תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף ס״ד עמוד ב

אין נדרים נשאלין לחכם - שאומר בלבו מה לי לילך אצל חכם לא צריכנא דודאי מותר הוא דכל כך הנאהו ומתירו הוא בעצמו והתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו:

בשלמא לאביי דאמר - היינו טעמא דרבנן משום דאין ניתרים יפה הכא מודו ליה לרבי אליעזר: דכיון דאיחצף - כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי חרטה ופיו ולבו שוין ואהכי מתירין לו בכך:

אלא לרבא דיאמר היינו טעמא משום דאין נדרים נשאלין לחכם - הכא נמי בנדרים שבינו לבין אביו ואמו אמאי מודו רבנן הא נמי לא אתו לשיולי לחכם ומתיר הוא בעצמו בכבוד אביו ואמו: אמרי כיון דשאר נדרים לא סגי - בלא שאלה לחכם משוש דאין פותחין בכבוד אביו ואמו שלא יתיר עצמו הכא בנדר שבינו לבין . אביו ואמו מודו רבנן דפותחין . דבשביל האי נדר גרידא דפתחו בכבוד אביו ואמו לא אתי למימר אין נדרים נשאלין לחכם כיון דכולהו נדרים בעלמא נשאלין לחכם:

כי מתו כל האנשים - לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו כדמפרש לקמן ויואל משה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן:

ורבנן - דלא סברי ליה דפותחין בנולד אמרי לך ההוא לאו נולד הוא דהאי קמ"ל רחמנא כי מתו מי מתו אלא ירדו מנכסיהם והיינו כי מתו דהכי קאמר רחמנא הנהו כבר מתו באותה שעה קודם שנדרת ולא הוי נולד אהכי אשתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר: והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מקום כו' - כולא תירוצא דרבנן היא: ואינו אלא דתן ואבירם - ולא מתו עד מעשה קרח אלא האי כי מתו שירדו מנכסיהן כבר בשעת הנדר דלאו נולד הוא והיו כמתים:

במחשכים הושיבני כמתי עולם - כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת:

(שמות ד, יט) "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" וְגוֹ'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם. הא דלא פירש שנצטרעו נראה דדריש תיבת 'כָּל' יתר הוא וסגי לומר 'כִּי מֵתוּ הָאֲנָשִׁים' לכן דריש כָּל לשון כלכלה וכלכול שנעשו עניים מצד הכלכלה שלהם שאין להם יכולת לכלכל עצמם.

ר"ן ד"ה עוד אפשר. ומש"ה מודה ר"א לרבנן בכבוד המקום ופליגי בכבוד או"א כו'. כצ"ל:

גמרא: ורבנן מי מתו אלא שירדו מנכסיהם. ואם תאמר מכל מקום עני הרי זה נולד. ויש לומר כיון שהעניות מצויה לאו כנולד היא דהא פותחין בנולד מצוי וכדאמרינן בריש פרק ארבעה נדרים [לעיל (נדרים כג, א)] שכיחי קצרי דמחו רבנן, והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם הלכה ד'] עלה דהא ולא כנולד הוא, אמר ר' זעירא העניות מצויה. ועוד שאלו שם [שם הלכה ד'] ותהית לאו כנולד היא, אמר ר' אילא התהות מצויה.

אין נדרים נשאלין לחכם - אם פותחין בכבוד המקום בלא חרטה אחרת כל אחד ואחד יתיר נדרו בפ"ע ואתי לזלזולי:

כיון דאיחציף חציף - וליכא למיחש פן יהיה בלבו לקיים הנדר בכל ענין דכיון דחציף כולי האי לא יתבייש לומר שנדר בכל ענין כו':

אלא לרבא דאמר אין נדרים נשאלין לחכם - לפי שאין החכם מוצא חרטה אלא מגוף הנדר הכא אמאי פותחין שהרי חרטה זאת אינה מגוף הנדר ויש לחוש דבכל נדרים לא ישאל לחכם: כיון דבכל נדרים לא סגי בלא חכם - דלא אסרו רבנן לפתוח בכבוד אביו ואמו כ"א בזה לא יטעה וילך אצל חכם:

ועוד אמר רבי אליעזר - קולא אחרת בנדרים והכא לא פרכינן כיון דאפסקו רבנן אמאי תנא ועוד כדפריך פרק שני דעירובין (דף כג -) דכיון דקולא היא אית ליה שפיר למתני' ועוד דלא פריך הכי אלא גבי חומרא (אלא) לפי שאין חידוש להחמיר: פותחין בנולד וחכמים אוסרין - פי' דבשביל הנולד אין נעשה הנדר נדר טעות וטעמא דכל חרטה דע"י חרטה נעשה הנדר טעות ובטל מעיקרו: מאי טעם דרבי אליעזר - דמסברא יש לנו לומר דאין פותחין בנולד: כי מתו כל האנשים - משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לשוב למצרים מפני דתן ואבירם ופתח לו הקב"ה פתח ממה שמתו ומיתה הוי נולד:

ורבנן - פי' היכי סברי מתו בתמיה כל מקום שנאמר נצים כדכתיב שני אנשים נצים נצבים דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים וה"פ אותם שהיו נצבים פגעו במשה ואהרן וכל מקום לאו דוקא דאינו כתוב במקום אחר דאי משום דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים הרי הוא מפרש בהדיא ולא איצטריך ליה: אלא שירדו מנכסיהם - ובנולד כי האי דעוני מודו רבנן:

ארבעה חשובים כמתים - ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי: