תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף מ״ג עמוד א

בן ארבעים יום - מתינוק בן ארבעים ל"א שעברו מ' יום משיצאו מגוף האדם (נתקלקל): ונפרד חזותא - נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא:

חמירא ארכסא - שאור קשה: וסימניך - איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר המשנה דברו לרעה הכל יודעין שרע הוא [שינוי אמת המשנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעין שטוב הוא]:

מאי אין לה בדיקה דקאמר נמי אטעימה - אין אדם יכול לבדוק הצמר אם לשם תכלת נצבע אם לטעימה לשם ניסיון ואמרו לעיל דטעימה פסולה ל"א אטעימה וה"ק אין בודקין יורה של תכלת בטעימה שלא יפסל כל היורה אלא שקיל בביעתא כדמפרש לעיל:

מר - שם חכם: ממשכי - שם מקום:

לאו תכלת הוא - דהא איפרד חזותא בדרב יצחק ולאו קלא אילן דהא אישתני למעליותא כדר"א: שמועתא - דרב יצחק ודרב אדא אהדדי איתמר כלומר בשתיהן יחד בדקינן ולא פליגי אלא היכא דבדקנא כו' והא דרב אדא מוספת על דרב יצחק ומפרש אותה:

דייק וזבין - מן המומחה: כחומרי מתנייתא - דלעיל דקתני טעימה פסולה הלכך בעי מומחה:

מן העובד כוכבים - אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: פסולה - דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית:

ואע"פ שאמרו כו' - אפ"ה אמרינן (גבי) תגר ישראל מכרה לו:

מאי טעמא - אין מוכרין מצוייצת לעובד כוכבים: משום זונה - דלמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ותבעל ליה ועברין משום לא תתחתן בם (דברים ז׳:ב׳-ג׳) ל"א משום זונה עובדת כוכבים דלמא יהיב לה ההוא עובד כוכבים באתננה ואמרה כי ישראל נתנה לי ואתי למחשדיה: שמא יתלוה - ישראל עם העובד כוכבים זה וסבור ישראל הוא דהא יש לו ציצית ויהרגנו:

רב יהודה רמי ליה תכילתא לפורזימא דאינשי ביתיה - היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו: ומברך כל צפרא - ועוד עושה דבר זה כשמתעטף בטליתו בכל בוקר ובוקר היה מברך:

מדרמי - תכילתא לכסות אשתו קסבר נשים חייבות בה אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא דזמנה בין ביום ובין בלילה דאי זמן גרמא נשים פטורות: אם כן דלילה זמנה אמאי מברך - אלא פעם ראשון כשנתעטף כשהיתה חדשה ה"ל לברך הא מכאן ואילך יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו:

ולא הוה שרי לה כל יומא - אלא בלילה והלכך לא מברך אלא בצפרא ולעולם כרבי: ומאי שנא מצפרא - לבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמורת קודם היום לגירסיה: ומשני כי משני מכסות לילה לכסות יום - שני טליתות מצוייצות היו אחת ליום ואחת ללילה:

שהזמן גרמא היא - דלילה לר"ש לאו זמן ציצית והוי יום זמנה:

כהנים אישתראי כלאים לגבייהו - אבנט דכתיב ביה (שמות לט) שש ותכלת:

כסות סומא - דחייב:

ורבנן - דאית להו לילה זמן ציצית והויא מצות [עשה] שלא הזמן גרמא ונשים חייבות:

גמ' לפרזומא דאינשי ביתיה. עיין תוס' יו"ט ריש סוטה ד"ה רי"א:

תד"ה ור"ש וכו' והתם שאני דכתיבי בחד קרא. עי' יבמות דף ד ע"א תד"ה דכתיב:

תד"ה ור"ש. אבל הכא איתמר כי היכא דלא ניסתרו אהדדי. הצ"ק מגיה דלא נאסרו אהדדי. והנה אם נצטרך להגיה עד"ז אין מן הצורך רק לסרס האותיות דצ"ל דלא נתסרו. אבל הוא תמוה דהא בלא זה ידעינן מדסמיכי אהדדי ומוכח או מופנה כדאיתא בריש יבמות בסוגיא דעליה. וגי' דלפנינו עיקר. ור"ל שלא תהא נראה כמו סתירה במצות התורה אהדדי דהכא אסרה כלאים והכא שרתה. ותדע דחשיב התם ג"כ מחלליה מות יומת. וביום השבת שני כבשים דבד"א נאמרו. וכן ערות אשת אחיך ויבמה יבא עליה דאי אפשר לפרשם רק עד"ז דהתם ההיתר מפורש בקרא:

בן ארבעים. פירשתי פרק האשה בנדה (דף סג.):

מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר אטעימה. ובדיקה דרב יצחק ורב אדא אהני בלוקח מן המומחה שיודע דטעימה פסולה אבל לא ידע מקלא אילן דאיהו גופיה לא ידע:

ור"ש פוטר בנשים. אף על גב דאמרינן ברכות (דף כ:) גבי קידוש דנשים חייבות דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ואמרינן נמי במכילתין ובירושלמי דגדילים ולא תלבש בדיבור אחד נאמרו לאו מילתא היא דהתם לא איתמר בדבור אחד אלא לאשמועינן הא אבל הכא איתמר כי היכי דלא ניסתרו אהדדי והכי נמי אין להקשות דנידרוש כי היכי דמרבינן (פסחים מג:) גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא: