תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף ק״ב עמוד א

ואי בעי זריק ליה - בלא פיגול: מאי לאו דפיגל בזריקה - דהוה ליה שעת הכושר קודם לכן דאי בעי זריק ליה בהכשר:

ליפלוג בדידה - בזבח גופיה:

דקומץ במנחה כשחיטה - בזבח ארבעה עבודות המנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח בהקומץ זוטא (לעיל מנחות יג:) מפרש להו:

לן ממש - האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהיה שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר (דהוה שהות) והא פירכא נמי פיגול בין בקדשי קדשים וכו' דפיגל בזריקה ודקא קשיא לך דר' שמעון הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אדר' שמעון דפרה דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי לא קשיא דאי בעי פריק אמר דמחוסר פדייה לאו כמעשה דמי דברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמרינן בהו:

אין מועלין בו - דלא קדשי ה' הם ואע"ג דהשתא אין לה שעת היתר:

חוץ לזמנה כו' - על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה:

מאי לאו לנה ממש - הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוה ליה שעת היתר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק שעת היתר קרינא ביה ואין מועלין דאמרי' כיון דאי בעי זריק כזרוק דמי וקשיא לרב נחמן ורב אשי:

ה"ג לא ראויה לצאת וראויה לטמא - ול"ג וראויה ללון לא כגון שלנה בשעת שראויה ליפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר ומעתה ראויה ליפסל ביוצא וטומאה שלא יהא בו שום פסול אלא היא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא קרו ליה ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמרינן:

אבל לנה ממש - הבשר והדם מאי הכי נמי דמועלין דאי בעי זריק לא אמרינן: שהיה לו שעת היתר - משמע שהיתה לו שעה שראויה להתירה ולזרוק דמה ולא הותרה:

כל שיש שעת היתר מבעי ליה - דכיון שנזרק הדם מיד יש לה שעת היתר. ל"א ה"ג ראויה לצאת וראויה לטמא (וראויה ללון) וראויה ללון. כלומר דנזרק הדם וכשרה בלא פסול. וראויה ליפסל באיזה פסול שיארע בה שלא יהא בה (אלא) אותו פסול לבדו ראויה ליפסל היינו כשרה דאי כבר פסולה היא כגון בלא זריקת דם תו לא קרי לה ראויה ליפסל אי הכי דבכשרה מיירי כל שיש לה מיבעי ליה דכל שהיתה משמע שנראה ליזרק ולא נזרק וקרי ליה שעת הכושר משום דאי בעי זריק:

מעילה משום קדושה - מועלין בה ומשום לאו קדושה פקעה מעילתו ולבתר דפקעה קדושתן שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקיימא לן (ב"ק דף עו:) כל העומד לזרוק כזרוק דמי במאי הדרא קדושה אבל טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא הוא כלומר כי הוי אוכלא מקבל טומאה וכל כמה דלא הוי אוכלא אף על גב דחזי למיהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרינן בה אי בעי זריק:

אשם תלוי - בא על מי שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל האחת ואינו יודע איזו היא: יוצא וירעה בעדר - עם שאר בהמותיו דחולין הוא הואיל ולא חטא:

רש"י ד"ה לן ממש. ולאחר זריקה ממש קאמר לא דהוה שהות. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל שיש שעת היתר מ"ל. קשה דאי הוה אמר הכי היה במשמע דגם עכשיו עדיין יש היתר והוא כעין קושיית התוס'. וטפי היה נלע"ד להגיה בגמרא כל שהיה היתר מ"ל (וכן בתוס' ליתא לתיבת שעת רק דגרסי כל שיש) ול"ק ליה רק על תיבת שעת:

מאי לאו דפגל בזריקה דהיה ליה שעת הכושר קודם לכן, וקשיא דלשני דלא הויא ליה שהות למזרקיה קודם ולא היה לו שעת הכושר כדשני לעיל גבי לן ואע"ג דהוה מצי לפלוג וליתני בדידה כדפי' לעיל בעבור זה לא יניח דהשתא נמי דשני דפגל פריך ליה ושנויא דשני דפגל במנחה אצטריך ליה הוה יכול נמי לשנויי, ושמא נוכל לומר דעדיפא מיניה שני ליה דמיירי דפגל בשחיטה שלא היה הכשר שהפגול בא בראוית העבודות: ומ"מ קשה דאם היה יכול לשנויי שנויא דלית לו שהות לזרוק א"כ מאי הוה מקשה ליה והלא ראה דשני ליה הכי גבי לן והוה ליה למיסק אדעתיה דלשני ליה נמי הכי גבי האי קושיא דפגול ואי משום קושיא דלפלוג ולתני בדידה דבתר הכי שאינו יכול לשנות כדלעיל הרי מ"מ משמע שאין עיקר קושייתו אלא מן הראשונה ולא מן השניה דלפלוג ולתני אלא מזו דפגול, וועוד דמסתמא מיירי לעולם דליכא שהות, {א"ה א"כ נמצא, בכ"י},

דקומץ מנחה כשחיטה דמי. תימה הוא שחושב חידוש הא דלא חשבינן ליה כשחיטה לענין טומאת אוכלין:

אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא גרסינן. והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי אבל רב נחמן לא גרסינן דרבו של רבא היה ונפטר מקמי רבא כדאיתא במועד קטן (דף כח.) וביום שמת רבא נולד רב אשי (קידושין דף עב:) ואי גרסי' רב נחמן בר יצחק ניחא:

דאי בעי זריק לא אמר. ולית ליה הא דאמרן לעיל בפ' התודה (מנחות דף עט:) ובפרק קמא דפסחים (דף יג:) לרבי אלעזר בר' שמעון היכא דנתקבל הדם בכוס ונשפך אמרינן כזרוק דמי והא דתנן במרובה (ב"ק עד:) קדשים שחייבין באחריותן משלם ארבעה וחמשה ופריך בגמ' (שם עו.) והרי חזרה קרן לבעלים ומשני רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעליהן והוי שחיטה הראויה משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי ההוא שינויא לא יתכן לרב אשי אלא סבר לה כר"ש בן לקיש דמשני שוחט בעלי מומין בחוץ אי נמי היכא דנזרק (בחוץ) מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי וכן צ"ל דלא תיקשי לר' יוחנן דשמענא ליה בפרק קמא דמעילה (דף ה.) היתר אכילה שנינו אבל היתר זריקה לא מהני ואין לחלק בין מעילה לשאר דברים דאדרבה בסמוך משמע דאמרי' במעילה (ג"ז שם) כזרוק טפי מבטומאה ובמרובה (ב"ק עו:) מייתי ראייה מטומאה:

ה"ג לא ראויה לצאת וראויה ליטמא. ולא גרסינן וראויה ללון לא כגון שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא ובטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם שאין בה פסול ומעתה ראויה ליפסל ביוצא ובטומאה שלא יהא בה דבר פסול אלא הוא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא מיקרי ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמר כך פירש בקונטרס וקשה מאי פריך כל שיש לה היתר מיבעי ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר ועוד מאי קאמר מעילה משום קדושה הוא לבתר דפקעה במאי הדרא היכי פקעה כיון דלנה ממש ונראה לפרש ראויה ללון ראויה לצאת וראויה לטמא כלומר שעדיין לא נארע בה שום פסול קאמר דאין מועלין משום דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי ולבסוף נמי כשהיה בה פסול לינה או יוצא או טומאה אין מועלין כדמפרש טעמא בסמוך דכיון דפקעה קדושה תו לא הדרא רכבא והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאת רבותא נקט דכ"ש קודם לכן ולכך פריך כל שיש לו היתר מיבעי ליה שהטעם משום דקודם שיפסל אמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול תו לא רכבא לאחר פסול אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן ומתבטל ראוי דידה והא דמשני במעילה (דף ה.) דלן בשר היינו למ"ד היתר אכילה אבל למאן דאמר היתר זריקה הוי לן דם: