תלמוד בבלי - מסכת פסחים · דף ק״ו עמוד א

[ואליבא דר' יהודה - דאמר מאור ואח"כ בשמים:

משום דכוס של ברכה טעון שיעור - אבל אי הוה ביה טפי מכשיעור טעמו לא פגמו]:

קפיד - לקידוש והבדלה וברכת המזון אבל אם בא לשתות מכוס פגום מברך עליו ברכת היין:

לקדשו - משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום - לקמן פריך אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו:

קידושא רבא - בורא פרי הגפן ואהכי קרי ליה קידושא רבה דאכולהו קידושי אמרי לה:

ואגיד ביה - האריך בו:

עד רביעי בשבת - אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב:

לענין גיטין - אמר לה ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי:

אבל לא על האור - אם לא בירך בורא מאורי האש במוצאי שבת שוב אינו מברך:

תוס' ד"ה קפיד ותוס' ד"ה משום.תמוה לי, הא אדרבה יש לקיים פירוש רשב"ם בפשוטו וי"ל באמת דר"א דאמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מלתא היא, פליג עלה, והיינו דלפי השמע מיניה דטעמו פגמו מוכח דאפילו דיעבד מעכב, מדהתירו לאכול קודם הבדלה, ועלה פליג ר"א דאינו אלא משום דלא נשאר שיעור, אבל פגמו אינו מעכב דיעבד, ומש"ה הנך אמוראי קפדי רק לכתחילה, ור"א והנך אמוראי לא פליגי וס"ל דלכתחילה קפדינן אבל אינו מעכב:

תד"ה בכוס ש"פ וכו' הא לא פליגי וכו' ובד"ה קפיד אכסא פגומא. פירשב"ם וכו' תימא דא"כ איך התירו וכו'.תמיה לי על תמיהתם. הא י"ל בפשוטו דבאמת לפום מה דאמרי' ש"מ טעמו פגמו הי' מוכרח דאפי' דיעבד מעכב. רק הנך אמוראי' סברי כרב אשי דדחי להך ש"מ מש"ה קיימי' דלא הוי עיכוב, רק דמ"מ לכתחלה קפדי על פגומא. ומה דכתבו תוס' דר"א אית ליה ג"כ טעמו פגמו אלא דקאמר דמהא ליכא למשמע מיני'. הוא גופא קשי' הא כל עיקר ראייתם דמסתמא ר"א לא פליג על אמוראים והרי לפירשב"ם שפיר י"ל דלא ס"ל טעמו פגמו, וע"מ לא פליג על האמוראים דהם קפדי רק לכתחלה:

ברשב"ם ד"ה לענין גיטין. או ע"מ שתתנם לי קודם השבת. לכאורה כש"כ אם נתתם לו קודם דמהני ועיין ברא"ש ס"פ מי שאחזו:

ושמע מינה אומר שתי קדושות על כוס אחד - ובשאין לו כדאמר לעיל (פסחים ד' קב:):

משום דכוס של ברכה צריך שיעור - רב אשי לא פליג אאמוראי דבסמוך ואית ליה שפיר טעמו פגמו אלא דמהא ליכא למישמע מינה קאמר:

קפיד אכסא פגימא - פירש רשב"ם דקפיד לכתחלה דוקא ואם אין לו אלא פגום יקדש עליו ותימה א"כ איך התירו לאכול קודם הבדלה משום קפידא דפגימה מיהו ראוי רשב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק:

זוכרהו על היין - דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע י״ד:ח׳) נזכירה דודיך מיין (שיר השירים א׳:ד׳) והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפלה כדאמר בשבת (ד' קיט:) ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו ומה שרגילין לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא והא דאמר במי שמתו (ברכות ד' כ:) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן כדמשמע בריש נזיר (ד' ג:) דקאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למיסר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר איצטריך קרא דנזירות חל עליו אף על פי שמושבע ועומד הוא ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן:

הוה גחין ושתי - וא"ת דבפרק שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) אמרינן אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך וי"ל דהיינו דוקא בהמוציא שצריך לאכול כדאמרי' בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן הלכך צריך להמתין עד שיטעום המברך אבל קידוש שאין חובה לשתות להמברך א"צ להמתין ומיהו בירושלמי דברכות א"ר אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין אע"פ שלא שתה ולא פליגי מה דא"ר אבהו כשהיו כולן זקוקין לכוס אחד מה דאמר ר' יהושע כשיש לכל אחד כוסו בידו ומשמע נמי אם אין כוסו בידו אפי' שפך מכוס ברכה לכוסות אחרים אין להם לטעום עד שיטעום המברך אבל כשיש לכל אחד כוס א"צ להמתין ולכך הוה גחין ושתי ומכאן יש להוכיח שא"צ לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות ומיהו היכא דפגימי צריך לשפוך ממנו לשאר כוסות כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום אע"ג דשתיה לא מעכבא כדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א"צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.) ואמרינן נמי (שם דף מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א"נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו: