תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף ע״ח עמוד א

תהיינה - בתרין יודין דחד יו"ד דמייתר אתיא ללחמי תודה: קפיזי - חצאי קבים: בעשרונות דבר הכתוב - דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) שתים שני עשרונים:

וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם: חוזר ומלמד בהיקש - על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה: הימנו ודבר אחר הוא - כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע"א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי:

מאי איכא למימר - וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש: תביאו ריבויא הוא - דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה:

מתני' המלואים - שהיו בימי משה היו כו':

שתי ידות כמצה שבתודה - דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י' קבין ירושלמיות דכיון דג' מינין דמצה שבתודה הוו ט"ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין: שהן ששה עשרונות - דעשרה קבין הן ששה עשרונות [ושני שלישיות] וב' מינין שהן ג' עשרונות [ושליש] לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו [לג' מינין שבמצה] נמצא לב' ידות הן ששה עשרונות וב' שלישי עשרון:

גמ' מה"מ - דהמילואי' היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן: לאו היינו רבוכה - אלמא דאית בהו רבוכה:

אנתא דמשחא - חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע"א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ"ר ז"ל ולא רבוכה ממש:

וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו - כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם: מקיש חינוכו - דכהן הדיוט להמשחו (היינו רבוכה) וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין [היינו רבוכה] ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום: אף - חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה:

המתקרב לעבודה - תחילה לאחר שנמשח: אחד להמשחו - שנמשח לכהן גדול: ואחד לחינוכו - בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן [גדול]:

הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט - מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ"ר ז"ל:

רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח:

שלמיו - על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה: לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות - שהן ב' ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין: ולרביעית שמן - לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית:

יכול לכל מה שאמור בענין - הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות:

מאי תלמודא - היכי ממעט ממצות: אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות - בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב (ויקרא ב׳:ד׳) חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:

גמרא וכי דבר הלמד בהיקש כו'. פרש"י דחמץ עצמו כו' מן היקשא דלחם לחם. וכ"כ לקמן בסד"ה תביאו. ותימה דזה נקרא גז"ש. ואף דמצינו בכתובות (לח) להקיש לו ולדון הימנו גז"ש וכן בש"ד. אבל הכא ע"כ הכוונה היקש ממש. דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש כאשר הביאו התוס'. ולולי פירושו ה"נ דקס"ד דתביאו אינו אלא היקש דמקשינן הבאה דמקום אחר לזה. דגז"ש דלחם לחם נדחה לעיל. והתרצן השיב דאין זה היקש אלא רבויא:

במשנה שהן כו' ועודיין. גי' זו נכונה. ובמשניות הגי' ועדויין וטעותא היא:

[ד"ה אר"פ וכו'] . דכתיב חלות מצות כו'. פשוט דכוונתו על הכתוב שבתודה בפ' צו (ז יב). והמרשים לויקרא ב' השתבש:

המלואים, פי' שהיו בימי משה היו באות כמצה של תודה, פי' חלות ורקיקין ורבוכה. נזירות, פי' לחמי נזיר שתי ידות כלחמי שלתודה, שתי ידות פי' שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפ' חלות ורקיקין ואין בה רבוכה נמצאו לנזירות עשרה קבין שהרי במצה של תודה היו ט"ו קבין ושני ידות של ט"ו הוו עשרה קבין שהם ששה עשרונות ועודיין, פי' שלש עשרונות ועוד לכל מין והאי עודיין הוו שני שלישי עשרון דהא אמרן לפלוגי גבי מצה שבתודה שלש' עשרונות ושליש:

אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב. פירוש יו"ד יתירא דריש דמשמע אתביאו קאי שדרשנו לעיל שכל שאתה מביא ממקום אחר כזה דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו"ד דהא שתים שני עשרונים כתיב ופריך ואימא עשרה קפיזי ומשני אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב פי' כדדרשי' מה כאן עשרון לחלה ובקונט' כתב בספר מוגה שלו לא גרסי' קפיזי אמר רבא וה"ג אמר רב יצחק תהיינה עשרה דבר הכתוב וי"ס דלא כתיב בהו כלל י' עשרונות דיבר הכתוב וגרסי' אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא פי' דמשמע דאתא למעוטי ולמימר אלו דוקא שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים ומיהו קשה כיון דאי לא כתיב תהיינה לא הייתי יודע לענין מה אמר הכתוב כל שאתה מביא ממקום אחר כזה אי לענין שיהא עשרון לחלה כבשתי הלחם והוי להו י' עשרונות דמה נפשך איכא עשרון לחלות משום תרומה או לענין למימר דמה אלו שני עשרונים אף להלן שני עשרונים ליו"ד חלות אם כן השתא דכתיב תהיינה מה ראית דדרשת למימר אלו דווקא שני עשרונים אימא אלו דווקא (ב' עשרונים) עשרון לחלה ולגירסת הקונט' נמי קשה דיו"ד לא מייתרא לדרשא דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כמו כן יאמר מתהיה תהיינה בשני יודין יו"ד אחת של עיקר ויו"ד אחת של שימוש ועוד אי מיו"ד ילפינן עשר חלות למה לן ג"ש דתרומת מעשר הא כיון דאמר רחמנא אחד מכל קרבן ודרשינן (לעיל מנחות דף עז.) אחד שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה על כרחין אחד מי' נוטל:

הימנו ודבר אחר. פי' בקונט' כלומר בין מה שכתב בגופו בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דעשר עשרונות הוא דבדידיה כתיב תהיינה דמשמע עשר חלות דהא אתביאו קאי ולהכי גמר אשתי הלחם דעשרון יהא בכל חלה הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמד על המצה דעשר עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לאו הוה כתיב בתודה עשר לגמרי ובשתי הלחם הוו עשרה עשרונות וילפי מהדדי ההוא הוי היקש גמור ופי' זה יתיישב לפי גירסא דלעיל אבל לאידך גירסא דלא דרשינן יו"ד דתהיינה לא יתכן ובסוף איזהו מקומן (זבחים נז.) פי' בקונט' דחשיב הימנו מה שאנו למדין מתרומת מעשר בג"ש מנין החלות דדבר הלמד בג"ש חשיב ככתוב בגופיה משום דקי"ל דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש ע"י כך אנו יודעים שיש י' עשרונות כדילפינן מהיקשא דשתי הלחם דהוי עשרון לחלה ועוד יש לפרש משום דתרומת מעשר חולין הוא חשיב ככתיבה בגופייהו:

אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול. מר בר חייא אמר שלש כדמסיק בשלא עבד עבודה כשהוא הדיוט דאיכא אחת לחנוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחנוכו לעבודת כ"ג ואחת לחביתין ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולא מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפרק קמא דיומא (דף יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכיפורים:

אין בכלל אלא מה שבפרט. בכל מקום שיש כלל ופרט רגיל רבינו שמואל לפרש דאיצטריך רחמנא למכתב הכלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט וכן מוכיח כאן דאי לאו דהוה כלל ופרט משמע הכא דהוה ילפינן רבוכה מלחמי תודה: