תלמוד בבלי - מסכת מגילה · דף כ״ב עמוד ב

מיפק לא נפקי - הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין:

זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהן מאחרין בבית הכנסת: כגון תענית צבור - שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים: ותשעה באב - נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו:

ראשי חדשים - אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע"כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ׳:י״ט) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר"ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד:

ולרב אשי - דאמר זה הכלל דמתני' לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו: מתני' מני כו' חל להיות כו' - גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית: קורא אחד ומפטיר אחד - הקורא הוא הוי המפטיר:

סימנא בעלמא - הא דהדר נקיט ליה בזה הכלל סימנא יהיב לן כו': כל דטפי מילתא מחבריה - כל יום העודף דבר מחבירו:

לא אסרה תורה - בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ"נ דוגמת של מקדש:

לא בעי מטרח צבורא - שאם ילך יעמדו מפניו: פישוט ידים ורגלים - כשהיה נופל על פניו ושאר הצבור לא היו עושין כן:

לא משני - לא היה רוצה לשנות ממנהגו:

ואיבעית אימא - לא היה רגיל ליפול על פניו כלומר שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו: אא"כ נענה - כלומר אא"כ בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו: למה זה אתה נופל על פניך - אלמא אין לו לעשות:

קידה - האמורה בכל מקום אינה אלא על אפים: ארצה - משמע כולו שטוח ארצה:

אחוי קידה - נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא:

הטיח דברים כלפי מעלה - במסכת תענית עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך: הא והא גרמא ליה - לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה:

בגמרא ואלא קשיא זה הכלל וכו' סימנא בעלמא יהיב וכו'. נראה דמעיקרא ס"ד דרב אשי מדקתני זה הכלל והאי כללא לא מצי קאי אלא אר"ח ומועד לחוד ובתר הכי קתני פרטי טובא שסותרין זה הכלל דהא אית בהו מוסף אפ"ה קורין יותר מד' אע"כ דהאי כללא לאו אדבתריה קאי אלא אדעלמא קאי לאתויי ת"צ וט' באב משא"כ למסקנא א"ש דאע"ג דעיקר כללא דקורין ד' אר"ח ומועד קאי אפ"ה נפקא מיניה נמי בהאי כללא לכל פרטי דבתריה דכי היכי דבר"ח ומועד דאיכא תוספת מעלה טפינן בהו גברא מה"ט גופא אית לן למימר דכל דטפא מחבריה טפינן ליה גברא יתירא וכבר אפשר דלשון יש בו מוסף דקתני לאו אמוסף דתפילה וקרבנות לחוד קאי אלא דלשון מוסף היינו תוספ' מעלה וכדמשמע קצת מלישנא דגמרא דקאמר כל דטפי ליה מילתא וכו' כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה ולרב אשי מתניתין מני וא"ת דלמא רבי יוסי היא וכו' עיין מ"ש הרשב"א ז"ל. בחידושיו בזה ועיין מה שאבאר בזה לקמן בדף הסמוך בלשון התוספות בד"ה חד אמר עולה:

גמרא אין אדם חשוב רשאי ליפול ע"פ כו'. עמש"כ בתענית (יד ב) בס"ד:

תד"ה ואב"א. וכי ס"ד מעיקרא כו'. ר"ל דהרי הכתוב לא אסר אלא להשתחוות עליה ותניא לקמן השתחואה זו פישוט ידו"ר כו':

תד"ה אין אדם. בירוש' כו'. הוא בתענית פ"ב ה"ו:

בט"א ד"ה ושאין בו ביטול. בהא דמספקא ליה לר"י דס"ל דמוספין אינן אלא עד ש"ש וז"ל אבל מוספין שחל האיסור כו' תו לא פקע יותר הל"ל משום או"פ דכשר כה"י כמ"ש לעיל:

ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה - וקשיא דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה וי"ל דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי' שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל:

ולרב אשי מתני' מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא כו' רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד - וא"ת דלמא ר' יוסי היא והכי קאמר לעולם קורין שלשה והרביעי דהוי מפטיר אחד ולא בעי למימר אחד מן השלשה וי"ל דכי היכי דלת"ק ליכא למימר מפטיר אחד דהיינו רביעי דהא הוא ממעט בט' באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וה' דעלמא וא"כ מסתמא לא יחמיר בט' באב שהוא בב' וה' לקרות רביעי ואינו מחמיר לקרות אלא להפטיר הכי נמי לר' יוסי הוי המפטיר אחד מן השלשה שקראו:

ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא - וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס"ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי"ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון:

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו -בירושלמי מפרש היכא שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי:

קידה על אפים - לא מכח הקרא הוא מפיק לה דהא כתיב נמי (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך אלא הכי גמיר ליה מרביה דגבי לשון קידה שייך אפים: