תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף ו׳ עמוד א

דאין אדם מגרש את אשת חבירו - דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש: אבל בעלמא - דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:

אבל לא קאמר עלי לא - דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:

אמר לך אביי - לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה: והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר - דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:

אבל אמר הרי הוא - ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור:

אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא - דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות: אם הוא מחויב - חטאת או אשם: דבריו קיימין - הוא דאמר חטאתי אבל לא היה מחויב חטאת אינו כלום הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב הואיל ואמר עלי דבריו קיימין:

הא מני - הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא כלום: רבי יהודה היא - דאמר בעינן ידים מוכיחות ואנא דאמרי כרבנן דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות: והא אמר אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה - דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר' יהודה היא:

אלא [לימא] רבא דאמר כר' יהודה - דכיון דאביי לא מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל וכר"י קאמר דיחידאה היא:

לא לעולם רבא אפילו לרבנן - כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא:

גמ' אם היה מחויב דבריו קיימין. עי' חולין מא ע"ב תד"ה והא לא:

רא"ש ד"ה והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר. משמע דפשיטא ליה דיד לקרבן הוי וליכא לספוקי במידי אחרינא. וכ"כ עוד בסה"ד. וקשה דא"כ אמאי קרי ליה יד שאינו מוכיח הא מוכח ומוכח:

בא"ד דהמקדיש קרבן אומר הרי זה כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה הרי זה אשם. דאילו אשם סתם כנידר ונידב הוא כו' ופירושו לשם אשם סתם דהיינו א"ת כו'. ק"ל דלא הביאוהו האחרונים בשו"ע יו"ד סימן ה' דלפסק הרמ"א שם דהשוחט לשם אשם תלוי שחיטתו פסולה דאפילו אמר סתם לשם אשם גם כן פסול. אבל אנכי תמה בדברי הרא"ש הללו דע"כ כוונתו דכיון דסתרי הדיוקים אהדדי רישא דוקא ודייקינן הא סתמא נעשה כמו שאומר בפירוש לשם א"ת כדמשני הש"ס בכ"ד. והרי אדרבה במשנה שם תני הא דהשוחט לשם א"ת ברישא והדר תני לשם אשם ודאי וכן העתיק שם בפסקיו. וע"ק מאי דוחקיה לאוקמי סתמא דברייתא כר"א ולא כחכמים. והרמב"ם ור"פ פסקו כחכמים:

מפני שהוא יד לקרבן. פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן, דהרי [זה לפי הש"מ] עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט, והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כוותיה, היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי, אי נמי היה ככר תפוס בידו, ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או זה אין כאן בית מיחוש דלעולם צריך הוא לומר זה או הוא, או (שיזכה) [שיזכיר לפי הש"מ] את החפץ שהוא אוסר מנפשיה, כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר, או ישיבת סוכה עלי, הא לאו הכי לא אמר כלום.

מיתיבי הרי הוא עלי וכו' - טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר לא ואע"ג דבלא עלי ודאי יד מיהא הוי ומשנינן ודלמא הרי הוא הפקר קאמר. כלומר דבלא עלי אפילו יד שאינו מוכיח לא הוי לאיסור משום דיד אינו אלא בעלי דאמר ה"ז עלי ואי מסיק דבוריה ואמר הרי עלי אסור. ומקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני כלומר מי קתני שהוא יד לנדר יד לקרבן קתני דלקרבן הרי הוא בלא עלי הוי יד שכן דרך המתנדבים לומר הרי הוא קרבן ואפ"ה דוקא בעלי ש"מ דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:

אלא אימא טעמא דאמר עלי וכו' אבל אמר הרי הוא שניהם אסורין - משום דכיון שאין מוכיחות הויין ידים אית לן למינקט לחומרא ודלמא הרי הוא הקדש קאמר:

מיתיבי הרי זו חטאת וכו' - אע"פ שהוא מחויב חטאת ואשם לא אמר כלום וכו' שאין חטאת באה נדבה: תיובתא דאביי - דהא ודאי יד שאינו מוכיח מיהא הוי דכיון דמחויב חטאת הרי זו חטאתי קאמר:

ואלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה - וכי היכי דהדרינן ממאי דאמרינן לעיל דאביי דאמר אפי' כר' יהודה נהדר נמי ממאי דאמרי' דרבא אפי' לרבנן:

ורבא אמר לך כו' - ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא

הרי הוא עלי הרי זה עלי אסור - פי' ככר מונח לפניו אמר הרי עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן ואסר עליו הככר כקרבן שכך מתנדב אדם ואומר הרי עלי טעמא דאמר הרי עלי אסור אבל לא אמר עלי לא וקשה לאביי:

אמר לך - כלומר לכך אי לא אמר עלי לא הוי בכלל דהרי הוא הפקר קאמר: והא מפני שהוא יד לקרבן קתני - דמשמע דעלי הוי יד מעליא אסור אבל אי לא אמר עלי יד מיהא הוי וקשה לאביי דאמר כו': והא מפני שהוא יד לקרבן - כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו עיקר הקדש ואינו אסור אלא לזה ולא לכ"ע:

אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר - דאי אמר הרי הוא אסור לכ"ע ולאו דווקא שניהם אסורין כל אחד לדידיה לחודיה דהרי הוא עיקר הקדש קאמר:

הרי זו חטאת הרי זו אשם - בהמת חולין עוברת לפניו אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום משום דאין חטאת באה נדבה ולכך כי אמר חטאת ולא אמר חטאתי לא אמר ולא כלום דמשמע שמתנדב חטאת הלכך חולין הוי ואף על גב דאמרינן לקמן ככר לפניו ואמר הרי זה קרבן אסור יש לומר דהתם משום דיודע דאי אפשר לככר היותו קרבן ונתכוין לומר כקרבן אבל הכא הוא סבור שיכול להתפיס חטאת בנדבה ולא נתכוין לאסור בהמה כחטאת אלא נדבה הלכך לא אמר כלום: הרי זו חטאתי - אם מחויב חטאת דבריו קיימין ופריך מרישא דקאמר לא אמר כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי הויין ידים כי אמר ה"ז לחטאת היה לנו לאסור כאילו אמר חטאתי:

הא מני ר' יהודה היא - דאמר לא הויין ידים:

לימא רבא דאמר כרבי יהודה - כי היכי דאביי כרבנן ה"נ רבא כרבי יהודה ולא כרבנן: לימא רבא דאמר כר' יהודה - דס"ד דכי היכי דהדר ביה אביי ה"נ הדר ביה רבא:

אמר לך רבא ה"נ אנא דאמרי אפי' לרבנן - כדאמר לעיל ופליגי רבא ואביי אליבא דרבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו - כאן משמע דמוכיחות הוי ממינאי ובגיטין משמע דהוה להוכיח שמגרשה בלא גט ותרוייהו תננהי וצ"ע בתוס' ממילתיה דידים שאין מוכיחות: