תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף ס״ה עמוד א

והיינו דתנן - במסכת שקלים: פתחיה על הקינין - על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די"ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים: שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי:

בעלי קומה - שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו: בעלי כשפים - שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו: התורגמן - שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו:

דהוה בייל לישני - בולל ומערבב הלשונות: ודורשן - כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן:

מתני' כריכות - כורכין וקושרין ראשי השבלים מלא אגרוף: וכל עיירות הסמוכות לשם מתכנסות - המולה גדולה שיבינו בייתוסין שבמוצאי יו"ט קוצרין אותן דבייתוסין לא מודו כדמפרש לקמן:

אמר להן - הקוצר לבני עיירות העומדות עליו: בא השמש - אמרו לו הן: מגל זה - כלומר במגל זה אקצור התבואה: בקופה זו - אתן התבואה:

שבת זו - [כלומר] אקצור בשבת:

אמרו לו הין - ג' פעמים שואל להן כל דבר: וכל כך - שהיה שואל למה: מפני הבייתוסים - שאומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט אלא במוצאי שבת כדמפרש בגמרא לפיכך הקוצרים מגביהין קולן כדי שישמעו בייתוסין להוציא מלבן:

גמ' דלא להתענאה בהון - אבל למספד שרי: (במקצתן) ומקצתהון - איכא דחמירי כולי האי דאפי' למספד אסור: איתוקם תמידא - הוקם התמיד על משפטו כדמפרש לקמיה דלא למספד: עד סוף מועדא - פסח: איתותב - נתיישב על דינו שבאותן ימים נצחו חכמים את הבייתוסים: דלא להתענאה - אבל למספד שרי דלא הויא שמחה יתירה בשל עצרת כבשל תמיד משום דעצרת לא היה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה ראיה לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן:

תעשה - לשון יחיד:

מאי אהדרו - להו רבנן כשנצחום: תשמרו - לשון רבים: כולן - כל הקרבנות:

מנין לכם - דהאי ממחרת השבת ממש הוא: זקן אחד - בייתוסי היה: מפטפט - בדברי ויכוחין: י"א יום וגומר - שאם היה משה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו באין באחד עשר יום לקדש שהיא סמוכה לארץ ישראל:

אֵין מוֹשִׁיבִים בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי מַרְאֶה, בַּעֲלֵי קוֹמָה, בַּעֲלֵי זִקְנָה, בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים, וְיוֹדְעִים שִׁבְעִים לָשׁוֹן. נראה לי בס"ד ששה מיני יתרונות אלו שהם 'שִׁבְעִים לָשׁוֹן כְּשָׁפִים מַרְאֶה חָכְמָה זִקְנָה קוֹמָה' ראשי תיבות שלהם 'שִׂכְלָם חָזָק' כי בצירוף כולם יהיה שכלם חזק יותר.

תוד"ה מריש וכו' וגי' זו נכונה. תמוה לי א"כ מאי פרכי' בתענית למ"ל מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופא אסור דה"ל יומא דאיתוקם תמידא. הא מצד איתוקם תמידא מותר בהספד ומצד חגא דשבועות אסור גם בהספד וצ"ע:

רש"י ד"ה והיינו דתנן. על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן כו'. שנה משנתו כר"י פ"ו דשקלים מ"ה. אבל חכמים פליגי עליה התם ואמרי קינין א' חטאת כו' ע"ש:

תד"ה ויודעים. דסגי בשנים אחד לדבר כו'. כ"ה ג"כ גי' הרמב"ם שם עי' בו בפ"א מהל' סנהדרין הל' ה' ובכ"מ ולח"מ. ודלא כצ"ק שמחק מדבריהם מלת אחד:

בא"ד והכא לד"נ דלא סגי כו'. כן הגיה הצ"ק. ונ"ל ג"כ להגיה מקודם א"נ התם לשאר דיני נפשות ועלח"מ שם בסופו:

במשנה אומר הין. במשניות הגי' אומרים וכן בכולן:

שם אומרים לו קצור. התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:

תד"ה מריש. מה שתמה בדבריהם הגה"ש. כבר קדמו בזה השעה"מ בהל' מגילה ע"ש:

בעלי כשפים. פירש רב האי גאון כדי לידע את הדין כדאמרינן העושה מעשה חייב האוחז העינים פטור והיינו דקאמר רבי אליעזר בסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) שאני שונה שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין וכדאמרי' נמי אבל אתה למד להבין ולהורות: ויודעים בשבעים לשון. בסוף אחד דיני ממונות (שם דף יז:) משמע דסגי בשנים (אחד) לדבר ואחד לשמוע ואמר רביעי' אין למעלה הימנה וכולהו סנהדרין לאו כולהו ממש ואין מושיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי אי נמי התם לדיני ממונות והכא לדיני נפשות ולא סגי בעשרים ושלשה דלכמה דברים צריך סנהדרי גדולה כמו לזקן ממרא ולדון את השבט ועיר הנדחת דבעי שבעים ואחד:

אלין יומיא דלא להתענאה ומקצתהון דלא למספד. משמע שכולן אסורים בתענית אבל בהספד אין אסורים אלא מקצתן והא דגרס בסוף סדר תעניות כיצד (תענית ד' יח.) כל שאחריו בהספד אסור בתענית מותר ליתא דאי מיתסר בהספד כל שכן בתענית כדמשמע הכא אלא ה"ג כל שאחריו בתענית אסור בהספד מותר ומתני' דהתם נמי הכי מוכחת דמחמיר בדלא למספד מבדלא להתענא' וכי נקיט התם כל שאחריו ה"נ הוה מצי למנקט כל שלפניו דאי אמרת לפניו בין בתענית בין בהספד אסור אם כן למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט: מריש ירחא דניסן ועד תמניא איתוקם תמידא דלא למספד. כך הגירסא בכל הספרים ובקונט' פי' הטעם דלא הויא שמחה בשל עצרת כבשל תמיד משום דבעצרת לא היתה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה קצת ראיה לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן ולהכי אסור אפי' למספד ובסוף סדר תעניות כיצד (תענית ד' יז:) כתובה הגירסא להיפך איתוקם תמידא די לא להתענאה איתותב חגא דשבועיא די לא למספד וגירסא זו נכונה מדפריך התם למה ליה למימר עד סוף מועדא נימא עד מועד ומועד גופיה יו"ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו כמאן כרבי יוסי דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור ואי כגירסא דשמעתין דגרסי חגא דשבועיא דלא להתענאה א"כ אפי' לרבי יוסי לא אתיא דבהא כ"ע מודו דלאחריו מותר דתנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא להתענאה בין לפניו בין לאחריו מותר רבי יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר אבל אי גרס חגא דשבועיא דלא למספד אתי שפיר כרבי יוסי כדתנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד לפניו אסור לאחריו מותר ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור ומיהו קצת קשה לגירסא זו דפריך התם למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן וראש חודש גופיה דאורייתא אמר רבא לא נצרכא לאסור יום שלפניו והשתא הוה ליה למפרך עלה כמאן כרבי יוסי כדפריך בתר הכי ושמא נטר עד לבסוף ואכולה מילתא פריך ואית ספרים דגרסי בתרוייהו דלא למספד:

עמד ותקנה. והקב"ה הסכים על ידו: אחד עשר יום. פירש בקונטרס שאם היה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו הולכים באחד עשר יום שהיא סמוכה לארץ ואם היה אוהבן למה איחרן ובפי' חומש פי' שכל אותו הדרך הלכו בשלשה ימים וזה לשונו אחד עשר יום מחורב אמר להם משה לישראל ראו מה גרמתם אין לך דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום ואתם הלכתם אותה בג' ימים שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' בעשרים ותשעה בסיון שלחו המרגלים מקדש ברנע צא מהן שלשים יום שעשו בקברות התאוה אכלו בשר חדש ימים ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגירה של מרים נמצא שבשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ ובשביל שקלקלתם היסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה עד כאן לשונו והשתא נראה דלהכי מייתי האי קרא דאחד עשר יום דאם היה אוהב ישראל למה איחרן ארבעים שנה ולא הצליחו ללכת כמו שעשו באותן שלשה ימים: