פני יהושע על מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב

בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול עליו דרך נפילה. והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות רוצח נתן טעם בזה דדרך ירידה כיון שדרך דבר הכבד ליפול למטה וכיון שלא נזהר היטב בזה הוי קרוב לפשיעה מש"ה גולה משא"כ בדרך עלייה שהוא כמו פלא והוי קרוב לאונס מש"ה פטור ובעל תי"ט הביא לשון הרמב"ם וקלסיה ולכאורה לא ידענא למה הוצרך ליתן טעם לזה כיון דשמואל יליף לה מקראי דויפל ואטו אנן טעמא דקרא ניקום ונדרוש ויש ליישב דאי לאו שיש טעם בדבר לא הוי מצינן למילף מהך ילפותא דויפל היינו דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה אינו גולה דהא מצינן למימר נמי איפכא דקרא לרבותא כתיב דאע"ג דדרך ירידה הוה קרוב לפשיעה וסד"א דלא סגי ליה בגלות קמ"ל דאפ"ה חייב ומכ"ש בדרך עליה שאינו אלא שוגג גרידא פשיטא דחייב דלפוטרו בלא כלום א"א לכך הוצרך הרמב"ם לפרש טעם הדבר דאדרבה מסברא אית לן לאוקמי קרא דויפל בדדמי דדוקא בדרך ירידה אבל בדרך עלייה שהוא כמו פלא וממש מהיפך להיפך מש"ה פטור בלא כלום ובלא"ה נמי נראה שתלה הרמב"ם ז"ל דבר זה לחלק בין ירידה לעליה משום זה הטעם דדריש טעמא דקרא משום דלא ניחא ליה לומר דגזירת הכתוב הוא בענין כזה בדברים שהן בין אדם לחבירו ולא שייך לפוטרו בלא כלום אלא דע"כ דמה"ט הוא אלא דאי אפשר לומר כן דהא לכאורה מהא דמרבינן בזה הכלל ירידה שהיא צורך עליה וכן כה"ג בהך ברייתא דקצב משמע דלא שייך בהו הך טעמא של הרמב"ם ז"ל אע"כ דעיקר ילפותא היינו מקרא דויפל אפ"ה הוצרך הרמב"ם לכתוב טעם זה כדפרישית דניחא ליה לאוקמי קרא בדדמי וכיון דפשטא דקרא דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה וגומר ויפל עליו וימות ובכה"ג פשיטא ליה להרמב"ם שהוא כמו אונס מש"ה ליכא למימר דלרבותא כתבו אלא דלעולם דוקא דרך נפילה בעינן ואפשר נמי דהאי ויפל עליו מיותר לגמרי להך דרשא כנ"ל:

שם ת"ר בשגגה פרט למזיד כו' מזיד פשיטא בר קטלא הוא. והקשו בתוס' תימא אימא במזיד ולא התרו בו ותירצו דאפ"ה פשיטא משום דמבלי דעת נפקא או מדכתיב והוא לא שונא לו. ולכאורה אין תירוצים הללו מספיקים דמל' הגמרא לא משמע כן דלפירושם שם ה"ל למימר הא מהכא נפקא הא מבלי דעת נפקא או מוהוא לא שונא משא"כ הך לישנא דקאמר מזיד פשיטא בר קטלא הוא משמע דלא איצטריך קרא כלל דמסברא פשיטא לן הכי ולולי תירוצם היה נ"ל דודאי אפי' מסברא אית לן למימר דאפי' במזיד ולא אתרו ביה נמי פשיטא דלא שייך ליה עיקר גלות שיגלה לעיר המקלט ויהיה גואל הדם נהרג עליו דהא ודאי ליתא כיון דבר קטלא הוא שהרי ניתן להצילו בנפשו מהיקישא דנערה מאורסה אם כן מה"ת נאמר שיהא גואל הדם נהרג עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דלכאורה נראה דבמזיד ולא אתרו ביה נהי שהב"ד אינן יכולין לעונשו מיתה אפ"ה חייב מיהא כרת או מיתה בידי שמים והא דלא חשיב ליה בריש כריתות בהדי ל"ו כריתות היינו משום דלא חשיב ליה אלא הנך דשייך בהו קרבן בשגגתם משא"כ ברוצח שלא ניתן שגגתו לכפרת קרבן כדאמרי' בפ' אלו נערות ובדוכתי טובא:

סליק פרק שני