א׳
כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. דכיון שיש לה וסת קבוע אמרי' אורח בזמנו בא ואינה מטמאה למפרע. גרסי' בפ' כל היד (נדה דף טז.) בעא מיניה רבא מרב נחמן ווסתות דאורייתא או דרבנן. כלומר הא דאמר אורח בזמנו בא הוי דאורייתא הלכה למשה מסיני. וכי מטא זמן ווסתה מחזקינן לה בטומאה אפילו בדקה עצמה אחר זמן ווסתה ומצאה טהור או דרבנן ואם מצאה טהור טהור. איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא שאורח בזמנו בא. לימא בווסתות קא מיפלגי מר סבר ווסתות דאורייתא ומר סבר ווסתות דרבנן. אמר רבי זירא דכולי עלמא ווסתות דאורייתא ולא קשיא כאן כשבדקה עצמה בשיעור ווסת כאן שלא בדקה עצמה בשיעור ווסת. רב נחמן בר יצחק אמר בווסתות גופייהו קמיפלגי מר סבר ווסתות דאורייתא ומר סבר ווסתות דרבנן. אמר רב ששת כתנאי רבי אליעזר אומר טמאה נדה ורבי יהושע אומר תבדוק. והני תנאי כהני תנאי. דתניא רבי מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדוק. נימא הני תנאי כהני תנאי. דתניא הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ווסתות דאורייתא ומר סבר ווסתות דרבנן. אמר רבינא דכולי עלמא ווסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי וכו'. וקי"ל כרב נחמן בר רב יצחק דהוא בתראה דמוקי פלוגתא דרב ושמואל דקמיפלגי בווסתות גופייהו אי הוי דאורייתא או דרבנן וקיימא לן הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בבכורות פרק יש בכור (בכורות דף מט.) הלכך קיימא לן דווסתות דרבנן ואם לא בדקה עצמה בשעת ווסתה ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טהור טהור. ורבי יוחנן נמי סבר ווסתות דרבנן. מדאמר ר' יוחנן (דף טו:) אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה. ואם כן סבר ווסתות דרבנן. מדאמר ריש לקיש (שם.) משום רבי יהודה נשיאה אמתניתין דהבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת ווסתה אבל הגיע עת ווסתה אסורה לשמש אלמא קסבר ווסתות דאורייתא ורבה בר רב הונא אמר אפילו הגיע עת ווסתה נמי מותרת אלמא קסבר ווסתות דרבנן. וקשיא היאך מותרת הא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף יח:) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן עונה אחת סמוך לווסתן וכל שכן אם עבר ווסתה שיש לספק שמא ראתה וצ"ל כגון ששהתה אחר ווסתה כשיעור שהיתה יכולה לטבול. כההיא דרבי יוחנן בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ודווקא אי ווסתות דרבנן אבל אי ווסתות דאורייתא אפילו שהתה כשיעור טבילה אסורה. דודאי ראתה חשבינן לה ואין ספק מוציא מידי ודאי הלכך גם רבי יוחנן סבר ווסתות דרבנן. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי (פ' מצורע סי' פ"ט) וכן פר"ח ז"ל. ועוד דקי"ל כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר וכחכמים לגבי רבי מאיר. ועוד דרבינא דהוא בתראה דחיק לאוקומי פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל במקור מקומו טמא ולכ"ע ווסתות דרבנן ולא קיימא לן כמתני' דהיתה במחבא. ואע"ג דקתני רישא הגיע עת ווסתה ולא בדקה טמא. הא אמרינן לקמן בפרק בנות כותים. (נדה דף לט.) דכולה ר"מ היא: גרסי' בפרק שני דשבועות (דף יח:) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אמר רבי אושעיא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן. וכמה אמר רבא עונה (וכמה עונה. יום או לילה) לפנינו שם בשבועות ליתא לכל זה ולקמן בפרק האשה (דף סג:) תנן היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום שלה. והא דתניא רבי יהודה כל הלילה שלה. לא קשיא כאן דרגילה למיחזי בתחלת יממא כאן דרגילה למחזי בסוף ליליא. תני חדא רבי יהודה אוסרה לפני ווסתה ומתירה לאחר ווסתה ותניא אידך רבי יהודה מתירה לפני ווסתה ואוסרה לאחר ווסתה. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למיחזי בסוף ליליא. אם ווסתה בתחלת היום משמשת כל הלילה עד אור הבוקר ופורשת כל היום אחר ווסתה. ואם ווסתה בסוף הלילה פורשת. כל הלילה קודם ווסתה ומשמשת לאחר הבוקר. אמר רבא הלכתא כרבי יהודה ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אמר רבי אושעיא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי. לא אותה עונה. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל מי שאינו פורש מאשתו סמוך לווסתה אפילו הוויין ליה בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן. אמר ר' חייא בר אבא כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הוויין לו בנים זכרים שנאמר להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר ריב"ל אמר הוויין ליה בנים הראוים להוראה שנאמר ולהבדיל ולהורות: מתני' רבי אליעזר אומר ד' נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה. אמר רבי יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה. והלכה כדברי רבי אליעזר איזו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה ואף על פי שנשואה. מעוברת משיודע עוברה. מניקה עד שתגמול את בנה. נתנה את בנה למניקה גמלתו או מת רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת וחכמים אומרים דיה שעתה. איזהו זקנה. שעברו עליהן ג' עונות סמוך לזקנתה: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס כל הנשים כתמן טמא למפרע. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינים שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה. ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים אבל אם ראתה ג' פעמים אע"פ שלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא: בעא מיניה ההוא סבא מרבי יוחנן הגיע עת ווסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו. קמיבעיא ליה אליבא דמ"ד ווסתות דאורייתא מאי כיון דווסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה. א"ל תניתוה ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע עת ווסתה ולא בדקה עצמה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה לא בדקה טמאה אלמא ווסתות דאורייתא והתם כיון דאיכא חרדה דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה ה"נ דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה מהכא משמע הא דאמרי' בשבועות פ"ב (דף יח:) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן עונה אחת סמוך לווסתן כשהיא מעוברת אין צריך לפרוש דאפילו בשעת ווסתן אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה. והא דתנן במתני' אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת. כדא"ר יוחנן (דף י:) עלה דההיא אבל בשניה מטמאה מעת לעת. אי נמי יש לחלק בין בדיקה שחרית וערבית דאחמירו בהו רבנן טפי מבשאר בדיקות והא דאמר בסוף אלו דברים (פסחים דף עב:) גבי אשתו נדה בעל חייב. יבמתו נדה בעל פטור. ופריך מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה ומשני כשאשתו מעוברת. מעוברת נמי והא איכא מצות עונה. ומשני בסמוך לווסתה. לאו אאשתו מעוברת קאי אלא שנויא אחרינא הוא ולא קאי אמעוברת: מתני' אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר. ומשמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין. ופעמים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמיגו דבעי בדיקה לטהרות בעי נמי לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה מאי קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. אי ממתני' הוה אמינא ה"מ באשה שיש לה ווסת אבל אין לה ווסת בעיא בדיקה קמ"ל. א"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק. א"ל ר' זירא לר' אבא בר ירמיה אין לה ווסת בעיא בדיקה יש לה ווסת לא בעיא בדיקה. א"ל יש לה ווסת ערה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה. אין לה ווסת אפילו ישנה בעיא בדיקה. ולימא יש לה ווסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא בעיא בדיקה אין לה ווסת לבעלה נמי בעיא בדיקה. ומדלא קאמר הכי ש"מ קסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ת"ר אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונותן ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים הן הן עיוותיה הן הן תיקוניה. משום אבא חנן אמרו אוי לו לבעלה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס במאי אי בעסוקה בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא ואי בשאינה עסוקה האמר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר ר' זירא אמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות. מאן דמתני הא לא מתני הא. פרש"י ז"ל לעולם בעסוקה ודקשיא לך תרתי למה לי. רב יהודה דמתני הא משמיה דשמואל לא מתני הא דרבי אבא ורבי אבא מתני הא דרב יהודה. ואי קשיא לך ה"נ רב יהודה אמרה דאמר רב יהודה לעיל גבי מתני' דקתני ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בעסוקה וכו' לאו פירכא היא דרב יהודה לא אשמועינן (התם) בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעינן בין עסוקה בין שאינה עסוקה ואתא רב יהודה ואשמועינן משמיה דשמואל דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה. והכא אשמועינן דהלכה כר' חנינא וכאותה משנה דעסוקה בעיא בדיקה והכא עיקר ואית דמפרשי והא אמרה שמואל חדא זימנא דאוקמה למתני' דקתני ומשמשת בעדים בעסוקה בטהרות. מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה ודקשיא לך דרבי אבא בר ירמיה אהא דרב יהודה אמוראי נינהו אליבא דשמואל וטועין בדבר דאם כן קשיא דר"י אדר"י דהא איהו גופיה אמר דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה. ורבינו חננאל ז"ל כתב ואסיקנא מאן דמתני הא דשמואל לא מתני הא. וקיימא לן כי הא דאמר לה והלכתא כר"ח בן אנטיגנוס וזהו כפי' השני שסתר רש"י ורב אלפס ז"ל הביא ברייתא זו בכתובות בסוף. ת"ר אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש וכו' ר"ח בן אנטיגנוס אומר משמשת עם שני עדים והן עיוותיה ותיקוניה שאם תשמש פעם ראשונה ושניה ושלישית בעדים וימצא דם בעד שלו או שלה בכל פעם ופעם הן עיוותיה שהוחזקה נדה כל ימיה ותצא בלא כתובה דלאו בת תשמיש היא ואם שימשה בשני עדים אחד לו ואחד לה ולא נמצא דם באחד מהם ג' פעמים הן תיקוניה והרי היא ככל הנשים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס והשתא לדברי רב אלפס ז"ל המשמשת בשני עדים דקאמר ר' חנינא היינו לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה מאי קא פריך אי בעסוקה בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא מה ענין הא דשמואל לדהכא. שמואל קאי אבשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וקאמר באשה עסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה לפני תשמיש ור' חנינא איירי בבדיקה שלאחר תשמיש ועוד מאי פריך ואי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמרינן. כל לבעלה לא בעיא בדיקה הא ר' חנינא נמי מודה שאין צריכה לבעלה בדיקה תמיד אלא שלש פעמים להתחזק שלא תראה מחמת תשמיש ושמואל הוא דקאמר אין לה ווסת לבעלה לא בעיא בדיקה תמיד כשאינה עסוקה בטהרות אבל בעסוקה בטהרות בעיא בדיקה תמיד ואפשר דמודה דבעיא בדיקה ג' פעמים להתחזק. ועוד תימה הוא מה מועיל אם שמשה ג' פעמים בלא דם להיותה ככל הנשים בשלמא אם מצאה דם ג' פעמים אחר תשמיש איכא למימר זו האשה הוחזקה להיות רואה ע"י אבר תשמיש ושוב אינה ראויה לשמש אבל הוחזקה לא מהניא להתירה דהא אשה שאין לה ווסת שאסוריה לשמש היינו משום דכיון שאין לה זמן קבוע לראייתה חיישינן שמא תפרוס נדה תחתיו ומה מועיל אם שמשה ג' פעמים בלא דם לעולם איכא למיחש עתה תראה כיון שאין לה ווסת. ועוד קשיא דעיקר הבדיקה לא הזכיר רבי חנינא דר"מ אוסר אותה לשמש אפילו בבדיקה דלמא מקלקלא ליה ורבי חנינא לא חייש דלמא מקלקלא ליה מ"מ בדיקה דלפני תשמיש שתדע שהיא טהורה היא המתירה לשמש והיה לו להזכירה הלכך היה נראה לפרש משמשת בשני עדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש הן עיוותיה אותו דלאחר תשמיש לידע העיוות דחייש ליה לדר"מ שמא תפרוס נדה תחתיו. ותיקוניה אותו שלפני תשמיש כי אותו העד מתקנה ומתירה לשמש דלא חיישינן להא דר"מ. וכן תעשה כל ימיה ובלבד שלא תתחזק לראות ג' פעמים זו אחר זו מחמת תשמיש דאז היא אסורה לבעל זה כדתניא לקמן בפרק בתרא (דף סה:) והא דנקט עד שלאחר תשמיש תחלה לפי שהוא מורה על העיוות דחייש ר"מ. כך היה נראה בעיני צורתא דשמעתא וכפרש"י דאוקי הלכתא בעסוקה בטהרות אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן:
ב׳
כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ ומיירי באשה עסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל שלא יהא לבו נוקפו ופורש ואיש אפילו אם הוא עסוק בטהרות כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי שלא יבא לידי השחתת זרע. דתניא ר"א אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לר"א והלא ניצוצות ניתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרין א"ל אפשר שיעמוד על מקום גבוה וישתין או שישתין בעפר תיחוח אמרו לו ואם אין עפר תיחוח ואין לו מקום גבוה מה יעשה אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרין ולא יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום. וכל כך למה לפי שמוציא שכבת זרע לבטלה. ואמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ה' את אשר עשה וגו' דבי ר' אומר כאילו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי רב אשי אמר כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. אמר ר"נ אם היה נשוי מותר תנא אבא בריה דרב מנימין בר אבא אבל מסייע הוא בביצים מלמטה. אמר ר' אבהו א"ר יוחנן גבול יש לו מעטרה ולמטה מותר מעטרה ולמעלה אסור. אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ולימא אסור. משום דמגרי יצר הרע אנפשיה. אמר אביי נקרא מומר שכן אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והוא הולך ועובד. א"ר אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב (התם) הכא וירע בעיני ה' את אשר עשה וכתיב התם כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (וכתיב צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך רע) א"ר אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד ואמרינן בשמעתין אמר רב פפא שמע מינה מכנסים אסור והא כתיב ועשה להם מכנסי בד. ההוא כדתניא מכנסי הכהנים למה הן דומין כמין פמליא של פירושים למעלה עד מתנים למטה עד ירכים. ויש להם שניצין. ואין להן לא בית הנקב ולא בית הערוה: מתני' החרשת והשוטה כל מי שנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה. סומא בודקת עצמה ומראה לחברתה : ,גמ' אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם אמר רב טמאה נדה. איתמר נמי אמר שמואל טמאה נדה וכן מורו בי מדרשא טמאה נדה. תניא בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה נדה. ר' חייא אומר טמאה משום כתם. אמר לו רבי חייא אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל הן. א"ל אף אתה עשיתו כתם ור' קסבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפק מדם מאכולת ודאי מגופה קאתי. ופליגי בה נמי רבי ורבי יוסי דתניא רבי מטמא ורבי יוסי מטהר. ופר"ח ז"ל רבי יוסי מטהר משום דם ומטמא משום כתם והלכתא כרבי יוסי וכרבי חייא: מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה: ,גמ' תניא במד"א שהניחה בחזקת טהרה. אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. אמר רב שמואל בר אבא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה א"ל ר' שמואל בר רחבא לרבי אבא אמר רבי יוחנן אפילו בילדה דבזיזא למיטבל (אמרי) אמר ליה אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן. אימור דאמר רבי יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה ואם תמצי לומר ראתה אימר טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי : מתני' חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג (אדמה) ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. פר"י דמכאן משמע דירוק סתם הוא צבע הדומה לחלמון של ביצה או לזהב הנוטה למראה אדמומית וכן משמע בפרק אלו טריפות (חולין דף מז:) גבי מראות הריאה דקאמר ככשותא וכמוריקא וכביצה טריפה אלא ירוק דכשירה היכי דמי ככרתי ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לד:) נמי אמרינן ירוק ככרתי מכלל דסתם ירוק לא הוי ככרתי. ואמר בבראשית רבה וירק את חניכיו מלמד שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה ברקרק חרוץ. אלמא דסתם ירוק הוא צבע הנוטה לאדמומית כזהב ובדורות הללו אין בקי במראות דמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם ואפילו בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראות דמים. כ"ש האידנא שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב אע"ג דתנא קמא סבר דדם ירוק תולין עליו. נראה דהלכה כחכמים דמטהרין כי היכי דהלכה כב"ה דמטהרין כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ולא כת"ק דאמר תולין. ה"ה בדם ירוק אין הלכה כת"ק: הדרן עלך כל היד
ג׳
המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר"י אומר בין כך ובין כך טמאה דבשביל החתיכה עצמה אינה טמאה אפי' אם היא מארבע מראות דמים. אלא בהא פליגי רבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ורבי יהודה סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם. והלכה כר"י כדאמרי' לקמן פ"ב (דף סו.) גבי אדבריה רבא לרב שמואל מר ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים. קסבר אין קושי לנפלים וא"א לפתיחת הקבר בלא דם והא דקאמר הש"ס בכריתות (דף י.) ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתרץ ביום מ' ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אליבא דההוא ברייתא הוא דמתרץ הכי. אבל הלכתא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם כדדרש לקמן בפ' בתרא. והא דאמר רבא לקמן בפירקין דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי אלמא דס"ל דמפלת חתיכה טהורה. דהתם פלוגתייהו קא מפרש ועיקר שינוייא דרבא לאשמועינן דכ"ע דרשי בבשרה עד שיצא דם דרך בשרה ולא בחתיכה ולא בשפופרת ונ"מ אליבא דהלכתא דבשפופרת טהורה אבל בחתיכה טמאה ולא מפני דם שבתוכה אלא משום דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת אשה כי תזריע (סי' פה) פסק כרבא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. והדר בעי דלמא היינו דוקא כשנגמרה צורת הולד אבל לא נגמרה צורת הולד אפשר בלא דם. ופשיט מההיא דכריתות דכי לא נגמרה צורת הולד אפשר שפיר בלא דם. וליתא דהא לקמן בפ' בתרא (דף סו.) פסיק רבא בהפילה נפל כל דהו אפילו לא נגמרה צורת הולד דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ועוד דפליגי הכא במפלת חתיכה אלמא דאין חילוק בין נגמרה צורת הולד ללא נגמרה למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם : גמ' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו. כגון שהכניסה שפופרת עד המקור ויצא דם דרך השפופרת ולא נגע בבשרה. בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. או דלמא האי בבשרה מיבעי ליה שמטמא בפנים כבחוץ. לימא שפופרת תנאי היא. דתניא המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. רבי אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר בבשרה ולא בחתיכה ר' אליעזר היינו ת"ק אימא שר' אליעזר אומר בבשרה וכו'. וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. חכמים היינו תנא קמא. אלא לאו דפלאי פלויי איכא בינייהו דר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת והני מילי היכא דשיעא אבל היכא דפלאי פלויי טמא מ"ט בבשרה קרינא ביה. ואתו רבנן למימר אע"פ דפלאי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא אפילו בשפופרת. אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת והכא בחתיכה עצמה קא מיפלגי. ר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ורבנן סברי אין דרכה כו'. פירש"י ואפילו פלאי פלויי דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. וקשה דהשתא לא הוי הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת דההיא הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה. ועוד קשיא דהוה ליה למימר אין זה דם נדה כדאמר מעיקרא. ועוד קשה כיון דאביי לא בא לחדש בדבריו אלא לחלק בין שפופרת לחתיכה ופליגי בחתיכה כדפליגי מעיקרא א"כ לא הוה צריך למימר אלא בשפופרת כ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי בחתיכה. ופי' ה"ר שמשון ז"ל מקוצי דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה. ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע"ג דפלאי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות טהורה אע"ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה. ופליגי רבנן ור' אליעזר בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת. ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה. אבל אי פלאי פלויי קרינן שפיר בבשרה. ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך והא דקאמרי רבנן אין זה דם נדה הכי פירושו אין דרך דם נדה רגיל לבוא בזה הענין וכן עשה מעשה רבינו שמשון באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך. רבא אמר דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכו'. ואפשיטא הך בעיא דרואה דם בשפופרת טהורה: בעא מיניה ר' יוסי בר' חנינא מר"א הרואה דם יבש מהו. כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא דמידב דייב לח אין יבש לא. או דלמא האי כי יזוב זוב דמה דאמר רחמנא אורחא דמילתא היא ולעולם אפילו יבש נמי. א"ל תנינן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. א"ל לח ונעשה יבש לא מיבעי לי. כי קא מיבעי לי יבש מעיקרו. הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שער כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אם נימוחו טמאה. אי הכי כי לא נימוחו נמי. אמר רבא כי לא נימוחו בריה בפני עצמה היא ואינה מתולדת הדם אלא מחמת המכה שיש לה בתוך מעיה. כי הא דתניא א"ר אלעזר בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות אדומות תטיל למים אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. תטיל למים אם נימוחו טמאה אמר ר"ל ובפושרין. תנ"ה תטיל למים ובפושרין. רשב"ג ממעכו ברוק על הצפורן. מאי בינייהו. אמר רבינא מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. והלכה כרבנן. דדוקא במשנתינו פסק ר' יוחנן כרשב"ג אבל לא בברייתא. תנן התם וכמה שרייתם בפושרין מעת לעת. הכא מי בעינן מעת לעת או לא. בשרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינן מעת לעת. או דלמא לא שנא. תיקו. וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ואם נימוחו בתוך מעת לעת טמאה. וכן מסתברא דאי לא אמרינן מעת לעת אין גבול לדבר. ולקמן בפ' דם הנדה (נדה דף נו.) תניא כמה שרייתם בפושרים יהודה בן נקוסא אומר מעת לעת. תחילתו אע"פ שאין סופו. רשב"ג אומר צריכין שיהו פושרין כל מעת לעת. ופסק ר"ח ז"ל הלכה כרשב"ג. ושיעור הפשרת המים כתב בעל העיטור ז"ל בפ' אלו טריפות (חולין דף נה:) גבי חרותא בידי שמים כשרה בידי אדם טריפה. מנא ידעינן. בקייטא מייתינן משיכלי חיורי ומלינהו מיא קרירי. ובסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלינהו מיא פושרין ומנח להו בגווייהו מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה ואי לאו טריפה. דמכאן ראיה דשיעור דפושרי דומיא דקרירי בקייטא. וכן כתב בשם ר"ת ז"ל שהשיב בתשובה דלמוד ערוך בידינו בקייטא אע"פ שהמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואין פני החמה. אבל מעיינות הם בתחתיות ארץ. ומי נהרות המושכין חמין כמו פושרי ופוק חזי. הלכך פסק רב יהודה גאון דפושרין בימות החורף. אינן חמין מצונן בקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעין שחום הבתים מחממתם כמו פושרין בימי החורף. וכן נראה לעינים ופושרין הוא כמו שבני אדם שותין פושרין ונותנין באזניהם כדאמרי' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כח:) הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרים. וראיתי בחבור בעלי הנפש שחיבר הראב"ד ז"ל המפלת כמין קליפות וכמין שערות וכמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים פושרין כל מעל"ע אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה דאמרינן כי לא נימוחו בריה הוא אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נימוח טמאה נדה. ורצונו לומר הא דשני רבא לא נימוחו בריה בפני עצמה היא דדוקא אהני השנויין במשנה שיצאו מן האשה כמין בריה קליפות ושערות ויבחושין וכן עפר נמי חשיב בריה. אבל בעיין איפשיטא מהא דקתני אם נימוחו טמאה אלמא דם היוצא יבש טמא אף על גב דלא קרינא ביה כי יזוב אלא דבהני אמרינן דצורתה מוכחת דכי לא נימוחו דבריה נינהו כמו שאמרו הרופאים. אבל דם יבש לא תלינן בבריה ואפילו לא נימוח טמאה. ורבי זרחיה הלוי ז"ל כתב ואני אומר דא ודא אחת היא. וראיה לדבר דקאמרי' בפרק דם הנדה (נדה דף נד:) אימא הני מילי לח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן. ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' מנלן. יהיה ריבוייא הוא אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו ומחד קרא קא נפקי ואם לא נימוח מנין היינו יודעין שהיה דם מעיקרו הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום שאם לא נימוח אני אומר בריה הוא ולפתיחת הקבר נמי לא חיישינן שבדבר קטן כזה אין בו פתיחת הקבר. תדע לך מדפריך הש"ס על מתני' דהמפלת כמין דגים וכו' נפלוג נמי רבי יהודה בהא. ומשני דלהך לישנא דאמר רבי יוחנן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם במחלוקת שנויה ורבנן היא אבל ארישא המפלת כמין קליפה וכו' לא פריך דלא שייך בהנהו פתיחת הקבר. וה"ר שלמה אדרת ז"ל הביא ראיה לדברי ראב"ד ז"ל מהא דתנן בפרק דם הנדה (שם.) דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין וההיא יבשין מיירי אפילו בשאי אפשר לשרות ולחזור לכמות שהיה. דאי באפשר לחזור לכמות שהיה אפילו זוב וכל הני דתנן לקמן דאין מטמאין יבשין קתני לקמן שאם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין. ומתני' דדם הנדה איירי נמי שראתה אותו ביבש מעיקרו דאיתמר עלה יבש מעיקרו מנלן א"ר יצחק יהיה בהוויתו יהא ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן כלומר דמתניתין סתמא קתני אפילו יבש מעיקרו. ואמר ליה יהיה ריבוייא הוא כלומר כל מה שיהיה ואפילו יבש מעיקרו. אלמא דם יבש מעיקרו טמא ואיני מבין א"כ איך פירש אבל שכבת זרע והלא לא היה חלוק ביניהן ובין דם נדה אם לא דמתני' כבן נקוסא תחלתו אף על פי שאין סופו. ולראב"ד ניחא ואין נראה לי ראיה דאי מתני' איירי ביבש מעיקרו אמאי איצטריך לאתויי ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה היינו דמתני' דם הנדה מטמא יבש אלא ודאי הכי פירושא יבש מעיקרא מנלן וכי תימא אין הכי נמי דיבש מעיקרו טהור ומתני' איירי בלח ונעשה יבש ככל הני דתנן במתני' ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' אלמא יבש מעיקרו טמא היכא דנימוח ומשני יהיה ריבוייא הוא ודוקא היכא דנימוח. וכן פי' ר"י לקמן דמתני' איירי בלח מעיקרו ועוד הביא ראיה מדר"י אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר"י ורבנן בהמפלת חתיכה בחתיכה של ד' מיני דמים דר"י סבר דם הוא שקרש ונעשה חתיכה. והיכי פליגי רבנן עליה יטילוה למים אם נימוחה טמאה. וגם ליתני בדרבי יהודה כשהטילוה למים כדתני (ר' יהודה) גבי המפלת כמין קליפה וכו' אלא ודאי לרבי יהודה אפילו לא נימוח טמאה ונראה לי דאינה ראיה דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הא לדרב יהודה אלא שסותר דבריו מתוך הברייתא שנחלקו אף בירוקה ולבנה: מתני' המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה. ואם אינה יודעת מהו תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שאינו מצורת האדם אינו וולד המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנונים אינה חוששת לוולד ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. לא שהשליא וולד אלא שאין שליא שאין עמה וולד. המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה. המפלת ואין ידוע אם וולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה: ,גמ' ואין להאריך בדברים הללו שאין אנו בקיאין בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא הלכך חוששין בהן מספק כדקאמר שמואל (דף כה:) לחוש חוששת. ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר. הלכך כל נשי דידן האידנא ספק יולדות בזוב הן כחומר בנות ישראל שהחמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. לפי שאין בקיאין מתי עומדות בימי זיבות או בימי נדות הלכך כולן ספק יולדות בזוב הן וצריכות שבעה נקיים מלבד ימי טומאת לידה כמו שאבאר לקמן (פ"י סי' ו) וימי טוהר לא יהבינן לה במקום שנוהגים האידנא לבעול על דם טוהר עד שיתברר שנגמר צורת הוולד. ואם ילדה וולד של קיימא ואח"כ יצתה השליא אין חוששין לולד אחר אלא תולין את השליא בוולד עד כ"ג יום ואם יצתה השליא תחלה אין תולין אותה בוולד. ואם הפיל נפל ושליא קשורה בו אין חוששין לולד אחר. אינה קשורה בו הריני מטיל עליה חומר שני וולדות שמא נימוח שפיר של שליא זו ונימוחה שלייתו של שפיר זו : ובמקומות שבועלין על דם טוהר צריכין לפרוש ליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמונים ואחד לנקבה ואפילו לא תראה. דמתוך שהורגלה לשמש כל ימי טוהר ואפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה. לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה. והכי אמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיג:) היושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכמה אמר רב עונה ופירש"י לילה אחת כדפרישית. ובשם רבותיו פירש לילה ויום וכתב דאין נראה לו פירוש רבותיו דבכל דוכתי אמרינן דעונה אחת הוי לילה אחת או יום גבי פרישת עונה אחת סמוך לווסתה (לעיל פ"א סי' ב) וגבי מי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין (לקמן דף סה): הדרן עלך המפלת
ד׳
בנות כותים נדות מעריסתן. והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות והן יושבות על כל דם ודם: ,גמ' תניא אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם. אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק. דבר אחר יום שפוסקת בו סופרות למנין שבעה. מתקיף לה רב דימי בר חמא ותספרון ואנן נמי נספריה. דקיימא לן מקצת היום ככולו אמר רבא א"כ שכבת זרע דסתרה בזיבה היכי משכחת לה והא מקצת היום ככולו. אי דחזיא בפלגא דיומא הכי נמי. הכא במאי עסקינן כגון דחזאי סמוך לשקיעת החמה. ולימא ליה לקרא כי כתיב סמוך לשקיעת החמה הוא דכתיב. אין על כרחיך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. האי דיחויא בעלמא דדחיק רמי בר חמא לאוקמי לתיובתיה ולאו עיקר הוא. ואיהו גופיה לא סבירא ליה הכי אלא דמתמה ואנן נמי נספריה. ולא היה יודע טעמו של התנא למה אינה סופרת יום שפוסקת בו. ולקמן נמי בפ' בתרא (דף סט.) אמרינן אטו רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה: בעי (מיניה) רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או דלמא נוגעת הוי ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשתא. נהי נמי דרואה הויא וסתרה כמה תסתור תסתור שבעה דיה כבועלה. תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ולטעמיך זב גופיה היכי סתר לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. נראה שדברי רבא נדחו כי אין להשיב על זה ובעיא דרמי בר חמא לא איפשטא. הלכך יש להחמיר בפולטת וסותרת יום אחד. וכן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מב.) בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור בזיבה ולטמא במשהו. אמר ליה רואה הויא אתא ושייליה לרבא וא"ל רבא רואה הויא ולרב יוסף וא"ל רואה הויא אפי' לר"ש ולרבנן פשיטא להו דרואה הוי ונראה דרבא גופיה הדר ביה שהקשה על דבריו ולא מצא תשובה ואע"ג דלקמן בפירקין (דף לז.) גבי ימי לידה דאמר אביי אינה סותרת ואינה עולה ורבא אמר אינה סותרת ועולה ואמר רבא מנא אמינא לה ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ואביי אמר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן מכלל דרבא מקפיד אפי' על הפסקת טומאה אחרת. י"ל דטומאת לידה חשיבא ליה כטומאת זיבה. משום דמטמאה שבעת ימים ועושה משכב ומושב. אבל מטומאת קרי אפשר שחזר בו. הלכך כל אשה צריכה ליזהר שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום ה' לשימושה כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור ז' נקיים אלא ביום חמישי. דקי"ל כרבנן דאמרי בשבת בפרק ר"ע (שבת דף פו.) דשש עונות שלימות בעינן לפליטה. דאין שכבת זרע מסרחת אלא לאחר שש עונות שלימות. הלכך כששימשה במוצאי שבת אם תפלוט בליל רביעי קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך ו' עונות לשימושה ואם פלטה סותרת הלכך יום חמישי יהיה ראשון לספירתה. אמנם אם תרצה להתחיל ספירתה מיד ממחרת ראייתה תקנח יפה במוך או בבגד דק להפליט כל הזרע אי תרחץ במים חמין ויפליטו המים חמין כל הזרע. וכן תנן בפ"ה דמס' מקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואח"כ כבדה הבית הרי היא כאילו לא טבלה. ומשמע הא אם כבדה הבית קודם טבילה לא חיישינן תו לפליטה. ואמרינן בפ' אלמנה לכ"ג ביבמות (דף סט:) בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ולקמן (דף מא:) אמרי' אמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א לה שלא תפלוט אלא ודאי הא דיבמות איירי כשכבדה את הבית וכן מוכח בשבת פ' ר' עקיבא (שבת דף פו.) דמהני כיבוד להפליט הזרע. וכן לקמן בפ' בא סימן (נדה דף נד.) גבי הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וארבע לילות מתוך י"ח יום. ומוכח התם דמשמשת בלילה ורואה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהורה. ואין להקל מהא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מא:) אי דאזלת בכרעה דלמא בהדי דאזלה שדיתיה. ויסמכו על זה שהולכות משעת תשמיש עד הלילה כדי שיפליטו. דהכי פירושא בכרעה דלמא בהדי דאזלה שדיתיה ופלטה. ואמאי אמר רבא אי אפשר שלא תפלוט חיישינן איבעי ליה למימר ומוקי לה כשהטבילוה במטה ולא הלכה הלכך לא פלטה. אבל אינו ברור שתפלוט הכל ע"י הילוך. ור"ת פי' דרמי בר חמא לא מיבעי ליה אלא באשה שבא עליה זב. דהא אמרי' (שם) דיה כבועלה ובועלה לא סתר אלא משום דכתיב ביה זיבה. ולא נהירא דהא מקרא נפקא לן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) דרואה הויא. ולי נראה דקשה לפירושו מהא דמיבעיא לן לקמן אי רואה הויא מדאחמור רחמנא אבעלי קריין בסיני. ועוד מדפריך (לקמן ד' מא:) אמילתיה דר' שמעון מקרא דורחצו במים וטמא עד הערב אלמא בכל פולטת איירי. ועוד דקאמר לקמן (ד' מב:) אפילו לרבי שמעון לא אמרו דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ. אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא אלמא דעדיפא מבועלה לענין סתירה והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת שכבת זרע שסותרת אלא לטהרות בלבד אבל לבעלה אינה סותרת. מדאמר לקמן (ד' לז.) גבי קושי דבר הגורם סותר ושאין גורם אינו סותר. ופולטת אינה גורמת טומאה לבעלה אינה סותרת לבעלה. דבריו תמוהים היאך תסתור לחצאין. שעלו לה ימי ספירתה לבעלה וטהורה לשמש ואסורה לטהרות ולקודש ולמקדש. ועל בעיא (ד' לז.) דקושי מהו שתסתור בזיבה דבר המטמא סותר או דלמא דבר הגורם סותר פירש"י וקרי אע"פ שאינו גורם זיבה גורם מיהא טומאת יום אחד הלכך סותר יום אחד. וכן נמי תני (שם) אבוה דרבי אבין מה גרם לו זובו ז' לפיכך סותר ז'. מה גרם לו קריו יום אחד לפיכך סותר יום אחד. ועוד הביא ראיה מדתני (לקמן ד' סז:) ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק (נדה) אלמא אי לאו חששא דשמא תראה דם לאחר תשמיש משמשת והולכת ואינה חוששת שמא תפלוט שכבת זרע. ולא מסתבר שלא התירה תורה אלא על מנת שלא תתהפך ולא תלך כלל אחר תשמיש כל היום. ובפ' המפלת (נדה ד' כט:) גבי טועה אמר בעשרים וחד תשמש. ונ"ל שאינה ראיה דפולטת אינה סותרת יום אחרון. דודאי דם בזבה וזיבה בזב שסותרין כל המנין סותרין עד ערב יום ז' אבל פולטת שכבת זרע שאינה סותרת אלא יום אחד אם פלטה אחר שספרה מקצת היום שוב אינה סותרת. דעיקר סתירת שכבת זרע הוא משום דלא מיקרו נקיים. וכיון שספרה מקצת יום וטהרה לבעלה כבר שלמו הנקיים ושוב אין שכבת זרע סותרת. וכן זב נמי שרואה קרי בשביעי. וסעד לדבר מדתנן בפ"ק דזבים הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו ב"ש אומרים סותר שני ימים שלפניו וב"ה אומרים לא סתר אלא יומו כו'. ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו ברואה קרי אבל אם רואה זוב אפילו ביום שביעי סותר את שלפניו. מכלל שזה החילוק יש בין זוב לקרי שזוב סותר ביום ז' אבל קרי אינו סותר ביום שביעי. אע"פ שיכולני לפרש דה"ק דזוב אפי' בשביעי סותר הכל וקרי אף ברביעי אינו סותר אלא יומו. ומיהו גם בז' סותר את יומו. מיהו מסתבר טפי כדפרישית דמהו שהזכיר ביום הז' היינו משום שיש חילוק בין זוב לקרי בראיית יום שביעי. ושוב מצאתי כדברי בשם ה"ר יונה ז"ל והביא ראיה מדם נדה דאינו סותר אף לדברי ב"ש דאית ליה שימור באחד עשר כדאיתא בסוף מכילתין. כ"ש קרי שאינו סותר אחר טהרה. ונכון להחמיר כדברי ר"י וכן נוהגין בצרפת ובאשכנז: איתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. לוי אמר שני מעיינות הם. נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא מאי בינייהו שופעת מתוך ז' לאחר שבעה מתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים. לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא וללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא. והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא. תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה. איבעיא להו מהו שתעלה. אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה. ופסק בעל הלכות כרבא כדקיימא לן בכל מקום הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכן כתב רב סעדיה וכן בשאלתות דרב אחאי פ' תזריע סי' פו. וכן פסקו ר"ח ורב אלפס ז"ל. ורש"י כתב בתשובה דאביי ורבא אליבא דרבי מרינוס פליגי. ולפי דבריו אינהו מצו סברי כמסקנא דסוף בא סימן דעולין. וכן פירש"י בכל מקום ל' דיע"ל קג"ם הוא לחי העומד מאליו. אבל ר"י ז"ל פירש דהלכה כאביי ויומי לידה היינו ל' דיע"ל קג"ם. והתוספות דחו כל ראיותיו ודברי הגאונים עיקר: הלכך נשי דידן שהחמירו לישב ז' נקיים על כל ראיותיהם כולן יולדות בזוב הן וצריכין שבעה נקיים וימי לידה אם לא ראתה בהן עולין לה לשבעה נקיים. ויולדת נקבה שהיו ימי השבוע ראשון נקיים וראתה בשבוע שניה אינה סותרת. אע"פ שדם לידה סותר אפי' לרבא דדוקא ימי לידה שאינה רואה בהם הוא דקאמר עולין הכא אינה סותרת כיון שראתה אחר ספירת ז' נקיים אע"פ שהדם טמא וראיה מדקאמר הש"ס (לעיל ד' לו.) ת"ש יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש. אלא ללוי דאמר שני מעיינות הן אמאי מטמא לח ויבש. אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין. ואי בעית אימא בשופעת. והא ספרה קתני. הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן ושבוע קמא פסק שבוע בתרא לא פסק וקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה אלמא שאין ראיית שבוע בתרא סותרת ספירת שבוע קמא ויש ללמוד מכאן דגם זבה דעלמא שספרה שבעה נקיים ולא טבלה וראתה שאינה סותרת אע"פ שנעשית נדה בראיה זו טובלת לנדתה ועלתה לה טבילתה אף לזיבתה אע"פ שיש לחלק דשאני הכא דראיה זו דימי לידה אינה גורמת לה לא נדות ולא זיבות. מ"מ נראה שאין לחלק דמסתברא שאין סתירה אלא בימי הספירה כדאמרי' אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. אבל לא איכפת לן אם יש טומאה אחר הספירה קודם הטבילה והאידנא אין נפקותא בספק זה דעל כל ראייה שתראה צריכה שתשב שבעה נקיים אבל בספק ראשון יש נפקותא ביולדת בזוב אפילו ראתה בשבוע שני טובלת אחר ארבע עשר אפילו לא פסקה. דקי"ל מעין אחד הוא התורה טימאתו והתורה טהרתו ומותרת לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר: הדרן עלך בנות כותים
ה׳
יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. ואין חייבין עליו קרבן רבי שמעון אומר הרי הוא כילוד. כל הנשים מטמאות בבית החיצון: ,גמ' הי ניהו בית החיצון. א"ר יוחנן עד בין השינים. תני רבי זכאי עד בין השינים ובין השינים עצמן כלפנים. במתניתא תנא מקום דישה. מאי מקום דישה אמר רב יהודה מקום שהשמש דש: מתני' בת אחת עשרה שנה ויום א' נדריה נבדקין בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל י"ב. בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין. בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין ובודקין כל י"ג קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש לאחר זמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשן הקדש: ,גמ' איבעיא להו תוך הזמן שהוא שנת שתים עשרה לתינוקת ושנת שלש עשרה לתינוק אם הביאו סימנים כלפני הזמן או כלאחר הזמן ופסק רבא הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן. ואינה גדולה עד שתביא שתי סימנים מי"ב שנה ואילך. ואם נראו בה שערות קודם שתים עשרה אינה גדולה עד שתביא שתי שערות אחרות משתהיה בת שתים עשרה. אמר רבא קטנה כל שתים עשרה ממאנת וחולצת. מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת. הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא ואי גדולה היא תחלוץ. וכי תימא מספקא ליה. והא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ה"מ בסתמא אבל היכא דבדקוה ולא אשכחנא שתי שערות לא. אי הכי תמאן. חוששין שמא נשרו. הניחא למאן דאמר חוששין אלא למאן דאמר אין חוששין מאי איכא למימר. אפי' למאן דאמר אין חוששין ה"מ לענין חליצה אבל לענין מיאון חיישינן. מכלל דלמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר אלא לעולם דלא בדקוה ולענין חליצה חיישינן. וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי דקדיש תוך זמן ובא עליה אחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא: מתני' משל משלו חכמים באשה. פגה בוחל וצמל. פגה עודה תינוקת. בוחל אלו ימי הנעורים. בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. צמל כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. איזהו סימנים רבי יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדד ר"ע אומר משיטו הדדין בן עזאי אומר משישחיר הפטמה. רבי יוסי אומר כדי שיתן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור. פירש"י דהני סימנין אצמל קאי ומתוך זה הוצרך לפרש הא דקאמר רבי יוסי בגמרא בברייתא משתקיף העטרה היינו שיעורא דמשיתן ידו על העוקץ דמתני'. וקשה לפירושו דלמה שינה רבי יוסי לשונו. ואי אתי לאשמועינן דהני תרי סימנים כהדדי נינהו ה"ל להש"ס לפרושי ועוד דכולהו תנאי דגמרא לא אמר חדא מינייהו שיעורא דמתני' ועוד דא"כ בבוחל לא יהיב תנא סימנא ולקמן תנן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו סימן בוחל. ועוד תניא ג' סימנין נתנו חכמים באשה בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות אלמא שיש סימן למעלה בבוחל שנשתנית בו מפגמה. ופירש ר"ת ז"ל דסימנים דמתני' אבוחל קיימי. ותנאי דגמרא מפרשי סימני בגרות: ,גמ' אמר שמואל לא שעלה הקמט ממש אלא שתחזיר ידיה לאחוריה ונראה כמי שעלה הקמט תחת הדד. שמואל בדק באמתיה ויהיב לה ד' זוזי דמי בושתה. שמואל לטעמיה דאמר שמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתים ולא לבושה רבה מיחד להו בהדי עבדי רב נחמן מחליף להו. רב ששת מסר להו לערבאי ואמר להו אזדהרו מבני ישראל מכאן משמע דשפחה מותרת בעובד כוכבים. וה"ה דעבד מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג"א. ואע"ג דאיסור נדה ואשת איש שייכי בעבד מן התורה. ובשילהי מסכת ע"ז (דף עו:) דאמר ליה שבור מלכא לבטי אידכר מאי עבדת באורתא פירש"י ששלחו לו זונה כדרך הערביים וקבלה. היה אומר ר"ת שאין להחשיבו כרשע בכך דמותר היה בה דעבד היה כדאמרינן בקדושין (דף ע:) בטי ברמות רוחיה לא קיבל גיטא דחירותא. רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ. אמר שמואל עוקצו של דד. תנו רבנן אלו הן סימני בגרות. רבי אלעזר בר צדוק אומר משיתקשקשו הדדין. רבי יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם. משיכסיף אזקנה לה. אלא אמר רב אשי משיפצל ראש החוטם. רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משיתמעך הכף. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר ג' סימנים נתנו חכמים באשה וכנגדן מלמעלה. פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה שתי שערות. בוחל מלמעלה בידוע שהביאה ב' שערות. צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף. מאי כף אמר רב הונא מקום תפוח יש באשה למעלה מאותו מקום כיון שמתגדלת מתמעך. שאלו את רבי הלכה כדברי מי. אמר להם הלכה כדברי כולן להחמיר ורבי יוחנן וסביא דאמרי תרווייהו הלכה כדברי כולן להחמיר שאם הביאה אחד מן הסימנין הללו מחזקינן לה בוגרת להחמיר שאם קדשה עצמה בחיי אביה קדושיה קדושין וצריכה גט. ואם קדשה אביה לאחר צריכה גם הימנו גט עד שתביא כולן. וגם אין אביה מפר נדריה משהביאה אחד מהן: ,מתני' בת כ' שנה שלא הביתה שתי שערות יביאו ראיה שהיא בת כ' שנה והיא איילונית לא חולצת ולא מתיבמת. בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם אלו דברי ב"ה. ב"ש אומר זה וזה בני י"ח ר' אליעזר אומר הזכר כדברי ב"ה והנקבה כדברי ב"ש שהאשה ממהרת להביא לפני האיש: ,גמ' ורמינהו אחד לי בן ט' שנים ויום אחד ואחד בן כ' שנה שלא הביאו שתי שערות פי' דינם שוה לענין ביאתן. א"ר נחמן בר יצחק והוא שנולדו בו סימני סריס. אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה. תני ר' חייא עד רוב שנותיו. כי אתו לקמיה דר' חייא אי כחיש אמר להו אבריוהו. ואי בריא אמר להו אכחשוהו דהני סימנין זימנין דאתי מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריאותא. אמר רב הלכתא בכוליה פירקין מעת לעת ועולא אמר דתנן תנן דלא תנן לא תנן. כלומר שנת כ' שלא שנינו בה ויום אחד לא בעינן מעת לעת. והלכתא כעולא דתניא כוותיה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א שנת כ' שיצאו ממנה ל' יום הרי היא כשנת כ' לכל דבריה ואמר רב יצחק בר נחמני אמר ר"א מסתברא כר' יוסי בן כיפר מדכולהו פירקין קתני יום א' והכא לא קתני ש"מ מסתבר כוותיה: הדרן עלך יוצא דופן
ו׳
בא סימן התחתון עד שלא בא העליון. או חולצת או מתייבמת. בא העליון עד שלא בא התחתון. אף על גב שאי אפשר ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתייבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת. מפני שאמרו אפשר לבוא התחתון עד שלא בא העליון. אבל א"א לעליון לבוא עד שלא יבא התחתון: ,גמ' אע"פ שאי אפשר והלא בא בא לר"מ אע"פ שאי אפשר לרבנן וליתני בא העליון עד שלא בא התחתון ואנא ידענא משום דלא אפשר הוא. אי לא תנא אע"פ שאי אפשר ה"א דרוב נשים התחתון אתי ברישא ומיעוט עליון ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא וה"מ בסתמא אבל היכא דבדקו ולא אשכחן אימא מודה ליה רבנן לר"מ דעליון קדים ואתי קמ"ל דאי אפשר אלא ודאי תחתון אתא ומינתר נתר. והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. דכ"ע מיהת אתחתון סמכינן מנא ה"מ אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד. ואימא או האי או האי כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. תניא נמי הכי א"ר אלעזר בר' צדוק כך היו מפרשין ביבנה ואמרו כיון שבא תחתון שוב אין משגיחין בעליון: ת"ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים. וכן היה ר"א מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות על פי נשים. רש"א אף תוך הפרק נשים בודקות אותן. ונאמנות נשים להחמיר אבל לא להקל. כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ. אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. הא דקאמר נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן תימה מאי אהני נאמנות דידה. בלא בדיקה נמי לא ממאנת דחיישינן שמא הביאה סימנין לר"י תוך הפרק לר"ש אחר הפרק ותו אפילו אי אמרה ליכא שערות לא מהימני כדקתני סיפא שאינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כל שכן דאי אמרה דאיכא שערות שלא תמאן. י"ל דנפקא מינה דאי אמרה איכא שערות ואחר כך בדקוה אנשים ואמרו דליכא שערות אהני נאמנותה דלא תמאן דאימור נשרו. ואי לאו דיבורה הוה ממאנת דאפי' למ"ד חוששין שמא נשרו ה"מ לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק לא. וכן לאחר הפרק לר"ש דלית ליה חזקה דרבא. אמר מר רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותה. בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק אימור שומא נינהו אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה משהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים. כי אמר רבא חזקה למיאון. אבל לחליצה בעיא בדיקה. תוך הפרק אין נשים בודקות אותה קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקו נשים. תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ולא בדקו נשים. הא דקאמרינן בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו לאי דוקא קאמר בעיא בדיקה דה"ה אם לא בדקוה לפני הפרק ובדקו לאחר הפרק ומצאו סימנין אין לנו לחוש שמא לפני הפרק הוי ושומא נינהו. וכן מוכח בפירוש דקאמר ואי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו דמשמע משום שראו אותה שהיו בה לפני הפרק לכך אינה חולצת הא לא ראו אותה קודם אין לחוש. וכן בשילהי מצות חליצה (יבמות דף קה:) הא דא"ל ר' לאבדן זיל בדקה ומסתמא לא בדקוה לפני הפרק וכן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנה.) גבי בני ברק דקאמר מהו לבדקו. אלמא אי אשכחן בה סימנין לא אמרינן לפני הפרק באו ובעיא בדיקה דקאמר הכא היינו דמהני בדיקותיה. ומיהו אפילו אם תמצא לומר דחיישינן שמא לפני הפרק באו היכא דחזינן ריבוי שערות לא חיישינן שמא כולן לפני הפרק באו. ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותה קסבר תוך הפרק כלפני הפרק. ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל הא מאן קתני לה. אב"א רבי יהודה. אתוך הפרק. ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק. ולית ליה חזקה דרבא הלכך לא מהימני נשים אלא להחמיר אבל לא להקל: פסק ר"ח ז"ל דהלכה כר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק כדמוכח לעיל בפרק יוצא דופן (נדה דף מו.) דמסיק תיובתא למ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן ולא חשש לומר דסבר כתנא דשמעתין דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק. וכן רבא פסק לעיל הלכתא דתוך זמן כלפני זמן ומתוך כך פסק דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנים. דהא ר"ש דהלכתא כוותיה אמרינן דלית ליה חזקה דרבא. ועוד אמרינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנו.) בודקין לקדושין ולגירושין ולחליצה ולמיאונין. ואין נראה ראיה מזה הפסק דלא כרבא. דאע"ג דקי"ל כר"ש בהא דתוך הפרק כלפני הפרק. אפשר דאין הלכה כמותו בהא דלית ליה דרבא. דתרי מילי נינהו. דהא רבא גופיה פסק לעיל הלכתא תוך זמן כלפני זמן ודרב נחמן דמי שמת ליתא מקמיה דרבא דבתרא הוא והלכתא כוותיה וכ"כ רב אלפס ז"ל דקי"ל כחזקה דרבא מדפריך מינה לר' יהודה ושני כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ואי לאו דהלכה לא מותבינן מינה תיובתא. ועוד דקי"ל דר' יהודה ור"ש הלכה כר"י וכיון דר' יהודה אית ליה חזקה דרבא ממילא שמעינן דחזקה דרבא הלכה היא. וכל שכן דסתם מתני' ור"א ור' ישמעאל ורבי יהודה כולהו קיימי בחדא שיטתא. וסבירא להו דלאחר הפרק נשים בודקות. אותן דאיכא חזקה דרבא. והו"ל ר"ש יחיד כנגד רבים וקי"ל דאין הלכה כיחיד במקום רבים. ואע"ג דקי"ל כר"ש בתוך זמן כלפני זמן לא אמרינן כיון דהלכתא כוותיה בהא הלכתא נמי כוותיה בהא. דלאו מילין דתלויין בהדדי נינהו כדפרישית לעיל דרבא דאמר חזקה הביאה סימנים איהו גופיה פסיק לעיל הלכתא תוך זמן כלפני זמן. והואיל וכן היכי גמרינן מינה חזקה דרבא אלא ודאי טעמא פריכא היא וליכא למיסמך עליה. אלא מדר' יהודה אית ליה חזקה דרבא וקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י שמעינן דחזקה דרבא הלכה היא. וכ"ש דלא איתברר לן דר"ש לית ליה חזקה דרבא אלא בדרך אפשר וי"ל דהא דאמר דלית ליה חזקה דרבא ה"ק האי מאן קתני לה אבע"א ר"י ותוך הפ' ואבע"א ר"ש ואחר הפ' ולית ליה חזקה דרבא וכיון דאפשר דר"י קתני ואתוך הפרק לא אתברר לן דר"ש לית ליה חזקה דרבא ומ"מ בין דס"ל לר"ש חזקה דרבא בין דלא ס"ל הלכה היא מהני טעמי דאמרן הלכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונין דסמכינן אחזקה דרבא והא דאמר ר"נ אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין לחליצה ולמיאונין ודאי איכא לאקשויי אדרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין א"כ הא דאמר ר"נ אמר שמואל בודקין למיאונין וקי"ל הלכתא היא היכי משכחת לה. אי קודם זמן ותוך זמן הא קי"ל דשומא נינהו ולא עבדינן בהו עובדא. ואי לאחר זמן והא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים. ואע"ג דבדקנוה לאחר זמן ולא אשכחן בה מידי הא איפסיק הלכתא דחוששין שמא נשרו. וא"כ הא דאמר ר"נ: אמר שמואל בודקין למיאונין היכי משכחת לה. אנן עיינינן בה ואשכחן פירוקא בסייעתא דשמיא. והדין הוא פירוקא דהך קושיא. הא דאיפסיקא הלכתא חוששין שמא נשרו לא איפסיק אלא היכא דקדיש תוך הזמן ובעל לאחר זמן דהוה ליה ספיקא דאורייתא. אבל היכא דלא בעל לאחר זמן דהוו להו נשואין דרבנן לא אמרינן חוששין שמא נשרו ולא אמר רבא דלא בדקינן לה דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנין אלא לענין איסור דאורייתא דעבדינן לחומרא ולא בדקינן דחיישינן שמא נשרו. אבל בספיקא דרבנן בדקינן ואי משכחינן שתי שערות לא ממאנת דהוי לה גדולה ואי לא משכחינן שתי שערות לא חיישינן שמא נשרו אלא אמרינן קטנה היא וממאנת. והיינו דאמר ר"נ אמר שמואל בודקין למיאונין היכא דקדיש לפני זמן או תוך זמן ובעל תוך זמן ולא בעל אחר זמן דלאו נישואין דאורייתא נינהו אלא נישואי דרבנן נינהו וקשה לר"ת ז"ל על כל הני דמפרשי דתוך הפרק ותוך הזמן חדא מילתא נינהו חדא אמאי קרי ליה לעיל תוך זמן והכא קרי ליה תוך הפרק ועוד דפרק משמע סמוך לגדלות ממש כי ההיא דשבת פ' המוציא (ד' פ:) בנות ישראל שהגיעו לפירקן וביבמות פ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סב:) ומשיאן סמוך לפירקן ועוד אמאי איתותב לעיל מאן דאמר תוך זמן (הפרק) כלאחר זמן (הפרק) כיון דפליגי ביה תנאי הכא. ופר"ת ז"ל דפליגי ביום אחרון של שנת י"ב ויום אחד לנקבה וי"ג ויום אחד לזכר ואותו יום אחד קרוי תוך הפרק דלר' יהודה הוי זמן הבאת שתי שערות מתחלת היום ולר"ש בסוף היום וכה"ג אשכחן פלוגתא בעשרה יוחסין (ד' עט.) גבי קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר דפליגי ביומא דמשלם שית. והלכה כר' יהודה לגבי ר"ש כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין ד' מו.): מתני' תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת וכן התינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה. וראוי להיות בן סורר ומורה. משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ותינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר משירבה השחור: ,גמ' א"ר אבהו אמר ר"א הלכה כר"י ולית הלכתא הכי דגרסינן בפרק מי שמת (בבא בתרא ד' קנו.) ולמיאונין ולאפוקי מדר"י דאמר עד שירבה השחור: א"ר חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרי גומות. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין שערות ושתי שערות אפילו בגומא אחת הוו סימן אמר ר"י אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים. תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה אחת על קשרי אצבעותיה של יד ואחת על קשרי אצבעותיה של רגל דברי ר"ש. ורבנן א"ר אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד והלכתא כרבנן. ור"י פסק גם בכאן כדברי כולן להחמיר. אחת בגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ואינה חולצת עד שיהו שתי שערות במקום אחד ואשה שיש לה דדין גדולים אין צריך לבדוק בתחתון כרבנן דריש פירקין. דא"א לבא לעליון עד שיבא התחתון. ת"ר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ. ר' יהודה אומר עד שירבה השחור ר' יוסי אומר עד שתקיף העטרה בן שלקות אומר עד שתכלכל. א"ר שמעון מצאני חנניא בן חכינאי בציידן ואמר לי כשאתה מגיע אצל ר"ע אמור לו עד מתי הבת ממאנת. ואם יאמר לך עד שתביא שתי שערות אמור לו והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה משתכלכל ולא אמרתם לו דבר. וכשבאתי לפני ר"ע אמר לי כלכול זה איני יודע בן שלקות זה איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות וכן הלכה: ,מתני' שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג: ,גמ' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר מספקא ליה הלכתא כמאן הלכך יש להחמיר מספק משיהו נקרצות בציפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן: הדרן עלך בא סימן
ח׳
הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה. שלא כנגד בית התורפה טהורה על עקבה ועל ראש גודלה טמאה. על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה. מבחוץ ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. מן החגור ולמעלה טהורה. ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכ"מ שנמצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר : ,גמ' תניא נמצא אתה אומר שלש ספיקות באשה. על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא. על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. היכי דמי. אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא. ואי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור והתנן הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה. ראתה על חלוקה מחגור ולמטה טמאה. לעולם מחגור ולמטה וכגון שעברה בשוק של טבחים. על בשרה מגופה אתא. דאי איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי. ולא אמרי' שמא הגביהה חלוקה וניתז הדם על בשרה כדאמרי' (לקמן נח:) גבי לבשה שלשה חלוקים ועברה בשוק של טבחים תולה אף בתחתון דאמרי' הגביהה שני חלוקם וניתז על התחתון. לפי שאין דרך אשה להגביה חלוקה ויראה בשרה. על חלוקה מעלמא אתא. דאי מגופה על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי. אי בעית אימא מחגורה ולמעלה וכגון שנזדקרה על בשרה מגופה אתא דאי מעלמא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי. על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתאי על בשרה איבעי לאשתכוחי: על עקבה וכו' בשלמא עקבה עביד דנגע באותו מקום אלא על גודלה אמאי טמאה. וכ"ת זימנין דנגע בעקבה. ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה שיכולה לתלות תולה על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה. ואין אומר שמא בידה נטלתו והביאתו לשם. אלא שאני ראש גודלה דבהדי דפסעה איפשר דמיתרמי כנגד אותו מקום. תניא נמצא על קשרי אצבעותיה טמאה מפני שהידים עסקניות הן. דאפילו על קשרי אצבעותיה זימנין דמיתרמי ונוגע באותו מקום. מבפנים טמאה עד היכן. אמרי דבי ר' ינאי עד מקום חבק. וחבק עצמו כלפנים פירש"י חבק מקום מתחת הגידין שחובקין הירך והשוק וכנגד אותו מקום למטה עד פרסות רגלים (ולמעלה עד אותו מקום קרוי מבפנים) מקום חבק היינו רוחב הגידין. ולא איתפרש לן השתא מבפנים עד היכן למעלה כל אורך הירך (והשוק) ובערוך פי' כשנועלין השוק באנפליאות שיש בהן לולאות מקום חבק הלולאות קרי ליה חבק. ולהך פירושא לא איתפרש לן למטה ואפשר דלהנך תרי פירושי משערינן כנגדן מעבר. עוד פי' בערוך כשכופפת שוקה על ירכה מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה: בעא ר' ירמיה כשירה מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו לרוחב יריכה מהו. כשורה היינו טיפין עשויין כשורה. דאי בלא טיפין היינו כרצועה דאמרינן בסמוך. וטיפין טיפין היינו עשויין בשינוי. דאי לאו הכי למה יש להסתפק בטיפין. ורשב"ם פי' כשורה היינו הרבה שורות כזה ||| וטיפין טיפין איכא לפרושי עשויין כשורה או כשיר והא דאמרינן בשילהי פירקין טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד דאיכא לספוקי בכל טיפה וטיפה בדם מאכולת אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת אלא דמספקי' בכשיר ובכשורה וטיפין טיפין משום דאי נפל מאותו מקום לא עביד דנפלי כי האי גוונא. ולא איפשיטא. איכא דאמרי בכתמים להקל ואיכא דאמרי לחומרא כמו דבעי למיפשט מברייתא ואע"ג דדחי לה דחויא בעלמא הוא דברצועה היינו כי אורחיה דרך נפילה. ומשמע דאריכות לשון דברייתא ספק טמא ספק טהור טמא ולא קתני על בשרה ספק טמא משמע דאיכא לאתויי דבר חידוש: ההיא איתתא דהוה משתיא משתיתא ואשכחה דמא. אתיא לקמיה דרבי ינאי אמר לה תיזיל ותיתי ואי מיתרמי לה הכי טמאה ואי לא טהורה. תיזיל ותיתי והתניא אמרו אין שונין בטהרות. לקולא אין שונין אבל לחומרא שונין: ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה: תניא אידך בדקה עצמה וחלוקה והשאילה חלוקה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה. אמר רב ששת לענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתה טמאה מאי שנא מהא דתניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בה אלא ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות. שאניהתם דאיכא סלע יתירה: ת"ר לבשה ג' חלוקות הבדוקים לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון אינה יכולה לתלות אף בעליון אינה תולה. כיצד עברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון. לא עברה אפילו בעליון אינה תולה: ,מתני' תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות שחטה בהמה חיה ועוף נתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקין הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. עד כמה היא תולה. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה ובעלה. אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה. מעשה באשה אחת שבאה לפני ר"ע אמרה לו רבי ראיתי כתם. אמר לה שמא מכה היתה ביך. אמרה לו הן וחיתה. ואמר לה שמא יכולה ליגלע ולהוציא דם. אמרה לו הן וטיהרה. ראה התלמידים מסתכלין זה בזה. אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם: ,גמ' ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות תנינא להא דת"ר מעשה ותלה ר"מ בקילור ותלה רבי בשרף של שקמה: ישבה בצד העוסקין ישבה אין לא ישבה לא פירוש ישבה בודאי אבל ספק ישבה ספק לא ישבה לא. תנינא להא דת"ר עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה תולה. ספק עברה בשוק ספק לא עברה בשוק אין תולה הרגה מאכולת תולה הרגה אין לא הרגה לא מתני' רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא הרגה מאכולת תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב"ג וחכמים אומרים בין כך ובין כך תולה. אמר רשב"ג לדברי אין קץ לדברי חבירי אין סוף. לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים. לדבריהם אין סוף שאין לך אשה טמאה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דמים אבל נראין דברי ר"ח בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהוא אומר עד כמה היא תולה עד כגריס של פול ולדבריו אנו מודים. ולרבנן דאמרי תולה עד כמה. אמר רב נחמן בר יצחק תולה בפשפש עד כתורמוס. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דבין הרגה ובין לא הרגה תולה עד כגריס. ולא פלוג רבנן בין הרגה הרבה להרגה מעט לעולם אינה תולה ביותר מכגריס ואע"פ דאין הלכה כרבנן מיהו אם הרגה פשפש אם הריחה ריחו תולה עד כתורמוס דהוי כנתעסקה בכתמים אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח: ת"ר פשפש זה ארכו כרחבו טעמו כריחו. ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו לענין כתמים. טעמו כריחו כל המוללו מריח בו לענין איסור. שאם היה אוכל או הריח ריח פשפש בתוך אוכל שבפיו יפלוט כדתנן או שטעם טעם פשפש בפיו ה"ז יפלוט. אמר רב אשי עיר שיש בה חזרים אין חוששין לכתמים. כתבו התוס' דהאידנא לא נהוג דין זה שהרי דבר ידוע שהחזירים אין מתיזין דם ואפשר שבימיהם היה מצוי ששרצים ונבלות היו מוטלין ברחובות ובשווקים והיו החזירין נוברין בהם ומתיזין דם כל סביבותיהם והכל לפי הענין. כדאמר רב נחמן דדוקרת כעיר שיש בה חזרים דמיא: עד כגריס של פול אמר רב המנונא כגריס אינה תולה פחות מכגריס תולה. ורב חסדא אמר כגריס תולה יותר מכגריס אינה תולה והלכתא כרב חסדא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל: ת"ר היו עליה טיפי דמים למעלה טיפי דמים למטה תולה תחתון בעליון עד כגריס מצאה כתם למעלה מן החגור וכתם למטה מן החגור טהורה שאנו תולין כמו שבא העליון ממקום אחר ולא מגופה שהרי היא יודעת שלא נזדקרה גם התחתון כן אם העליון גדול כשלשה גריסין או שנים עד כגריס ועוד אבל אם העליון אין בו כי אם כגריס והתחתון יותר מכגריס אין תולין בו דאימור בדם מאכולת הואי. וה"נ תניא בתוספתא היו עליה שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה אף על פי שהתחתון גדול והעליון קטן תולין התחתון בעליון עד כגריס שאני אומר ממקום שבא העליון בא התחתון: איתמר היה עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אומר טמאה אפילו לרב חסדא בכגריס תולין בכגריס ועוד לא תלינן. רבי ינאי אומר טהורה ה"מ היכא דאין רצופה בו מאכולת אבל היכא דרצופה בו מאכולת מוכחא מילתא דהאי ועוד דם מאכולת היא פש ליה כגריס כיון דבעלמא תלינן ה"נ תלינן. יראה דה"ה ב' גריסין לר' ינאי טהורה כיון דכי מדלית כגריס של המאכולת לא נשאר בו כגריס ועוד. והאי דנקט כגריס ועוד לרבותא דר' חנינא נקטיה דאפילו בהא מטמא. והלכתא כר' ינאי דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכל שכן בכתמים: בעי רבי ירמיה נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו. תיבעי לר' חנינא תבעי לר' ינאי. ע"כ לא קאמר ר' חנינא התם טמאה אלא היכא דלא נתעסקה אבל היכא דנתעסקה תלי'. או דלמא אפילו לרבי ינאי דאמר טהורה היכא דרצופה בו מאכולת אבל היכא דאין רצופה בו מאכולת לא תלינן והוא הדין אם נמצא עליה כשני גריסין מיבעיא ליה כיון דאין ביתרון שיעור כתם. והאי דנקט כגריס ועוד משום דאפי' בהא מספקא ליה דלמא טמאה וה"ה דהוה מצי למיבעי נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד. דאי בהא פשיטא ליה דאינה תולה א"כ לוקי בכה"ג ברייתא דלקמן נתעסקה במועט אין תולין בו מרובה ת"ש נתעסקה באדום אין תולין בו שחור. במועט אין תולין בו מרובה. היכי דמי לאו בכה"ג. לא דאיעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד. דמהו דתימא שקול כגריס דם צפור ושדי בי מיצעי זיל הכא ליכא שיעורא זיל הכא ליכא שיעורא ותלינן במאכולת קמ"ל. ולא איפשיטא ויראה לחומרא כפשטא דברייתא דמועט אין תולין בו מרובה. ואע"ג דדחי ליה האי דיחויא דחיקא הוא דמילתא דפשיטא הוא דלא שדינן דם צפור בי מיצעי ולא הוה צריך למיתנייה. אמר רבא היה עליה מין אחד תולה בו מינין הרבה. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולין בו שחור נתעסקה שאני אבל היכא דלא נתעסקה אמרינן כי היכי דאותו מין אחד בא מעלמא פי' נמצא למעלה מן החגור ואינה טמאה מחמתו אמרינן גם מינין אחרים שמצאן למטה מן החגור באו מעלמא. איכא דאמרי אמר רבא נתעסקה במין אחד תולין בו מינין הרבה. מיתיבי נתעסקה באדום אינה תולה בו שחור. כי קאמר רבא דאיעסוק בתרנגולת דאית בה כמה מיני דם. פירש ר"ח ז"ל דם שחוטה אדום ודם אבריה שחור ודם בני מעיה כקרן כרכום. ורבינו חננאל לא פירש לישנא קמא דרבא משום דסבר (כוותיה) דאיכא דאמרי עיקר. ואע"ג דאמרינן לעיל דתולה תחתון בעליון היינו כשהן מין אחד דאמרינן שבפעם אחת נתלכלך חלוקה למטה ולמעלה. אבל בשני מינין לא תלינן. דאי לא תימא הכי אשה שנמצא עליה שום לכלוך על חלוקה לא יטמא בה שום כתם דנימא דכי היכי דבא לכלוך זה עליה בלא דעתה הכי נמי בא הכתם מעלמא בלא ידיעתה : ,מתני' עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור ואם משוך טמא דברי ר' אלעזר בר' צדוק. ומשוך טמא אפילו כל דהו. עגול טהור עד שיהא בו כגריס ועוד. ובכתם מודה רבי אלעזר בר' צדוק דאף במשוך בעינן כגריס ועוד והכי תניא בתוספתא משוך טמא מפני דם הקינוח: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בר' צדוק: הדרן עלך הרואה כתם
ט׳
האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר. רבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דם מן האשה: ,גמ' מאי שנא עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם. אמר שמואל במזנקת. פירש"י אבל עומדת אי אפשר לה לזנק. וקשה לפירושו דא"כ לפלוג ביושבת בין מזנקת לשותתת דהוי רבותא טפי לאשמועינן דאפילו יושבת טמאה בשותתת וי"ל דעומדת פסיקא ליה דאין צריך לפרש בשותתת דכל עומדת שותתת. אי נמי לרבותא דרבי יוסי נקטיה דאפילו בעומדת ושותתת מטהר. ומיהו נראה לפרש דעומדת אפשר לה לזנק והכי פירושא דסוגיא דשמעתין יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם. דסלקא דעתך דמתני' איירי בכל ענין בין בשותתת בין במזנקת. הלכך פריך דכי היכי דבעומדת טמאה בחדא לריעותא במה שאין רחמה נפתח שיוכלו מי רגליה לצאת להדיא אלא נעצרין שם ואיכא למימר דהדור למקור ואייתי דם ואע"ג דאיכא חדא לטיבותא דמזנקת. יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת כיון דאיכא חדא לריעותא. ומשני כולה מתניתין איירי במזנקת ותרתי לטיבותא בעינן. הלכך עומדת ואע"ג דמזנקת טמאה כיון דאין רחמה נפתח. ויושבת נמי אי שותתת טמאה. והא דלא מפליג ביושבת לטמאה היכא דלא זינקה דניחא ליה טפי לאשמועינן דעומדת טמאה אע"ג דזינקה ולהך פירושא לא אשכחן דמטהר ר' יוסי בעומדת ושותתת כיון דרבי מאיר לא איירי אלא במזנקת ור' יוסי טיהר מה שטימא ר' מאיר אבל בעומדת ושותתת דלא איירי ביה רבי מאיר לא אשכחן דמטהר ביה רבי יוסי והא דמוקי הש"ס יושבת דמתני' ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל נראה דהיינו דוקא לר"מ דמטמא ביושבת ושותתת הלכך במזנקת נמי איכא למיחש דבתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאין בגבורה הויא לה כמו שותתת וחזרו מי רגלים למקור והביאו דם. אבל לרבי יוסי דמטהר עומדת בחדא לטיבותא דמזנקת ביושבת ושותתת נמי לא חייש דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ומטהר יושבת בכל ענין. אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכן אורי רבי אבהו לעולא הלכה כרבי יוסי: מתני' השאילה חלוקה לעובדת כוכבים או לנדה הרי זו תולה בה: ,גמ' אמר רב בעובדת כוכבים הרואה פירוש שהגיע זמנה לראות וכבר ראתה פעם אחת אע"פ שעתה לא ראתה. ופעמים שהאשה תולה בעצמה כגון אם היה לה חלוק בדוק ולבשתו בימי נדותה ואחרי טהרתה לבשתו ומצאה עליו כתם תולה בימי נדותה. ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה. לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי ר' שמעון בן גמליאל. רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולין בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין והלכה כרשב"ג. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם. אמר ליה אין תולין. מאי טעמא. לפי שאין תולין. פירוש משום דלא חזיא מגופה ודלמא מעלמא אתא: ,מתני' ג' נשים שלבשו חלק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן או על איצטבא של מרחץ (רבי מטמא). רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים: ,גמ' אמר רב מתנא מאי טעמא דרבי נחמיה דכתיב ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ נקתה. אמר רב הונא אמר רבי חנינא מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס. פשיטא. מהו דתימא נגזר גבו אטו תוכו קמ"ל. אמר אביי מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלשה על שלשה דלא חזו לעניים ולא לעשירים. ואע"ג דאתו מדבר המקבל טומאה. ומהאי טעמא פסולין לסכך בהן סוכה (סוכה דף טז.): דריש רבי חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה. אמר ליה רב נחמן אבא תני מעשה בא לפני חכמים וטמאוה ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה אמר ליה מאי היא דתניא ב' נשים שהיו טוחנות בריחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות תחת החיצונה החיצונה טמאה הפנימית טהורה. בינתיים שתיהן טמאות וזה היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה. תנאי היא. דתניא רבי יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר. והורו חכמים כרבי נחמיה ונראה דהלכה כר' נחמיה מדדריש ר' חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה ומדשקלי וטרו כל הני אמוראי אליביה. וכן לעיל בריש פרק הרואה כתם (נדה דף נח.) מוקי רב אשי מילתיה דשמואל כרבי נחמיה. וכן פסק ר"ח דהלכה כר' נחמיה. והראב"ד ז"ל כתב דאין הלכה כרבי נחמיה. והביא ראיה מדאמר בפ' הרואה כתם ההיא איתתא דאישתכח לה דמא במשתיתא אתיא קמיה דרבי ינאי אמר תיזול ותיתי אי מתרמי לה טמאה ופירוש משתיתא כלי עץ ומכלי האורגים. ונראה דמאחר דלא איתפריש לן שפיר מהו משתיתא ראוי לפרש שהוא כלי המקבל טומאה כדי שלא נדחה כל הנך ראיות שמוכיחות שהלכה כרבי נחמיה. ואת המסכת (שופטים טז) מתרגמינן עם אכסנא וית משתיתא. וי"מ משתיתא טווי והוא מקבל טומאת נגעים. וכן פסק הרמב"ם הלכה כרבי נחמיה: מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה דם היא טמאה ושתים האחרות טהורות ותולות זו בזו ואם לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות לראות: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה שיעור ווסת של מציאה כדאמרי' בפרק קמא (דף יב:) סבר לה כבר פדא דאמר בר פדא כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. כל שבעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. כל שבעלה פטור טהרותיה טהורות. והכא נמי אם בדקה יותר משיעור ווסת אחר המציאה אמרינן שפורש ממנה דם אחר המציאה ואינן תולות בה. ורבי אושעיא אמר אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. בשלמא התם אימר שמש עכביה לדם אבל הכא אם איתא דהוה דם מעיקרא מאן עכביה. ולית ליה לרבי אושעיא והוא שבדקה עצמה שיעור ווסת דאין חילוק בין שיעור ווסת ובין לאחר שיעור ווסת דלענין טהרות אפילו בשיעור ווסת טהרותיה תלויות דאם איתא לדם מעיקרא מי מעכביה. וא"כ מתני' דאמרה דתולות בה אפי' לאחר שיעור ווסת נמי. וראיתי מן הפוסקים שפסקו כדרב יהודה. ולי נראה דבכתמים הלך אחר המיקל ותלינן אפילו אחר שיעור ווסת לכתם הנמצא בטמאה. ועוד דאפי' לבר פדא לא דמו כולי האי אהדדי. דבשלמא בטהרות כיון דבשיעור ווסת אחר שיצאו הטהרות מתחת ידה בדקה ומצאה דם אמרינן ודאי נעקר ממנה בעוד הטהרות בידה. אבל הכא אע"פ שבדקה עצמה כשיעור ווסת של מציאה אין ראוי שנתלה דם המציאה בה דשמא יצא כבר מאחת מהן ויש יותר משיעור ווסת מיציאת אותו הדם לבדיקה של זאת ואפ"ה תלינן בה דמקילינן בכתמים א"כ הוא הדין אחר שיעור ווסת: ת"ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה. תולה עוברה בשאינה עוברה. מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה. זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה. ילדה שאינה ילדה תולה ילדה בשאינה ילדה. היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן יולדות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויין לראות: מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה. תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל עלו דרך עליה כולן טמאות. בדקה אחת מהן ומצאה טהורה היא טהורה ושתיהן טמאות. שתים ומצאו טהורות הן טהורות ושלישית טמאה. שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות: ,גמ' מאי שנא רישא דלא מפליג ומאי שנא סיפא דמפליג. אמר רבי אמי רישא במשולבות שכולן רצופות ותכופות זו לזו. והא דטמאות כולן ברישא. ובסיפא היא והסמוכה לה. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששין שמא דחקה אחת ונכנסת למקום חברתה. אבל אם הם נעורות במטה אין לחוש להשמטה שא"א אפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום מציאת הדם טהורה אבל נמצא ביניהן טמאות ודוקא במטה שאין עליה סדינין אבל אם יש סדינים עליה כולן טמאות בין משולבות בין שאינן משולבות לפי שהסדין עשוי להתהפך דומיא דפליון וחלוקה שהיא מתכסה בו (לעיל דף נז:) ונראה לי דבריו בסדין העליון שמתכסה בו שאותו הוא חוזר ולא התחתון : אמר רבינא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגם והלא ישמעאל הרגם. אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח שאמר לו מלך עמון שלח את ישמעאל להכותך נפש ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה ליטמרינן מר. אמר להו היכי איעבד. לא אטמרינכו קטלי לכו. אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי. למיחש מיבעי זילו אטמורי נפשייכו. פירוש רש"י למיחש מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. ותימה הוא לפרש כן וכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו. ונראה דברי רבינו אחא שפירש בשאלתות (פ' וישב) אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין. וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל: [א.] ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם. רבי יונתן בן יוסף אומר אינו מטמא משום כתם שלא התירו בגדי צבעונים לנשים אלא להקל על הכתמים כדתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ובקשו לגזור אף על בגדי צבעונין אמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. הרמב"ן ז"ל פסק כתנא קמא והרמב"ם ז"ל כרבי יונתן ובכתמים שומעין להקל: ,מתני' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כל כיוצא בהן כל שתקבע לה וסת ג' פעמים הרי זה וסת: מפהקת פרש"י אשטריליי"ר והוא אדם שפושט איבריו. ובפרק רבי אלעזר דמילה (שבת ד' קלו.) גבי פיהק ומת פי' באיליי"ר בלעז והוא אדם הפותח פיו וכן נראה מהא דאמרינן בברכות (ד' כד:) גבי רבי כשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטירו. ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך שאכל מאכל. וכולן דברי אלהים חיים. דכל חוש שינוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ובפיהוק וגיהוק דחד זימנא לא הוי קביעות וסת דאין זה שינוי כי הוא זה דרך כל האדם. אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה. וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע. אבל אם היו וסתות דגופה לעתים ידועים כגון מראש חדש לראש חודש או מעשרים יום לעשרים יום קבע לה וסת לזמן ולחוש הוסת. ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד מידי דהוה אימים וקפיצות. אם הגיע הזמן ולא פיהקה או פיהקה בלא אותו זמן אינה חוששת ואפי' לאבדקה הרי היא בחזקת טהרה. וכן הוסת אינו נעקר עד שתפהק שלשה פעמים באותו הזמן ולא תראה. וכן נמי כשיגיע אותו יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו אבל וסת של פיהוק לחודיה אינה צריכה לפרוש אלא בשעת הפיהוק. ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חודש וראתה ובר"ח השלישי ראתה בלא פיהוק הוברר הדבר שראש חדש גורם ולא הפיהוק. אבל אם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חדש וראתה ופיהקה בכ"ט לחדש השלישי ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק בראש חדש והא דלא חזאי כי פיהקה אמש משום דאכתי לא הגיע זמן הפיהוק וכי האי גוונא אמר לעיל גבי קפיצות ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חדש וראתה ושוב פיהקה בתוך החדש חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק. ואם בדקה ולא ראתה אינה חוששת שוב לפיהוק גרידא. אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא תקבע לראשי חדשים ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ושוב פיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא. אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת פיהוק לעתים ידועות כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום לכשתגיע ליום ל' חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק משלשים לשלשים כל זה דקדק הראב"ד ז"ל: ,גמ' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה תנינא חדא זימנא כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופה כדקתני היתה מפהקת וכו'. ושופעת הא קא שפעה ואזלא אמר רב עולא בריה דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור: וכן כל כיוצא בהן לאתויי מאי. אמר רבה בר עולא לאתויי ראשה כבד עליה ואיבריה כבדים עליה ורותתת וגוסה. וכן אם אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כססה פלפלין וראתה: [ב.] מתני' היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות. היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום שלה: ,גמ' תניא כיצד אמר ר' יוסי ימים ושעות וסתות היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים משש שעות לשש שעות הגיע יום עשרים אסורה לשמש כל שש שעות דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות. עבר שש שעות ולא ראתה אסורה לשמש כל היום כולו דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה. ר' יהודה אומר כל היום שלה. והתניא ר' יהודה אומר כל הלילה שלה. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא והא דרגילה למיחזי בסוף ליליא. תני חדא ר' יהודה אוסרה לפני וסתה ומתירה לאחר וסתה ותניא אידך ר' יהודה מתירה לפני וסתה ואוסרה לאחר וסתה לא קשיא הא דרגילה למחזי בתחילת יממא והא דרגילה למיחזי בסוף ליליא אז בודקת עצמה ואם מצאה טהורה מותרת לשמש מיד: כתב הראב"ד ז"ל אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ יש מחמירין ואוסרין כל הלילה וכל היום וי"א כיון דוסתות דרבנן כל שכן סמוך לוסתה הלכך הוה ליה ספק דרבנן ולקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה והכריח הוא להקל ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום משום דההיא שעתא כולה שעת הוסת הוא. ואפי' ר' יוסי דאמר ימים ושעות וסתות מודה דשעת הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה. הלכך לרבי יהודה דאמר כל העונה כולה ומפני שעת הוסת נאסרה כל העונה כל היום וכל הלילה אסורה. שהרי וסתה הוא ביום ובלילה. ואיכא מאן דאמר דכי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה. אע"ג דכל שעת הוסת אסורה לשמש ואפי' לר' יוסי. הני מילי לשעת הוסת עצמה אבל לאסור את שלפניו ושלאחריו לא אסרינן אלא ההיא עונה (אלא) דתחילת הוסת קאי בגוה. ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה כל אותה שעה אסורה אבל כל היום מותרת לפי שעיקר הוסת בתחילתו הוא והכריע הוא כי הך סברא בתרא מהא דתנן היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר כל היום שלה. ואוקימנא להא דרגילה למיחזי בסוף לילה וכל היכא דתני עם לאלתר משמע ואי סלקא דעתך דכי האי גוונא אסורה ביום ובלילה היכי קתני כל היום שלה והא אי אפשר דלא עיילא ראיה בתוך הנץ החמה ותיאסר ביממא ובליליא. ועוד סתמא קתני להיות רואה ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת הלכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד. אמר רבא הלכה כר' יהודה. ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מכאן אמר ר' אושעיא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה. אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי. לא אותה עונה: [ג.] מתני' היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסור שינתה שתי פעמים ליום עשרים זה וזה אסור שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר לה יום חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים. שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. ואינה מיטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. נשים בבתוליהן כגפנים. יש גפן שיינה אדום. ויש גפן שיינה שחור יש גפן שיינה מרובה ויש גפן שיינה מועט. רבי יהודה אומר כל גפן יש לו יין ושאין לו יין זה דורקטי: ,גמ' איתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. ומסיק דתרווייהו סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דבתלת זימני הוה חזקה ובהא קא מיפלגי דרב סבר חמשה עשר ממנינא ושמואל סבר כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנין הוא לא קאמר דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה ראשונה היתה בחמשה עשר בחדש כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם ראייה ראשונה היתה בראש חדש ושנייה בחמשה עשר לראייה זו ושלישית בשש עשרה לאותה ראייה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראייה ראשונה אינה מן המנין וכן מוכח בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף לז:) דמדמי נגח בחמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה לפלוגתא דהכא ואע"ג דאין הפלגת הראיות שוות שהרי סדר החדשים אחד חסר ואחד מלא אפי' הכי בשיפורא תליא מילתא. ור"ח ז"ל פי' פירוש אחר ופירש"י עיקר. ר"ח פסק הלכה כרב משום דקיימא לן הלכה כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דפריך לשמואל מברייתא דקתני אם ראתה יום עשרים ואחד בחודש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה ויום עשרים ושלשה בחדש זה קבעה לה וסת ומשני הכא במאי מסקינן כגון שרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט ליום עשרים ואחד אלמא דייקא ברייתא כוותיה דשמואל וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל: שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים. אמר רב פפא לא אמרן אלא למיקבעיה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא לה. מאי קא משמע לן תנינא היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין אי מהתם הוה אמינא ה"מ היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה אימא לא קא משמע לן. ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. אמר רב פפא לא שנו אלא דקבעתיה תלתא זימני אבל תרי זימני בחד זימנא עקרה לה. מאי קמשמע לן תנינא שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואהך וסת קאמר דבעי עקירה תלתא זימני אי מהתם הוה אמינא חד לחדא תרי לתרי ותלתא לתלתא קמ"ל: תניא כוותיה דרב פפא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסור. הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה זה וזה אסור הגיע יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה יום כ' וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים. ואע"ג שלא ראתה שלשה פעמים ביום עשרים לא נעקר יום עשרים כיון שלא ראתה יום שלשים כמו שהתחילה כבר שני פעמים ואם אשה מדלגת וסתה פעם אחד או ב' פעמים או ג' פעמים ואינה רואה בינתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת. ואשה שנמשך זמן וסתה ב' ימים או שלשה ימים והגיע זמן וסתה ולא ראתה ביום וסתה מי אמרינן צריכה לפרוש מבעלה כל זמן וסתה אם רגילה להיות שופעת או מדלפת ב' ימים תפרוש ב' ימים ג' ימים תפרוש שלשה ימים או דלמא בתר תחלת הוסת אזלינן כי אורח בזמנו בא והדמים שהיא רואה אח"כ כדמים יתירים הן דאיתוספי בה וכשעברה עונת תחלת זמן הוסת אינה צריכה לחוש יותר. ומסתברא כהאי סברא בתרייתא. ומסתייעא מהא דתנן בפרק קמא (דף יא.) אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה אין צריכה לבדוק הניחא לר"ל דאמר דאין אשה קובעת לה ווסת בימי נדתה. אלא לרבי יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסתה. ואם אמרת דאם נמשך זמן ראיתה שנים או שלשה ימים חשיבי כעונה אחת וצריכה לחוש לכולן א"כ גם לר"ל תבדוק כדי שתדע כמה צריכה לפרוש מבעלה כשיגיע וסתה. אלא ודאי אינה צריכה לפרוש אלא עונת תחילת הווסת. וכן כתב הר"ז הלוי. והראב"ד ז"ל כתב שכל זמן משך ראיתה חשיב הכל כעונה אחת ואין דבריו נראין בזה: ,הדרן עלך האשה
י׳
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בית שמאי אומרים נותנין לה ד' לילות. ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות ב"ש אומרים נותנין לה לילה ראשונה. וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ארבע לילות. ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה. וב"ה אומרים כל הלילה שלה: ,גמ' אמר רב בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה. וה"מ בלא ראתה. אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש סברי כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דרב קאמר בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה אליבא דמתני' אמר ואיהו סבר כרבותינו שהסכימו להחמיר בדורות האחרונים. אמר עולא כי הוו רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי בה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש ולישנא משמע כי הוו בתינוקת בכל חילוקי בתולות האמורות בפרק תינוקת אפילו בלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה בכולן החמירו בשוה ונראה לי דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה גדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (סימן ג) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישינן שמא יצא דם המקור עם דם מכתה. ואין לך מכה גדולה מזו שנבעלה ויצא ממנה דם בתולים אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה ובין בוגרת ובין ראתה ובין שלא ראתה ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה פי' נותנין לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו ואין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופירסה נדה תחתיו דנועץ ציפורניו בקרקע עד שימות האבר (שבועות דף יח.) אלא פורש אפי' בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו. דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו כדרך ששנו במשנה נותנין לה ארבעה לילות. ולא כמו שפירש הראב"ד ז"ל דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לה דקאמר על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. אלא הכי פירושה אע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה הלכך אפי' בעל ולא מצא דם כיון דרוב נשים יש להן דם בתולים חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו שכבת זרע. דבהטייה (נמי) לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא. כדאמרינן (דף סד:) בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אמר טמאה ורב אסי אמר טהורה ר' חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. רב אסי אמר טהורה דלמא איתרמי ליה כשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ואפי' בוגרת נמי ואע"פ שאין לה טענת בתולים מכל מקום דכיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג וצריך לפרוש אפי' לא מצא דם. גרסינן בירושלמי שמואל אמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחריתא דנדה להלכה אבל לא למעשה. רבי ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת: תשובה שאלה לרב האי גאון ז"ל ששאלו אותו על כלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא והשיב מנהגא דילן אם בעל וראתה דם אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה וישבה לה לגיסה כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל. וצריכה שבעה נקיים וטבילה כעיקר זבה. אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאית היא אלא ספק. וכתב הראב"ד ז"ל ואיני עומד על בירור דבריו במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב התחתון בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאית היא. ואילו היתה נדה ודאית כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל ודוקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' באותו סדין שהדם עליו ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הן דברים שהדעת מכרעת עליהן. עכ"ל הראב"ד ז"ל: ת"ר נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. כיצד בודקת עצמה. מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה. ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה יוצא דם. אמר ריש לקיש לרבי יוחנן ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעל ראשון. אמר ליה לפי שאין כל האצבעות שוות פירש"י ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה דמוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי חשש כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות. ומשמע מפירושו שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפי' בבדיקה שלא תהא בשגגת כרת. וקשה דא"כ דיש חשש בבדיקה זו ואסרינן לה לראשון על ידי בדיקה א"כ למה נתיר אותה לבעל שלישי בפעם רביעית. וכי מחמת תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור. ואם אין חשש איסור בבדיקה א"כ גם לראשון תהא מותרת. הלכך נראה לפרש דהכי פריך ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעל ראשון ואילך כלומר אמאי מותרת לשני בלא בדיקה כיון דהוחזקה כבר לראות שלש פעמים על ידי תשמיש. דומיא דאידך פירכא דפריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי דפריך שתהא אסורה לשמש בלא בדיקה ה"נ פריך הכא שתהא אסורה לשמש מכאן ואילך בלא בדיקה ואפי' לבעל אחר. ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות וחזקת בעל ראשון אינה אוסרה על בעל שני. והוא הדין נמי אי בעיא לבדוק בביאה רביעית של בעל ראשון שריא ליה אלא עצה טובה קמ"ל דמוטב שתתגרש ותינשא לשני. ולא תצטרך בדיקה. כתב הראב"ד ז"ל ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה. ועוד שאפי' ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בבנות ישראל כל הרואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליו שבעה נקיים. ואין דבריו נראין להחמיר אדם מדעתו ולהוציא אשה מבעלה דמה בקיאות שייך בבדיקה זו לראות אם הדם הוא בראש המוך או מן הצדדין. וגם רב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו לומר שסומכין על בדיקה זו לעשות מעשה. ומה שכתב שגזרו בבנות ישראל כל רואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליו שבעה נקיים אפילו ידוע שבא מן הצדדין לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס. רבי זירא הוא דאמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות טיפת דם כחרדל בסתם ראייה הוא דקאמר. אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדין בזה לא החמירו לטמאות דם המכה. ואין לנו אלא מה שמוצאין אנו בהש"ס אם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישתו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה ינהג מדת פרישותו לעצמו. אבל לא ניתן ליכתב בספר להורות בו לדורות הבאין. כי מצינו הרבה בהש"ס שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד. כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס. גם הרמב"ן ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה שהרי אף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש ואין לך מכה גדולה לתלות בה יותר ממכת בתולים וכדתנן בית הלל אומרים עד שתחיה המכה. ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. ולפי מה שפירשתי לעיל טעם חומרא זו והוא דבר פשוט בידוע שאי אפשר להיות בענין אחר אז אין ראייתו מדם בתולים כלום ועוד אין ראייה מאותה פרישה שהוא לשעה זו שאתה אוסרה איסור עולם. ומצינו שהקילו בה חכמים הרבה שלא הצריכוה חכמים בדיקה עד שתתחזק באצבעות ובכחות אולי לא תצטרך בדיקה כל שכן אחר שהגיעה לכך שהיא צריכה בדיקה שלא נחמיר עליה לבטל בדיקתה מראיות גרועות שאין בהן ממש. והא דקאמר שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה נשתנה מדם ראייתה ואין אנו בקיאין לידע גם זה אינו כלום דלעולם עד שתתחזק באצבעות ובכחות אנו תולין להקל. ואם יש לה וסת תולין לעולם להקל בוסתה ואינה צריכה בדיקה. גם אם יש לה מכה תולין לעולם במכתה בסתם עד שיודע לנו ע"פ חכם שהראתה לו דם ראייתה קודם שאירע לה אונס זה או על פי עצמה. אבל אם בסתם קודם שנודע לנו על פי עצמה שדם זה משונה ממראה דם שהיתה רגילה לראות או מדם שהיא רואה עדיין שלא בשעת תשמיש או שתראה שניהם לחכם וזה יוכל אדם לידע אם הם דומין זה לזה. אע"פ שאינו בקי בחילוקי מראות דמים טהורין וטמאין. בשני דמים שלפניו יוכל להבחין אם הם שוין או משונין במראיתן. וכ"ז שלא יתברר לנו שהם משונים מן הסתם אנו תולין בדם מכתה: אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. וצריכה לישב ז' נקיים חוץ מן יום התביעה. ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן. אלא כל שהמתינה ז' נקיים בתר התביעה הרי היא טובלת וטהורה. שהרי זו לא ראתה כלום אלא חשש ראייה בעלמא. ולא הוחזקה מעיינה פתוח להצריכה בדיקה. וסעדו את דבריהם מעובדא דרבינא. דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואמר ליום פלוני נכתוב כתובה. ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא. ואתא ואמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי. ואז אמר לו מאי טעמא עבד מר הכי. ורב חביבא לא צוה לבדוק את בתו כי היה סבור דרבא לא אמר אלא בגדולה אבל בתו שהיתה קטנה לא היתה צריכה לישב ז' נקיים ואעפ"כ כנסה. ואינה ראייה כלל דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת שבעה ימים. כיון דרב חביבא סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד. אלא ה"ג בסיפרי אשכנז אמר ליה לכתוב כתובה אמר ליה לינטר מר עד ארבע אחרינא. אמר ליה אמאי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא וכו' והודיעו שאין חילוק בין קטנה לגדולה. ואז הפריש בתו כל שבעה קודם החופה. ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה כל שבעה צריכה. ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה. דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה. ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה. ולכך הזכיר רבא בדבריו ז' נקיים לא מחמת חומרא דרבי זירא אלא אפי' קודם שנהגו חומרא דרבי זירא. דבימי רבא לא פשטה חומרא דרבי זירא בכל מקום. כדקאמר ליה רבא לרב פפא אמינא לך איסורא ואת אמרת לי מנהגא היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. אלא שבעה נקיים דקא אמר רבא שיהו נקיים בבדיקה. דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה : מתני' הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר כל הימים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד רבי עקיבא אומר אין להם אלא שביעי בלבד: ,גמ' תניא רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי כולן אבל הלכה כר"א. איבעיא להו זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום ח' ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו לר"א מהו. תחילתן וסופן בעינן והכא תחלתן איכא וסופן ליכא או דלמא תחלתן אע"פ שאין סופן. רב אמר היא היא תחלתן אע"פ שאין סופן. ורבי חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן. והכא תחלתן איכא וסופן ליכא. (אמר רבי ירמיה) אמר רב ששת אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין ז'. נדה למה לה ספורין אלא אימא זבה. א"ל רב ששת לרבי ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתתא דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. אמר ליה כי קאמר רב לבר משלישי. פשיטא. לא צריכא דלא בדק יום ראשון אלא עד יום ז'. התם קמשמע לן תחלתן אע"פ שאין סופן. והכא קמשמע לן סופן אע"פ שאין תחלתן מהו דתימא תחלתן הוא דאיתחזוק אוקמינהו בחזקת טהרה אבל סופן לא. קמ"ל. ופסק הראב"ד ז"ל דהלכה כרב משום דרב ששת ורבי ירמיה שקלו וטרו אליביה אלמא סבירא להו כוותיה. ועוד מדפריך עליה מברייתא דטועה דבפ' המפלת (נדה דף כט:) ושני לה לאו מי אוקימנא כרבי עקיבא דאמר בעינן ספורין בפנינו ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורין בפנינו. דתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי וכו'. אלמא הלכה כרב. ואע"ג דדחי להרב אחא בריה דרב יוסף דיחויא בעלמא הוא הלכך נשים האידנא שהן ספק זבות צריכות להפסיק בטהרה לבדוק עצמן שידוע שנסתם מעיינה כדאמר רב שצריכה להפסיק בטוהר בשלישי שלה ולמחרתו תתחיל למנות שבעה נקיים ובאותן שבעה נקיים תבדוק עצמה בכל יום ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בבין השמשות של התחלת שבעת הימים ובודקת את עצמן ואת חלוקן בכל יום. ואם בדיעבד לא בדקה אלא יום הראשון או ביום השביעי קרינן בהם נקיים. דקי"ל כרב דאמר תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחילתן. אבל אם לא בדקה עד יום השמיני לא מיקרו ספורין דבדיקה בתוך ז' בעינן. וכתב הראב"ד ז"ל אם בדקה עצמה באמצע השבעה ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן לא שמעתי ומסתברא לקולא שהרי שנינו בפרקין (ד' סח.) בהפסקת הנדה נדה שבדקה עצמה ביום הז' שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר (שבעה) ימים בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה וחכמים אומרים אפי' בדקה בשנים לנדתה ומצאה טהורה כו' הרי זו בחזקת טהרה הכא בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקה האמצעית והכא סגי לה בבדיקה האמצעית והר"ז הלוי ז"ל כתב שאין ללמוד בדיקת הזבה שצריכה ז' נקיים מבדיקת נדה הקלה שאינה צריכה אלא הפרשת טהרה בין השמשות לבד ואיני רואה כאן ספק דמסתברא דעדיף האמצע יותר מן הסוף דאיתחזק בטהרה כל הימים שאחר הבדיקה ובדיקה שאמרנו (לא) היינו שתכניס בגד לבן או צמר גפן לחורין ולסדקין עד מקום שהשמש דש ולא שתכניסנו מעט לקנח את עצמה. דההוא קינוח מיקרי ולא בדיקה כדמשמע לעיל בשילהי פ"ק (דף יב.) בעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת. ומי משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא בלא הכנסה לחורין ולסדקין קינוח מיקרי ולא בדיקה. ובדיקה הוזכרה אצל זב וזבה: ת"ר ואשה כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהיה טמאה. ת"ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור. יכול על כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם ואין דם אלא אדום. אין לי אלא מראה דם אדום כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאין בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג וב"ש אומרים אף כמימי בשר צלי וכמימי תלתן. וב"ה מטהרין. בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ והלא דין הוא ומה הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ. נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ. ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה. זבה מנין ת"ל זובה שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה. ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה אלא ראיה אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום. ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז'. ואשה כי יזוב זוב דמה בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל. ימים שנים. יכול ימים הרבה. אמר רבי עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים י' והלא אינו אלא ק' אלא אלף אלא רבוא. וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר רבי מנא משום רבי יהודה ימים שנים. יכול ימים הרבה. אם מרובין הן והלא כבר נאמר רבים. הלא לא דיבר אלא בימים מועטין. וכמה הן. הוי אומר ימים שנים רבים שלש יכול רבים עשרה. אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים. הא כיצד הרבים הללו יהו מרובים על שנים. וכמה הן. הוי אומר שלשה יכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל ברואה שלש בתחילה תהיה זבה. ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחילה. אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין. ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מנין. מה מצינו ברביעי שהיא ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא את אלו שהן ראויין לספירה שיהו ראוין לזיבה ומנין לרבות את אחד עשר. ת"ל בלא עת נדתה. או יכול שאני מרבה את שנים עשר אמרת לא ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא שנים עשר. מרבה אני את אחד עשר שהוא ראוי לספירת או כי תזוב. ומוציא אני את שנים עשר שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה ומנין הרואה שנים שתהא זבה קטנה. ת"ל ימי ומנין אפי' אחד ת"ל כל ומנין ששומרת יום כנגד יום ת"ל טמא יהיה יכול כשם ששומרת אחד לאחד כך תספור שנים לשנים. ודין הוא ומה הזב שאין סיפר אחד לאחד סופר שבעה לשתי ראיות זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שסופרת שנים לשנים ת"ל יהיה לה אין לה אלא יום אחד. ואם טהרה מזובה כשתפסיק מזובה וספרה לה לעצמה. שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחר לכולן. רבי שמעון אומר ואחר תטהר אאר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק. כללא דנקטינן מהני מתנייתא. דנדה דאורייתא היכא דאתחילה וחזיא דמה יומא חד ההוא יומא קמא דחזיא ביה הוי תחלת נדה ומשלמה עלה שבעה יומי. לא שנא חזיא דם בכולהו יומי ולא שנא לא חזיא אלא חד יומא. וכדנפקן שבעה יומי טבלה בליל שמיני ומשתריא לבעלה. ואי חזיא דם ביום השמיני הרי עיילה לה לתוך אחד עשר יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות. וכיון דחזיא בהן חד יומא הוי לה (זובה) זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר הלכך בעיא שימור תשיעי. ואי חזיא יום תשיעי בעיא שימור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא ואי לא חזיא ביום עשירי טבלה ומשתריא לערב. ואי חזיא גם ביום עשירי הויא לה זבה גדולה דהא חזיה שלשה ימים רצופין ובעיא למיתב שבעה נקיים. הכין דינא בהלין יומי זיבות אי חזיא דם חד יומא. משמרת כנגדו חד יומא ואי חזיא תרי יומי משמרת להו נמי חד יומא לבד מיום י"א דלא בעיא שימור הואיל ונפקן ימי זיבות והוה ליה י"ב תחלת נדה ואי חזיא ביה הוי לה נדה כל שבעה הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי (בחזותא) וחלשא דעתייהו דלא הוו יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא. כדאמרינן (לעיל דף כ.) אמר רבי יוחנן חכמתיה דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא. דכי מטמינא מטהר מטהרנא מטמא. ואמר רבי זירא טיבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי ומה (רבי אבא) רבה דידע בטיבעא לא חזי ואנא אחזי וחזו נמי דנשי לא ידעי תיקון. וסתות חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי איסור כרת דהא אפשר למיהוי כל דם דחזיא בשית יומי טהור. וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד וצריכה למשלם עליה שבעה יומי וכיון דסבירא להו דדם דכולהו שבעה טמא הוא אמרי כבר שלימו לן שבעה וטבלן לאורתא ואתו לידי איסור כרת ועוד כיון דלא בקיאי בתיקון וסתות זימנין דחזיא דם וביום השמיני לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה. וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך אחד עשר יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא. הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי. ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם דלא ליגעו באיסורא דאורייתא. והיינו דאמרי' בפרקין (ד' סח) אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוריא ואית דגרסי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים: אמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ואע"ג דבהאי תקנה דרבי ליכא למיחש בה לאיסורא כלל. עבדו רבנן הרחקה יתירתא ונהיגו בנות ישראל כר' זירא דהא אמרינן דהך דר' זירא הלכתא פסיקתא היא כדאמרינן התם (ברכות דף לא.) לענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ה"ד הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת ואע"ג דקי"ל כרב דאמר (ד' לה:) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. כיון דאיכא יולדת בזו דצריכה שבעה נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירא כרבי זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבא עליה שבעה נקיים ובתר הכי טבלה ומשתריא לבעלה. ואע"ג דלא נפקו ימי טוהר כיון דיתבא שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא. והראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל כתבו ג"כ שאין לנו עכשיו דם טוהר כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות. ואם החמירו על בנות ישראל לישב על דם טיפה כחרדל שבעה נקיים כדי שלא יבא לטעות בין ימי נדה לימי זיבה ובין רואה יום אחד לרואה שלשה. כ"ש שיש לחוש שמא יבא הדבר לידי קלקול שמא יבא לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחאי (בשאלתות לפנינו לא נמצא בשום מקום) כתבו דאף בזמן הזה נוהגין ימי טוהר על דין התורה והרמב"ם ז"ל כתב (בפי"א מהל' איסורי ביאה) שהדבר תלוי במנהג. שלא החמירו בנות ישראל אלא בדם טמא לישב על כל דם טומאה ז' נקיים דזבה גדולה כדי שלא יבא הענין לכלל טעות אבל בדם טוהר לא החמירו ועדיין נשאר הענין על דין תורה וכן נוהגין בצרפת ובאשכנז: גרסינן בכתובות (ד' עב.) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. והיכא דלא הוחזקה נדה ותבעה בעלה ואמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני אינה נאמנת (שם ד' כב:) ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת : ת"ר והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה שלא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ נתגנית על בעלה ונמצאת בעלה מגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים. ומכאן למדו לטבילת נדה מן התורה. ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה טבילת נדה מן התורה ק"ו ממגעה דבנוגע במשכבה כתיב והנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וכ"ש במגע עצמה. וק"ו לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. ורבינו תם ז"ל אומר דטבילת נדה שמעינן מהאי קרא אך במי נדה יתחטא ודרשינן (ע"ז דף ע"ה:) במים שהנדה טובלת בהן. וקיימא לן דנדה וזבה לא בעו מים חיים דתניא (תוספתא דמגילה פ"א) אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים אלא מי המקוה שכל הגוף עולה בהן. וכמה הן. אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי המקוה ארבעים סאה:
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
