חידושי הרשב״א על מסכת נדרים דף ל״ח עמוד א

הא דתנן זן את אשתו ואת בניו. לחנן אתיא שפיר כפשטא דמבריח ארי מנכסיו הוא, אבל לרבנן דחנן איכא לאוקמא במזונות יתרים כך כתוב בתוספות [כאן ב"מ וזן את אשתו]. ואינו מחוור בעיני, דאי במזונות יתרים שאין הבעל חייב בהן, מאי קאמר בגמרא גבי משיא לו בתו, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו', ואי בשאינו חייב באותן מזונת מאי גדולה, ועוד דבהדיא תנן אף על פי שחייב במזונותיהן. ונראה לי דלא שייך הכא פלוגתא דחנן ורבנן, דהתם הוא בפורע לה בפירוש מחמת מזונות הבעל דומיא דפורע חובו של חברו, דלדידיה משוינן לה בכתובות, ולעיל בריש פרקין, אבל הכא לשון במתנה מפורשת שהוא נתן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל, והלכך לכולי עלמא אינו אלא כגורם הנאה, דכשהוא זנן ואינן צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך.

מתני': לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי, רבי אליעזר אומר זן הוא את הטמאה, וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים, מסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת, אף על פי שאילו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי (מציל') [מצילה - לפי השי"מ] ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה, דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה, ועוד שהרי זה משיב אבדה.