תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף ז׳ עמוד ב

קסבר במשמתנא פליגי - דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא:

נידהו בפניו - חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:

הזכרת השם - שמוציא שם שמים לבטלה:

שנאמר כי מתו כל האנשים - ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום - דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:

היכי דימי - דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה ושרי ליה - שלא נידהו בפניו:

גמ' ש"מ תלת. לקמן ד' ח ע"ב. ברכות כז ע"א. פסחים ה ע"א. ק"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי:

בהר"ן ד"ה ואם לא. לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה ד' יג ע"ב תד"ה המקשה:

בהר"ן ד"ה שנאמר. וליכא למימר נמי שהיו מצורעים. עי' בספר שאילת שלום להגאון מהר"י ברלין אות צב:

גמרא ש"מ תלת. בגה"ש הקשה דאמאי לא אמר נמי ש"מ דאם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. תמוה דזה לא מוכח כלל מהאי עובדא:

ר"ן ד"ה או מיתה. והקשו בתוס' כו' דאמרינן בפ"ק דקדושין חזיוהו לההוא גברא כו'. כצ"ל. ויש לעיין קצת מדוע לא הביא מעובדא הקודמת שם דההוא דקא זרע זרעים בהדי הדדי ע"ש:

בא"ד ותירצו דאה"נ אלא כו' דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי. ק"ק דלפ"ז מ"ק ר"א ש"מ השומע הזכרת השם צריך לנדותו דמאי קמ"ל בזה:

רא"ש ד"ה נדהו שלא בפניו. ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר. כצ"ל וכ"ה בב"י סי' של"ד ופליג בזה על הר"ן:

רא"ש ד"ה שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו. מוכח דגם אנשי ביתו מחויבים לנהוג בו נידוי. וצ"ע דבמו"ק (סי' נ"ה) [פ"ג סי' ח'] הביא דעת הראב"ד שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו:

בא"ד ויבא זכאי ויתיר חייב. כצ"ל. עי' יומא (מג ב):

במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא - שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:

נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו - יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:

אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי - כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו: שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה - פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ׳:כ״א) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה׳:ד׳) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:

עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך - גבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום - תימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:

משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב - פר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה: משמת נפשיה - היה מרחיק עצמו ד"א מחביריו: כי עייל לביתיה שרי לנפשיה - משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם: