תלמוד בבלי - מסכת נידה · דף נ״ד עמוד ב

ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד:

הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה:

ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה:

וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה:

משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה:

ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י"ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה:

ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה: וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף:

מתני' דם הנדה: והניע - קר"ק בלע"ז. וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה:

וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו: בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן:

גמ' מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו:

אשכחן לח - דדוה לח משמע כעין שהוא זב: יהיה - דם יהיה זובה:

יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן: מין שערה - אדומה:

עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה:

שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא: אבן המנוגעת - מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו':

הזב - אשר ישכב עליו הזב (ויקרא ט״ו:ד׳):

היא - עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא:

מתני' בפושרין מעל"ע. עיין זבחים עט ע"ב תד"ה אף הרוטבו:

רש"י ד"ה היא עושה כו' את שתחתיו משום משא. עי' שבת פג ע"ב ברש"י ד"ה כרעו הן:

גמרא ראתה שנים ולשלישי הפילה כו' ה"ז ס' זיבה ס' לידה מביאה קרבן וא"נ. ועי' פרש"י. ק"ל דה"ל להביא ב' קרבנות דאימא יולדת בזוב היא. וללידה וזיבה לא סגי בקרבן אחד כמש"כ התוס' בר"פ המפלת ועי' ג"כ מש"כ שם בס"ד. וי"ל דמייתא קרבן א' ומתנה עליו אם זבה היא ה"ה קרבן זיבה. ואם היא יולדת ה"ה קרבן לידה. ולתרווייהו ל"ח לקרבן דהוי ספק ספק ספיקא. דג' צדדין הויין לפטורא מב' קרבנות. ורק צד אחד הוי לחיובא ומשום ספיקו לא מייתינן ספק מליקת חולין למזבח. וזהו שלא כדברי התוס' שם בר"פ המפלת:

תד"ה וכן. דאחר ז' ימי נדה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עושה משכב. ולא יהא ראשון כמגעו. כ"נ דצ"ל בכ"ף. וראשון מיהא הוי לשיטתו לקמן מטעם משא:

רש"י ד"ה שאינו מטמא בביאה. אדם הנכנס כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבן המנוגעת מטמאה בביאה. אדם הנכנס כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה (ולא דמה) [היא] . אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא כו'. עי' שבת (פג ב) בפירושו בד"ה טהורין ובגה"ש שם:

מתני' הכי גרסינן: ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו'. ותרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו ואפילו אין יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה מנא לן דמתני' סתמא קתני דכל דם יבש ואפילו אינו נימוח טמא, ותו הא דתנן דאפילו בהנך דהוו כעין בריה מנלן דכשנמוחו אמרינן דאיגלאי מילתא דדם הוה וטמא, וכבר הארכתי בזה בפרק המפלת בס"ד, ואע"פ שלא נראה כן מדברי ר"ח ז"ל.

אלא ש"מ עולין ש"מ. וטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דהוי ספק ספקא מ"מ אי בעלמא אין עולין הכא נמי הוה לן למגזר אטו בעלמא:

וכן למאה וכן לאלף. ימי שמושה בימי זיבתה דמאחר ז' ימי נדה כל הימים שתראה אפילו מאה או אלף מקרו ימי זיבתה עד שתספור ז' נקיים:

דם הנדה. מנא הני מילי. לרבא דאמר בפ' בנות כותים (לעיל נדה לה.) לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ולית ליה דשעיר המשתלח יוכיח הכא לא צריך קרא ומיהו לדם נדה של מצורעת אצטריך שפיר קרא דהדם אינו גורם טומאה ולקמן דמצריך קרא לטומאת זובו במגע ובמשא ולא יליף מדם הנדה דהכא משום דאיכא למפרך מה לדם הנדה שכן מטמא באונס ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מהכא אמאי אצטריך לקמן קרא למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי לטמא ויש לומר כיון דהשוה הכתוב דם נדה וזוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא:

ותו הא דתנן המפלת כו'. תימה דהיינו ההיא קושיא גופיה וי"ל דה"ק וכ"ת דאין הכי נמי דיבש מעיקרא טהור והתנן המפלת כו' אי נמי י"ל ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן:

יכול תהא אבן מנוגעת כו'. אבן מנוגעת שמטמאה בביאה כו' וא"ת מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב ועוד מצורע גופיה מפרש ר"ת בריש אלו דברים (פסחים דף סז:) דלא עביד משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין ויש לומר דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת: