ג' חייהן אינם חיים המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שייסורין מושלין בגופו ואמאי לא מני לכולהו הכא ויש לומר דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדת האדם משום דלעיל נמי איירי דדמי להנך שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס:

ואין לו בנים - נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה והא דאמרי' (שבת דף מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע היינו כדמפרש שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ובשעת ק"ש כדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה בקל יכול ליזהר: ואין מיסב בסעודת מצוה - היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם:

צריך לנהוג בו כבוד - בשלא למד ממנו דבלמד ממנו אמרינן (אבות פ"ו) בדוד (עשאו) [קראו רבו אלופו אע"פ שלא למד אלא שני דברים מאחיתופל: