א׳
חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו הא דתניא זה הכלל כו'. דתנא קמא דלית ליה דרבי שמעון בן אלעזר כלל, לא באת שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל, ולא באת שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל ונדר ממנו, דרבי יהודה סבר דכיון דנזיר ממנו אסור בו כסתוניות דאסור ביוצא ממננו גם כן אם שם תולדתו עליו כחומץ סתוניות, וחכמים מתירין בסתוניות גופייהו, אף על פי שנדר מהם, ואסור ביוצא ממנו משמע דבו פשיטא, אלא שחדש שאף ביוצא ממנו אסור, ועלה קא מהדרי ליה חכמים דבו אינו אור, דלא נתכוון זה אלא למה שדרכון ליאכל ממנו, וקיימא לן כתנא קמא דלעולם אינו אסור אלא במה שאסר על עצמו ואפילו יוצא ממנו דרכו ליאכל, וכן נמי אף על פי שנדר ממה שאין דרכו ליאכל כגון סתוניות אסור בהם ולא ביוצא מהם, ואף על פי ששם תולדתו עליו כחוץ סתוניות שעוד שם הסתוניות שאסר על עצמו קרוי על החומץ. ואם תאמר מאי שנא מקום דאפיקנא לעיל דלכולי עלמא באתרא דקרי לה קומא דחלבא ונדר מן החלב אסור בקומא. ונראה לי דהתם הוא דלא נשתנה מצורה לצורה, אלא שהקום פסולת החלב וכמו אשישים שהוא פסולת העדשים, וכיון ששם העיקר עדיין קרוי עליו אסור דהא מעיקרא חלב יפה והשתא חלב גרוע, ומעיקרא עדשים יפים והשתא עדשים גרועים, אבל בתמרים ודבש תמרים וסתוניות וחומץ סתוניות שנשתנה מענין לענין, דמעיקרא תמרים והשתא דבש ומעיקרא סתוניות והשתא חומץ, אף על פי ששם תולדתו עליו מכל מקום אין זה המין שאוסר על עצמו הלכך שריא.