תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף פ״ו עמוד ב

אלא אמר רב אשי - לעולם באומרת יקדשו ידי לעושיהם לכי מתגרשה כדתריצנא לעיל ודקאמרת כי אמרה הכי מי מהניא אין: שאני קונמות - היינו הקדש דכקדושת הגוף דמיא דלא סגי להו בפדיון כקדשי מזבח דאין להם פדיון:

וכדרבא דאמר הקדש כו' מפקיעין מידי שעבוד - ובהקדש דקדושת הגוף קמיירי שאם היה לו בהמה ועשאה אפותיקי לבעל חובו ואחר כך הקדיש אפי' בסתם חיילא עלה קדושת הגוף ואין לו לבעל חובו שום שעבוד עלה והיינו טעמא משום דהוי דבר הראוי למזבח דחייל עלה קדושת הגוף אבל אם היו לו נכסים אחרים ששעבדן לבעל חובו ואח"כ הקדישן לא פקע שיעבודיה דבעל חובו הואיל ואין בהן אלא קדושת בדק הבית דלאו קדושת הגוף הוא דאתי בעל חובו וגבי ליה מהקדש כדאמרינן במסכת ערכין (דף ע:) מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו דבאותו דינר יכול לפדות אפילו שוה אלף זוז והתם מפרש האי דינר מאי עבידתיה גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכי האי דאמרינן במסכת יבמות (דף סו:) ההיא איתתא דעיילא לגברא איצטלא דמילתא שכיב ובעיא למישקליה בכתובתה אתו יתמי פרסוה אמיתנא אמר רב קנייה מיתנא ואיתסר בהנאה ולית ליה פדיון לעולם: חמץ - ישראל שלוה מן העובד כוכבים ועשה (לו) חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא ברשותו של ישראל והגיע ו' שעות אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא דאתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים מיניה וחייב לבערו: וכן שחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו מפקיעו מיד שעבודו של זה והא איתתא נמי מציא לאפקועי שעבודו של זה קודם שתתגרש:

אי הכי למה לי שמא יגרשנה - דמוקמית למתניתין שמא יגרשנה אפי' לא רצה לגרשה ליקדשו מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דלא אתי הקדש ומפקע לשעבודא מיניה:

מתני' נדרה אשתו וסבור שהיא בתו - כששמע הנדר היה סבור שבתו היא נדרה והפר לשם בתו: נדרה בקרבן - לשום נדר: בנזיר - כגון דאמרה הריני נזירה: הרי זה יחזור ויפר - אפי' לאחר זמן:

גמ' למימרא - דהי אי דכתיב (במדבר ל׳:ו׳) כי הניא אביה אותה דוקא אותה הוא דבעינא שיהא מפר לשם אותה הנודרת דוקא:

בר"ן ד"ה למימרא אמרינן לעיל חומר וכו'. דף עט ע"א:

בא"ד דכי היכי דפשיטא לעיל. דף עג ע"א:

ר"ן ד"ה למימרא. דלאו היקשא היא אלא סמיכותא בעלמא כו'. ל"י אמאי אינו היקש גמור. והתוס' בסוכה (לא) כתבו דהיכא דכתיבי בפסוק אחד נקרא היקש. ובב' מקראות נקרא סמוכין. ואנכי הוכחתי מסנהדרין (פה ב) ומכריתות (כב ב) דהיכא דאיכא ו' מוסיף על ענין ראשון אף בב' פסוקים נקרא היקש. והכא איתנייהו לתרוייהו. ואין לי פתרון לדבריו זולת ע"פ שיטת רש"י בסוכה שם דגם היקש לא ניתן לדרוש מעצמו:

בא"ד ואפשר דלה דכתיב בהקמה כו'. חכם עדיף מנביא כי כן הוא בספרי ע"ש. ודלא כהמפרש הז"א שיצא מפשוטו ופירשו לענין הפרה. ונראה שלשון יחזור ויפר דשם הטעהו. אבל שם בסמוך איתא ג"כ זה הלשון אחר קיום "נדרה וקיים וחזר והפר". וכן גם במשנה מסיים יחזור ויפר והר"ן מפרש לה אקיום קודם נמי. ודע דגם בגיטין (כד ב) דרשינן לה לשמה וממעטינן מזה כתב לגרש אה"ג לא יגרש בו את הקטנה. ולכן תמיהני מדוע לא השמיענו התנא הכא רבותא טפי בשתי נשיו או בשתי בנותיו בנדרה זו וסבר שנדרה זו. וכן הפוסקים לא כתבו רק כלשון משנתנו:

רא"ש ד"ה ליקדש מהשתא וד"ה אלמוה. נראה שהיה לפניו הגירסא כאן כדאיתא בכתובות (נט ב):

מתני': נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו וכו' הרי זה יחזור ויפר. פירוש בין שהפר בין שקיים, שאילו קיים אינו מוקם ויכול הוא לחזור ולהפר, ואם הפר צריך הוא לחזור ולהפר, והכין איתא בתוספתא [כאן פרק ז' הלכה ו']. ומסתברא לאחר כמה ימים, דלא קרינא ביה יום שמעו עד שישמע אם בתו נדרה אם אשתו נדרה, ואוקימנא בגמרא במפרש, כלומר שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצא בתו, ולאחר כדי דבור, הא תוך כדי דבור כדבור דמי, ואם הפר מופר, ואם קיים אינו יכול לחזור ולהפר. וכן בסתם שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתך, וסבור שהיא אשתו והפר או קיים ונמצא בתו, ואפילו לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי.

דקדושת הגוף נינהו - כקדושת מזבח לפי שאין להם פדיון:

מפקיעין מידי שעבוד - דבעל: הקדש - עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב"ח גובה הימנו ורבא אזיל לטעמיה דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ועד זימניה ברשות הלוה הוא ומצי מקדיש ליה ופרש"י דהיינו דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אמרינן בערכין דמוסיף עליו דינר ופודה כל הנכסים הללו ומפרש בערכין דמה"ת אינה צריכה פדיון אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: חמץ - עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים ועבר עליו הפסח אסור דחמצו של ישראל הוא וכן עשה עבדו אפותיקי ושחררו:

למה לי שמא יגרשנה - השתא נמי קדישי: אלומיה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל - בעודה תחתיו דשויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה דלא שייך למיפרך מי איכא מידי דהשתא לא קדיש [ולקמיה] קדוש דקדושיה מיתלא תליא ואי פקע שעבודו דבעל חיילא קדושה דעד השתא (לא) סבירא לן דקדושה אינו יכול להפקיע שום שעבוד הוי חשיב [למיפרך] כיון דלא קדשה השתא לא קדשה לקמיה אבל השתא דאמרי דמן הדין מפקעת אי לא דאלמוה אם כן לאחר שפקע יחול ההקדש:

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו - והפר נדרה: בנזיר - שאמרה הרי עלי נזירות וסבור שנדרה בקרבן כלומר שאמרה דבר זה עלי כקרבן והפר הרי זה יחזור ויפר דכתיב יניא אותה ולא הפרה דטעות:

למימרא דאותה דוקא - ולכך בעל צריך שידע נדר שנדרה: