א׳
גמרא רשב"ל אמר מגלח מדלא קתני בסיפא. תימה דהא לא תני שם אלא דברים שמטמאין ואפ"ה אין הנזיר מגלח עליהם. לאפוקי אבר מה"מ כו' שפיר איכא למימר כריו"ח דס"ל דטהורין לגמרי כדמשמע בסוף הסוגיא דמוקי להא דאבר שנחלל מן המת דאית ביה עצם כשעורה דוקא. וא"כ מה ליה לתנא למתניי' שמה (וברמב"ם פ"ג מהל' ט"מ הל"ב וג' ובכ"מ שם דמשמע דמטמא אלא שאה"נ מגלח עליו וכן הגר"א ז"ל מנה ברפ"ב דאהלות לעצם כשעורה ולאבר מה"מ שא"ע בשר כראוי לשתים שמטמאין במגע ובמשא צ"ע ועמש"כ שם) והתוס' נראה שהרגישו בזה במש"כ אע"ג (כמו שהגהתי בדבריהם) דמטמא במגעו ובמשאו וכדדרשינן בסמוך. ור"ל דרשב"ל הביא ראיה דמגלח ג"כ לשיטתו דס"ל דמטמא. אבל מ"מ קשה מאי אצטריך למימר לריו"ח כל היכא דמשמע מכללא כו'. ועוד קשה לר"ל מדוע לא תנייה ברישא גבי עצם כשעורה. והא דלא תני רובע עצמות אע"ג דהוא מטמא במגע ובמשא ולהיות הנזיר מגלח עליו לכ"ע. י"ל דל"ח ברישא אלא דברים שמגלח עליהן בכל טומאותן משא"כ רובע עצמות שאין מגלח על אהילו אף שמטמא. אך קשה לריו"ח ג"כ מדוע לא חשיב אמה"ח שא"ע בשר כראוי שמטמא במגע ובמשא (פ"א דכלים מ"ה. פ"ב דאהלות מ"ג) ודוחק לומר דהתנא כללו בהא דתני עצם כשעורה. (דלדידיה ודאי אין מטמא באין בו עצם כשעורה דאין סברא שיהא חמור מאבר מה"מ). דהרי חלוקים הם בדינן דממת מטמא אף שאינו אבר שלם. ומחי הוא דוקא באבר שלם. והא אפי' בשיש עליהם בשר כראוי דשוין לגמרי חשב כ"א בפ"ע. ולכן נ"ל דלריו"ח באמת אין הנזיר מגלח על אהמ"ח שא"ע בשר כראוי אף שמטמא במוב"מ. ובתרתי פליגי באבר מה"מ על עיקר טומאתו ובאמה"ח על גילוחו. וכ"מ דנקיט עליהן בלשון רבים. ומשום אמה"ח איצטריך לומר לריו"ח כל היכא דמשמע מכללא כו':