תלמוד בבלי - מסכת מכות · דף ח׳ עמוד א

הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.): היינו - דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה:

פיסא - רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז: ואתר תמרי - והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע: מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז:

לגרמא - הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו: ומחיה לכובסא - הוא אשכול התמרים המקובצים יחד:

מתני' ר"א בן יעקב - מפרש טעמא בגמרא:

האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת: ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות:

גמ' ליפנות בה - בני אדם לנקביהם: ואיכא דמיקרי ויתיב - ליפנות ביום:

ומצא - משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל: פרט לממציא עצמו - אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו:

ומצא פרט למצוי - במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות:

השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה: לאו מצוה - להכותו:

לאו מצוה - להכותו:

לאו מילתא היא דאמרי - ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי:

דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא - אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו: ה"נ דפטור - מכרת:

הָתָם, אַף עַל גַּב דְּגָמִיר, מִצְוָה דִּכְתִיב: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז). קשא דילמא קרא איירי בדלא גמיר? ונראה לי בס"ד דיליף מסופיה דקרא דכתיב 'וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ' והוא מקרא יתר דודאי מעדנים בכלל 'יְנִיחֶךָ' הם, אלא ודאי דקרא איירי בגמיר והכי קאמר אף על גב דזה יתן מעדנים לנפשך משום דגמיר והרי הוא נותן מעדנים מתורה ומצות וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל.

מתני' אם יש רשות לניזק. עי' ב"ק דף לב ע"ב תוד"ה דלא סגי:

שם מה היער. לעיל ז ע"ב:

גמ' הכא מענייניה. עי' סוטה דף מה ע"א:

גמרא אלא כח כחו לר' המ"ל כו'. משמע דכח כחו לכ"ע פטור ועי' סנהדרין (ע"ז ב') אך לענין נזקין כ' הרא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' דככחו דמי ועמש"כ שם ברה"פ ראיה לדבריו:

במשנה הוציא הלה א"ר כו'. במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמרא היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו׳:כ׳) ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב׳:ח׳):

שם ושליח ב"ד. הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספי"ו מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):

היינו דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל"ל לפני האדון:

מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ"ל:

לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש: באשפה העשויה וכו'. והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב:

אף ע"ג דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו: