תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף ס״ד עמוד א

אבל - גבי עומר דלא איתעביד צורך גבוה כדאמרינן (ברבי ישמעאל) לעיל דבחמש שביחא מילתא טפי אימא כרבנן ס"ל דאמרי דבשבת עבדינן כל מה דבעי ליה כבחול ואי הוה בעי טפי עבדינן ובחול בשלשה:

אבל התם - מילתיה דרבי חנינא דאיכא פרסומי מילתא בשלשה בני אדם טפי מביחיד אימא רבי ישמעאל כרבנן ס"ל ועבדינן בשלשה לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי ט"ו בניסן מפני הביתוסים שאומרים אין העומר בא אלא באחד בשבת:

אבל הכא - לגבי שלש סאין לא איתעביד צורך גבוה כהלכתו אליבא דרבי ישמעאל דקאמר בחמש שביחא מילתא:

בין שנראה הלבנה בעליל - לכל העולם: אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת - ללכת ולהעיד לב"ד שהרי א"צ כיון דבעליל נראה ב"ד נמי ראוהו:

אבל התם - גבי לבנה דאיכא מכשילן לעתיד לבא דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שראינוהו אנו כן ראוהו ב"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו:

דליכא צורך גבוה - דאינו קרבן ולא ניתנה שבת לדחות אותו היום משום דבר אחר: אבל הכא דאיכא צורך גבוה - דבחמש שביחא מילתא: וניתנה שבת לדחות - אצל הג' סאין ומגו דנדחה מפני הג' נדחית נמי אצל החמש:

שחט בשבת ב' חטאות של ציבור - כגון א' מן שעירי ע"ז ושעירי רגל בשבת שבתוך הרגל: חייב על השניה - חטאת דשוגג הוא כסבור מותר לשוחטן בשבת הואיל ושל ציבור הוא וטעה דכיון דשחט ראשון תו לא חזי האי לציבור: ואפי' נתכפר בשניה - כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שניה דאיכא למימר ליפטריה לגמרי משום דקמייתא ברשות שחט אע"ג דסוף לא כפר אלא בשניה ושניה נמי הואיל ובה כפר ליפטר עליה אפ"ה חייב אשניה ופטור אראשונה דבתר שחיטה אזלינן: אפי' נמצאת הראשונה כחושה - קודם שחיטת שניה ואיכא משום (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך ושחט שניה חייב:

לפניו - בשבת: ולא עוד - אלא אפי' לכתחילה אומרים לו לאחר שחיטת כחושה הבא שמינה לכתחילה ושחוט:

סמי כחושה - ממילתא קמייתא דרבה: ואיבעית אימא - הא קמייתא רבי אמי אמרה וסמי רבה מיניה:

בבני מעיין - מתחילה היה נראית שמינה והשתא הוא דמשתכח כחושה ומעיקרא כי שחט לשניה לא שחטה ברשות דהא עדיין לא נמצאת ראשונה כחושה: מהו - ואליבא דרבה קמיבעיא לה דפטר היכא דנמצאת ראשונה כחושה קודם שניה הכא מאי: לאיסורא קמיכוין - כי שחט שניה למילתיה קמיכוין דעדיין לא נודע לו כחישת ראשונה האי לאיסורא איכוין לאו דווקא דהא שוגג סבור מותר לעשות הואיל ושל ציבור הוא אלא לשחיטה אסורה איכוין: בתר מעשה - ואיגלאי למפרע דשפיר עבד:

לאו היינו דרבה ורבא - כלומר לתרוייהו חייב דבתר מחשבה אזלינן דעד כאן לא פטר רבה אלא כיון דשמע שטבע תינוק איכא למימר מחשבתו נמי אתינוק הואי:

לאו היינו פלוגתייהו - כלומר לרבה פטור ולרבא חייב האי שוחט דטעמא דרבה דפטר לאו משום דשמע אלא משום דאזלינן בתר מעשיו וה"ה אפי' לא שמע והאי דנקט שמע לאשמועינן דאפי' שמע כי העלה דגים בלא תינוק חייב:

חולה שאמדוהו לגרוגרת - ואם יאכל אחת ירפא: ואפי' בזה אחר זה - דכולן למצוה נתכוונו פטורין דהזריז לחולה משובח:

עוקץ - זנב שהוא תולה בו: דקממעט קצירה - דאין קוצר אלא תלישה אחת:

גמרא וחכמים אומרים כו' ואחד חול בשלשה בשלש קופות כו'. כצ"ל:

שם א"ל רבינא לר"א נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתו אזלי' כו'. לכאורה הא משנה מפורשת בנזיר (כג) הפר לה בעלה והיא ל"י כו' והיתה שותה ביין כו' אינה סופגת אהא"ר. וכן שם (כא ב) רצה לפשוט דבעל מיגז גייז מהא דתנן האשה שנדרה בנזיר כו' ואי ס"ד בעל מיעקר עקר אמאי סופגת אהא"ר. וכן בב"ב (קכ) ילפינן זה"ד דשחוטי חוץ מזה"ד דראה"מ דיש שאלה בהקדש ופי' רשב"ם שאם שחט קדשים בחוץ כו' ואח"כ כו'. וכל הני מחשבתו לאיסורא קמכוון ואפ"ה פטור. ויש לחלק דהגע עצמך איך יתכן לחייב על המחשבה. הלא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה חולין (קמה). אלא ע"כ לא מבע"ל לרבינא אלא שעשה מעשה ג"כ רק שהיא נדחית מפני מצוה כהני גווני דאיירינן בשמעתתא. אבל כל אלו שהבאתי המעשה היתר גמור הוא. לכן הוה כמו שאינה ולא נשארה אלא המחשבה גרידא:

[תד"ה שתים. ניחא דהא ליכא כו'. כן העתיק הש"א סי' נט מתשובת הרמ"א] :

שאמדוהו לגרוגרת, פי' שאם יאכל גרוגרת אחת ירפא. ואפי' בזה אחר זה, דכולן למצו' נתכונו פטורין דהזריז לחול' משובח, ל"ה. ונר' דמיירי דלא ידעו האחרונים שאכל הגרוגרת ראשון דא"כ אמאי ליפטרו הרי ידעו שאכל כבר כדירפו אתו: וא"ת וא"כ מאי רבותא אשמעי' דפטור בזה אחר זה טפי מביחד כיון דלא ידעו שאכל כשתלשום. וי"ל דאפ"ה לא נימא דהוו להו לדעת קודם שיתלשו אם קדם להם שום אדם וקמ"ל דאין להם לחקור זאת אלא שכל הזריז הרי זה משובח כדפי' רש"י: ומ"מ עדיין יש להקשות מאי רבותא איכא טפי מאפי' אם הבריא בראשון הא מ"מ לא ידעו כשתלשום שאכל והבריא, אלא נראה לומר דהרבותא הוי דלא נימא דבתר מעשיו אזלינן והרי לא אהני מעשיו לחולה קמ"ל דבתר מחשבתו נמי אזלינן לפטור (ואע"ג דאי בתר מחשבתו הוה מחייב וכמו כן דבתר מחשבתו אזלינן לפטור) אע"ג דאי בתר מעשיו הוה מחייב אפ"ה פטור:

שחט שתי חטאות של ציבור. לא נקט עולות משום דאיכא עולות טובא (כמו שפי') אבל חטאות ליכא אלא אחת ברוב פעמים: ואפי' נתכפר בשניה. לא דמיא לבעיא דבסמוך בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים היה מביא שמינה ולא דמי נמי לטעה בדבר מצוה ועשה מצוה:

להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב. לא דמי לאופה מיו"ט לחול דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מו:) דפטרינן מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחין ונימא הכא נמי הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת:

שתים מייתינן כו'. לא מצי למיפשטה מהא דתניא בפ"ב דביצה (דף יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד דביו"ט דקיל לא חיישינן ולא דמי לשבת דלא ניתן לדחות והא נמי דשרינן גבי ינוקא דאשפוך חמימיה להחם אגב אימיה בעירובין (דף סח.) היינו על ידי עובד כוכבים כדפירש שם בקונט' וכן [פירש] ר"ח ואפי' מיירי ע"י ישראל ניחא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופא דחיא שבת לא גזור: