תלמוד בבלי - מסכת מגילה · דף ב׳ עמוד ב

ואוקי לה להך ברייתא - דלעיל כרבי יוסי בר יהודה:

אימתי - מקדימים: מקום שנכנסים כו' - במקום שבית דין קבוע והכפרים נכנסים שם ליום הדין כשיש להם הריב: אבל מקום שאין נכנסין - דהך הקדמה לאו קולא היא לכפרים אין קורין אותה אלא בזמנה:

משום דקשיא ליה כו' - בתמיה:

הפרזים - עיר שאין לה חומה ומתוך כך ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקין משכונה לשכונה: מוקפין בט"ו - שהרי שני ימים כתובין שם ומדקבע י"ד לפרזים שדייה ט"ו למוקפין:

כלל כלל לא - וחמשה עשר דכתיב במגילה שדייה לשושן כדרך שנחו בו בשעת הנס: מהודו ועד כוש כתיב - שקיבלו עליהם פורים דכתיב וישלח ספרים בכל מדינות המלך אחשורוש וגו' לקיים עליהם ואע"ג דלא כתב הודו וכוש בהאי קרא כיון דכתיב בכל מדינות המלך אחשורוש. הרי מהודו ועד כוש:

כדכתיב להיות עושים - מסקנא דקושיא היא ולא תירוצא הוא:

ואימא פרזים בי"ד - דהא קבעינהו קרא אבל מוקפין דלא קבעינהו קרא אי בעו בארביסר ליקרו אי בעו בחמיסר ליקרו:

ואימא מוקפין בי"ג - וקרא דכתיב בחמשה עשר לשושן הוא דקבע כדרך שעשו בט"ו בשנה ראשונה: ומשני כשושן - כיון דלא רמז לך הכתוב זמן המוקפין אימת הוא ואשכחן שושן שעשו בט"ו מסתברא שאותו היום שייר למוקפין:

אשכחן עשייה - דמשתה ויום טוב שתהא לפרזים בי"ד ומוקפין בט"ו: זכירה - קריאת המגילה: מנלן - שנקבע להם זמן לפרזים בארבעה עשר הא בהאי קרא דעל כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וגו' עשייה הוא דכתיבא: איתקש זכירה לעשייה - הלכך זמן אחד להם:

וכתיב התם - בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאד: מה להלן מימות יהושע - ולא גרסינן מה להלן מוקפין חומה מימות יהושע דהא פרזים לאו מוקפין חומה נינהו: אף כאן מימות יהושע - אף פרזים האמור כאן במעשה המן בפרזי דיהושע קאמר ואע"ג דלאחר כן נעשה מוקף הוי פרזים לענין מגילה:

פרזי פרזי - לא גמיר גזירה שוה מרביה ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו:

הכי קאמר אלא שושן דעבדה כמאן - אי ילפינן הך גזירה שוה היאך עשו אותן שבשושן בט"ו הא פרזי הוא ולא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע:

הואיל ונעשה בה נס - שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג בשונאיהם שני ימים על כרחן לא נחו עד ט"ו וכך קבעוה לדורות:

מדינה ומדינה עיר ועיר - גבי זכירה ועשייה כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' משמע מדינה ומדינה כמנהגה ועיר ועיר כמנהגה למדנו שיש מנהג חלוק במדינות ומנהג חלוק בעיירות לחלק בין שושן לשאר עיירות ואע"פ שאף היא בכלל פרזים הוקבעה בט"ו:

הכי גרסינן: אלא לר' יהושע בן קרחה בשלמא מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות אחשורוש לשאין מוקפין מימות אחשורוש: עיר ועיר למאי - הרי כל הפרזים שוין וכל המוקפין שוים ואין חילוק בין עיר ועיר:

וכר' יהושע בן לוי - ובחלוק לא איירי כלל אלא ה"ק כל עיר ועיר הסמוך למדינה שתהא כמותה: נידון ככרך - וקורין בט"ו הסמוך אע"ג שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך הכי מפרש לקמן:

עד כמה - חשיב לה סמוך:

מנצפ"ך - כפל אותיות: צופים אמרום - נביאי הדורות:

מַנְצְפַּ"ךְ צוֹפִים אֲמָרוּם. לעיל במסכת שבת דף ק"ד כתבתי טעם בהא דנקטי להו שלא כסדרן יעוין שם. ובשם הראב"ע [הרבי אברהם בן עזרא] ז"ל כתבו דנקטי להו על פי סדר ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ, והוא דרך הסוד ורמז דק.

מֵ"ם וְסַמֵּ"ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. נראה לי בס"ד הטעם שהעמיד השם יתברך אותיות אלו בנס, לרמוז שיעשה לנו נס להצילנו מן מ"ס דפלוני [סמא״ל] ומקליפת כלב הנקרא 'מס' ומשר השכחה שנקרא 'מס' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה מאה ואחד דגובר על מס [100] ואנחנו ניצולים מן שלשה מיני מס הנזכר על ידי מֵ"ם וְסַמֵּ"ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת שהם רומזים לבינה ותבונה, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל שבינה ותבונה מסמים עיניהם של הקליפות כידוע, ולכך בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין.

בגמרא ורמינהו אמר ר"י אימתי במקום שנכנסין כו' מקום שנכנסין בב' וה' מיהא קרינן אפילו בזמן הזה. פי' כיון דר"י במתניתין דלקמן אמרה למילתיה אמתניתין דר"פ וכיון דלישנא בתרא דרבה בב"ח אמר ר' יוחנן שהמשנה דר"פ הן דברי ר"ע סתימתאה א"כ ע"כ איירי מתני' בזמן הזה כמ"ש בסמוך ללישנא קמא דמוכח דר"ע איירי בזמן הזה מסתימת לשון המשנה כ"ש ללישנא בתרא וא"כ ממילא מוכח דלר"י נמי בזמן הזה מיהא קרינן כמתני' דידן בר"פ דעלה קאי וק"ל:

שם ואימא פרזים בארביסר מוקפין כלל וכלל לא. הא דקס"ד למימר הכי יש לפרש לפי שיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דעיקר הנס היה על יושבי פרזות משא"כ מוקפין לא הוו בסכנה כ"כ ע"ש:

גמרא אלא שושן דעבדה כמאן. פרש"י היאך עשו בט"ו. ק"ל אי על שעת הנס קפריך הא אז עשו מעצמן ביום נייחא שלהן ואי פריך על לדורות הא לא אשכחן בהמגילה דיעשו בט"ו וכן במשנה ליתא דינייהו גם לישנא ולא כמוקפין דבגמרא מחוסר ביאור אשר ע"כ נ"ל דהקושיא היא איך תעשה לדורות לא כפרזין דהכתיב כימים אשר נחו והם לא נחו עד ט"ו ולא כמוקפין דהא פרזי היא. וכפי ששמעתי מפרסי אחד אשר שושן הישנה כבר נחרבה עד היסוד יתכן שגם בימי חכמי התלמוד היתה חריבה וידוייק שפיר דעבדה דהוא לשון עבר ואולי שגם בימי רבי היתה חרבה ולכן לא הזכיר דינה במשנה:

רש"י ד"ה מהודו ועד כוש כתיב. דכתיב וישלח ספרים וגו' בכל מדינות כו'. כצ"ל:

ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך כו'. השתא סלקא דעתך דמנצפך מיירי בסתומות ותימה דבמסכת שבת פרק הבונה (שבת דף קד. ושם) משמע איפכא מדקאמר התם בשלמא פתוח ועשאו סתום עילויי עליוה דאמר רב חסדא כו' אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעיה דא"ר ירמיה מנצפ"ך [צופים אמרום] אלמא מנצפ"ך איירי בפתוחות ואור"י דגמ' [דשבת] מסיק ליה וקתני דידע מתחילה מילתיה דרב חסדא וגם איירי ליה מעיקרא בפתוחות הוצרך להעמיד מנצפ"ך בפתוחות ולא תקשה דרב חסדא והכא ה"ק ותסברא והכתיב אלה המצות והך קושיא איתותב בין בפתוחות בין בסתומות ועוד את"ל דבסתומות איירי אכתי תקשה והאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך וכו' וכן פיר"ת וז"ל שהגיה בספר הישר מנצפ"ך צופים אמרום כמו קול צופיך (ישעיהו נב) נביאים. צופים מהר אפרים (שמואל א א). ממאתים נביאים (מצופים) שעמדו להם לישראל והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה ומשום לשון נופל על הלשון נקרא מנצפ"ך בלשון צופיך ותסברא והכתיב אלה המצות ועוד והאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות וכו' ומשני אין מהוי הוי ולא קשיא מידי דרבי ירמיה מוקי לה בסתומות וכי מטי במגילה פריך מהא דרב חסדא דהכי אורחיה זיל הכא קא מדחי ליה מאלה המצות נמי פריך ומשני שפיר ומתוך הסוגיא דמגילה ושבת מוכח תרוייהו ורבי ירמיה קאמר מנצפ"ך צופים אמרום אפתוחות ואסתומות וכדמסיק הש"ס: