תלמוד בבלי - מסכת נידה · דף כ׳ עמוד א

בקילור - אנפלשט"ר ואדום הוא ונתעסקה בו. אלמא קילור דומה לדם נדות ואע"ג דלא הוי סומק כולי האי וקשיא לכולהו דדייקי בין דם בחור לדם נשוי משום דסומק טפי ובין דם מאכולת של ראש לשאר דם מאכולת:

אומנא - מקיז דם בקרן: בין האי להאי - בין קמא לבתרא:

חרת שאמרו דיו - כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו: כי פכחותא דדיותא - קלישות הדיו כשהכלי מלא יורד שחרורית החרת למטה ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך:

בלחה - בדיו לחה כדמפרש: או ביבשתא - שכן דרך שנותנין חרת בדיו כששולקים קליפות הקוצרים והוא מתייבש: פלי קורטא דדיותא - מבקע חתיכות דיו יבש: ובודק בו - מראית דם שחור:

כקיר - שעוה שחורה: כענבה - ענבים שחורים. ל"א קיר שם עשב שחור:

עולא אשחור דמתניתין קאי דקתני טמא: סיואה - שם מקום ועושין שם מלבושים שחורים:

אוליירין - בלנים מחממי מרחצאות. לשון אחר שם מקום: שמא אזכה - לגן עדן והצדיקים מלובשים לבנים:

גלימי אוליירין הוו סומקי אבל פתורי כגון מפה וסדין אוליירין הוו שחורין:

וכולן - חמשה דמים: מטלית לבנה - מראות הדמים ניכרים בה: ושחור - דם שחור נבדקה מראיתו אם שחור היא כחרת או דיהה מכן על גבי בגד אדום:

כולם - הדמים: עמוק מכן - מאותו שיעור השנוי במתניתין לכל אחד אי הוה סומק טפי טמא: דיהה מכן טהור כשחור - ואע"פ דלא תנן במתניתין דיהה מכן טהור אלא גבי שחור הוא הדין לכולהו:

אפי' דיהה מכן ליטמא - דהאי אדום הוה וע"י לקותא הושחר: קא משמע לן - דאין דרך דם אדום המשחיר על ידי לקותא להיות דיהה:

דיהה דדיהה - שנדחה ממראיתו יותר מדאי:

עמוק מכן טהור - אם מאותו מראה הוא אבל אם האדים הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות של מעלה הימנו הרי בא לחדא מהנך דמתני': אדיהו ליה - דם הדומה למזגא:

כתחתון - עלה תחתון:

תלתא דרי - דעלין הוו זו למעלה מזו:

נקוט דרא מציעא - לבדוק בה את הדם: וטרפא מציעא - דההוא משובח לבדוק מכולן ומיהו כוליה דרא כשרה לבדוק. והא דקתני כתחתון ולא כעליון הכי קאמר כשורה אמצעית ולא כעליונה הימנה והא דקתני כעליון ולא כתחתון כשורה אמצעית ולא כתחתונה הימנה דאין כשר לבדוק אלא בדרא אמצעית והא דתניא כתחתון וכ"ש כעליון דמשמע דתרוייהו כשרין לבדוק אלא שהעליון משובח לאו אדרי קאי אלא אעלין דדרא מציעא וה"ק בעלה תחתון שהוא ברור וכ"ש בעליון הימנה דהיינו אמצעי שהוא ברור מאד והא דתניא כעליון וכ"ש כתחתון הכי קאמר כעליון כעלה העליון וכ"ש כתחתון כעלה האמצעי:

בגושייהו שנינו - לבדוק בהן ולא לאחר תלישתן:

ואין שיעור למים - משום דאין שיעור לעפר - אלא יביא עפר כמו שירצה אם רב אם מעט ויציף על מים כעובי קליפת השום למעלה מן העפר: אלא עכורין - שתהא מראית אדמה נכנסת במים: וכשהוא עוכרן - המים בעפר:

לא לרמיה בידיה - לא יתן העפר אל תוך ידו ויעכור המים בעפר שבידו אע"פ שחוזר ונותנו בכלי לאחר עכירה: אבל - אם העפר בכלי כי עכר להו בידיה באצבע שפיר דמי: או דלמא לא לעכרינהו בידיה - כשהמים בספל לא יעכרם באצבעו אלא בבזך או בכלי אחר:

אלא בכוס - של זכוכית. אלמא לא לירמי עפר במים בכפו ויבדוק:

אמר להו במקומה שנינו - שאין האדמה דומה לדם אלא במקומה אבל הביאה במקום אחר נשתנה מראיתה: פלי - מבקע: ובדיק לה - בלא מים: לייט עליה ר' ישמעאל - אאחר שיעשה כן באסכרה:

אָמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי לְבָנָיו וְכוּ'. נראה אמר דברים אלו לעיני הרואין והשומעין כדי לחזק בלבם האמונה של תחיית המתים. אי נמי כדי ללמדם מוסר בעבור ענוה ושפלות שלא יתגאו בראותם את עצמן בשלימות היראה והתורה והמצוה דהא אפילו אדם גדול שכמותו אינו מאמין בעצמו וכאשר מצינו מדה זו אצל דוד המלך ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' בְּאֶרֶץ חַיִּים (תהלים כז, יג).או יובן כונתו בצוואה זו לא תכריכין ממש אלא התוארים והשבחים מכנה אותם בשם 'תַּכְרִיכִין' דאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה וכן דרשו על פסוק וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד אֵשׁ (ישעיה י, טז) דרצונו לומר מלבושים ורצונו לומר שלא יאמרו עליו תוארים גדולים של שבח שמא יזכה לסיעה של צדיקים גדולים ואז יבוש בשמעו תוארים של שבח שאין נמצאים בו וגם לא שישתמשו עמו בתוארים פשוטים שאומרים אותם על המון העם ויהי לשחוק בעיניהם כי הם יודעים אותו שהוא מן הגדולים וראוי לשבח הגדולים.

גמ' נקוט דרא מציעאה. כעין זה תענית יד ע"א:

גמרא א"ר אלעזר כזית כו'. כצ"ל בל"י:

שם א"ה לימא שמואל חוץ משחור. אף דאין למדין מן הכללות. ז"א אלא בלשון תנאים אבל לא בלשון האמוראים כמו שהובא בקיצור כללי הגמרא בשם גאון:

רש"י ד"ה בלחה. בדיו לחה כדפרישית. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה או ביבשתא. כששולקין קליפות הקוצרים. אולי צ"ל הקוצים או הנצרים או העצים. עי' הגמיי' ריש הל' תפילין אות ג' ולקמן (לא) ברש"י ד"ה צבע. או דצ"ל העפצים:

רש"י ד"ה ואין שיעור למים. ויציף עליה מים כו'. כצ"ל:

בגושיהן שנינו. פירוש שלא נעקרו מגושיהן, לומר שיהא לח הרבה, וכענין ששנינו לח ולא יבש, ואתא לאשמועינן דלא כל לח נמי, אלא לח ורטוב הרבה שלא נעקר מגושיו.

פלי קורטא דדיותא. מכאן משמע שדיו שלנו הוא קרוי דיו מדקאמר קורטא דדיותא משמע שהוא יבש ואוסר ר"ת לכתוב ס"ת בדיו של עפצים לפי שהוא לעולם לח ובפ' [שני] דגיטין (דף יט.) מפורש: