חידושי הריטב״א על מסכת מכות דף ז׳ עמוד א

אילעא וטוביה קריבי דערבא הוו. לא ידענא מאי שייכיה דהאי עובדא הכי ולא כתבו׳ במס׳ סנהדרין אמתניי דאלו הן הקרובים. א"נ לעיל גבי נמצא א׳ מהם קרוב או פסול. ופי׳ רש"י ז"ל שהעדים האלו היה עידי הלואה שהעידו שראובן הלוה לשמעון מנה ולוי ערב והיה תובע בהם לשמעון הלוה וסבר ר׳ פפא דכשרים כיון דלגבי מלוה ולו הרחיקי הוו וא"ל רב הונא ברי׳ דר׳ יהושע דכיון דכי לית ליה נכסי ללוה אזיל לבתר ערבא כמאן דמסהדי השתא על ערבא אינהו ופסולים. וכן פי׳ הרמב"ם ז"ל לולא פי׳ רבינו ז"ל אם היתה תביעה זו במלוה על פה או במלוה בשטר ופי׳ רבינו ז"ל דבמלוה על פה ליכא לפרושה דא"כ שתי עדיות חלוקות הם לגמרי ולמה לא יהיו נאמנים על שמעון אנו אם אמרו שנים ראובן הלוה מנה לשמעון ומנה ללוי והם קרובים לשמעון כלום מפסלי על לוי הא אמאי ואפילו העידו שתי העדיות תוך כדי דיבור. לכן אין לפרשה אלא בעדו׳ בשטר שהיו חתומין בו אילעא וטוביה וטעמא דרב הונא ברי׳ דר"י משום דכולה שטרא דחתימו עלה כחדא סהדותא ואי אפשר להאמינה לחצאין ועדייין קמ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין ומייתי ליה הריא"ף ז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם קרובין לה ורחוקין לזה איתפלגין ר"ל ור"י ריש לקיש אמר כשרין לזה ופסולין לזה ור׳ יוחנן אמר מתוך שפסולין לזה פסולין לזה והלכתא כר"י לגבי ר"ל. וכן פסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וא"כ למה לי למיתן טעמא הכא משום דלוה בתר ערבא אזיל הא אפי׳ במקבלו מתנה אמר ר׳ יוחנן וכ"ש דקשיא על רב פפא ומשמע דתרווייהו אזלי לשטתא דריש לקיש ומש"ה הוה סבר ר׳ פפא לאכשורי ור׳ הונא ברי׳ דר"י אמר דשאני הכא דערבא כגופה דלוה הוא. ומיהו כבר פירשתי בהמדור׳ קמא במס׳ גיטין בפר"ק משמו של רבינו ז"ל שנראה מן הירושלמי שטעם מחלקותם של ר"י ור"ל שם דר"ל סבר דעיקר מדות מתנה על מקבלי מתנה הוא דהוו גופין חלוקין ור"י סבר שעל הנותן הוא עיקר עדותם והוה ליה חד גופא וא"כ בהא דהכא לוה וערב שני גופין הם שהם המתחייבים והוה ליה כשני נותנין ולר׳ יוחנן הוו שתי עדיות ולהכי סבר רב פפא לאכשורי ואתא רב הונא וקאמר דלזה וערב פחדא גופא חשיבי אבל אין זו שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שאם היו קרקעות חלוקות אף ע"פ שהנותן אחד כשרים לזה ופסולין לזה ולפי אותו דרך פלוגתא דר"י ור"ל כחדא ממונא או בתרי ממונא תליא וכל דהוי חד ממונא פסולין לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא פסולה לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא ללוה ולערב פשיטא דלר׳ יוחנן פסוין לשניהם בלאו טעמא דלוה וערב. והר"א אב"ד ז"ל פירשה לזו בעדי פרעון כגון שתבע ראובן לשמעון מלוה בשטר שהיה בו לוי ערב והביא שמעון עדי פרעון על זה והעדי׳ היו קרובים ללוה ורחוקי׳ לשמעון ועל זה סבר ר׳ פפא למימר דכיון דלדידיה רחיקי ננהו עדים כשרים הוא דהשתא לא תבע לער׳ כלום ואמר ר"ה בריה דר"י דכיון דלוה בתר ערבא אזיל פיטורו של לוה בזה כפיטורו של ערב וכאלו באים לפטור את הערב הם וכן ינה לזו בשתובע לשמעון מלוה על פה שהלוה בערבות לוי וטען שמעון שפרע וראובן הביא עדים שהודה לו שלא פרעו וסבר ר׳ פפא לחייבו לשמעון כי עליו הם מעידים. ואמר ר׳ הונא בדר"י דכיון שאלו לא באו עדים אלו היה שמעון נאמן שפרעו והיה הערב פטור מיד הרי הוא כאלו העידו לחייב גם את הער׳. וזה פי׳ נכון בעיני רבינו והרמב"ן ז"ל ומורי תלמידו ז"ל ואיכא דמקשה הכא מאי שנא מהא דאמרינן התם בסנהדרין (דף ט) פלוני רבעו לרצונו דפלגינן דבורא בתרי גופי ונאמן על חבירו ואינו נאמן על עצמו וכן בעובדא דבר ביתוס שם (דף כה) דאתו עליה תרי סהדא חד אמר אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס דההוא סהדי נהי דלא נאמן אנפשיה מהימן על חבריה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצת׳ בטלה כולה ואע"פ שהיה הכל עדות אחת ממש שהעיד בפיר׳ על שניהם. וי"ל דשאני התם בכל הנהו כי מה שמעיד בפסול שאינו נאמן עליו ונאמן הוא על עצמו דכל שאומר אדם על עצמו אינו חשוב עדות כלל אלא הודאה וכדאמרינן לעיל במקיימי דבר הכתו׳ מדבר וא"כ ליכא למימר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי כל מה שהוא עדות דהיינו מה שהעי׳ על חבירו כולה בכשרות אבל הכא ששני הדברים הם עדו׳ דהיינו מה שמעי׳ על אחרים ליכא למיפליג בה דיבורא כלל וכל שנדונת בעדות אחת אמרי׳ בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שאין עדות נאמנות לחצאין. וזה דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיב׳ בפ׳ חזקת הבתים ובפ"ק דסנהדרין וע"ז סומך מורי הר"א אב"ד ז"ל בכל מקום. ועוד יש לומר בעיקר קושיין דלא דמו כלל דהתם כל מה שהעידו בפסול על עצמן תוספ׳ דברים הוא שאמרו ולא היינו צריכין לו בכל אותה עדו׳ כי הוא הוסיף על עצמו פלוני רבעי לרצוני שלא היינו צריכין אלא שיעיד על הנרבע וכן מה שאומר לדידי אוזיף ברביתא לא היה צריך אלא שיאמר דאוזיף ברביתא וכן הבא להעי׳ על האשה לומר שמת בעלה דיו שיאמר שמת או נהרג כיון שכן אין מקבלין ממנו כל אותו תוספות כיון דתרי ענייני נינהו דלא צריכי אהדדי לא תלו אהדדי כלל אבל ההיא דירושלמי שכתב נכסיו לשני בני אדם וכן הא דלוה וערב אין העדי׳ מוסיפין בעדותם כלל מעצמם כי על שני דברי׳ נזדמנו ונעשו עדים והויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם זה נ"ל טעם נכון:

הא דתנן ר"ע ור׳ טרפון אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. אע"ג דר"ע ור"ט קודם החרבן היו מ"מ לא היו בסנהדרי כי היו באותן מ׳ שנה שלפני החרבן שגלתה סנהדרי וישבה בחנות שלא דנו דיני נפשות מכאן ואילך כדאיתא במס׳ סנהדרין ודוכתא אחריני. והא דאמרינן שלא נהרג אדם מעולם פרישנא בגמר׳ משום דאמרי להו לעדי׳ המעידין על הרוצח ראיתם טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם היה דלמא במקום סייף נקב הזה ופי׳ רש"י ז"ל שהיו שואלים בדקתם את ההרוג לאחר מיתה ארם לא היה טרפה וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל ולפי פי׳ זה היו צריכין לבודקו לאחר מיתה בי"ח טרפות וכי הוי שלם נמי חיישינן דלמא במקם סייף הוא נקב מבפנים שאינו ניכר ולפ"ז משנתינו כפשטה שלא נהרג אדם מעולם כלל כי זה דבר שאי אפשר שיוכלו להעידו שהוא שלם ושלא היה נקב במקום סייף מבפנים. אבל אין נכון בעיני כל רבותי׳ ז"ל חדא דא"כ בטלה כל פ׳ רוצחין ועוד כי אם היו צריכין לבדקו לאחר מיתה בי"ח טרפות קא מינוולה טובא והכתוב אומר ואהבת לרעיך כמוך כדאיתא בפ"ד מיתות. ועוד דמהיכא תיתי לחוש לכך עד שיהא ניצל הנדון דהא קי"ל שהולכין בתר רובא בדיני נפשו׳ בין להקל בין להחמיר כדאיתא בפ׳ סורר ומורה ואפילו ר׳ מאיר דחייש למעוטא אמרינן בשחיטת חולין דכל היכא דלא אפשר למבדק לא אפשר ומוקמי׳ לבהמה אחזקה. לכך הנכון שלא היו שואלין אלא על טרפות שנמצא מבחוץ וכי שיילי דלמא במקום סייף נקב הוא מבחוץ קאמרי שזה דבר שאפשר הוא אלא שהוא רחוק שיתנו דעתם ולכך אמר שלא היה אדם נהרג בעולמו של אדם אח׳ על הרוב ואף בזה אם לא רצו סנהדרין לשאול הרשות בידם כיון שרובא לא היו טרפה אלא שאם רצו לשאול ואמרו העדים אין אנו יודעים אין מקבלין עדותם. ובזה הוא שאמרו ר"ע ור׳ טרפון שהיו מקילין משום דנפישי רוצחין ובעלי עריות. ונראה מסוגית הגמרא שלא היה קולא זו אלא ברוצחין ובעלי עריות דנפישי כדאמרן והיתה סנהדרי חבלנית כל יום אבל לא היו מקילין כן בשאר עדיות דשאר עבירו׳ והיינו דלא שיילינן בגמרא היכי אמרי אלא ברוצחין ובועלי עריות:

והא דתנן שהסנהדרין נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. פי׳ שהסנהדרי גדולה בלשכת הגזית הא לאו הכי אינה נוהגת בשום מקום כי המקום הוא גורם כדאית׳ במס׳ סנהדרין ועל אותן מ׳ שנה שגלתה סנהדרי גדולה לא דנו ד"נ וכן היא בספרי:

לא קשיא כאן בארץ כאן בח"ל. כללא דמילתא דכל שברח מן הארץ לחוצ׳ לארץ כיון דשליחותייהו קא עבדינן כאותו ב"ד הוא וכ"ש כשברח מן הארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ ולא חשיב ב"ד אחר אלא כשברח מחוצה לארץ לארץ דדלמא מהניא ליה זכותא דא"י לאשכוחי ליה זכות הצלה:

ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. כלומר אינה חייבת להושיב כמו שחייב בא"י בכל עיר ועיר לדון את עירם ובכל פלך ופלך בין עיירו׳ שבאותו פלך:

ה"ג במנאפים ומשייראו מנאפי׳. וכן גרס רש"י ז"ל ול"ג עד שיראו מנאפין דמאי עד הא קוד׳ לכן אי איפש׳ להיות שום דבר שיתחייבו בו. והא דתניא בפ׳ כיצד דיבמות (דף כה) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מנעלים הפוכים תחת המטה רוק למעלה מן הכילה בכולן אמר רבי תצא לא קשיא למה דבעו הכא שיראו מנאפין או כמכחול בשפופרת דהא דהכא לענין דיני נפשות כדאיתא בהדי׳ והתם מיירי לענין כתובה וקנסא דרבנן הוא שקנסו שתצא שלא בכתוב׳ אם רצה להוציאה מבעל׳ וכדין עוברת על דת יהודית וכההיא דאכלה גרגרה בשוק וכל הני עובדא סוף דמסכת נדרים. וכדכתיבנא על כל חדא וחדא בדוכתא בסייעתא דמארי שמיא יתברך שמו:

פרק אלו הן הגוליןאלו הן הגולין. ואית דגרסי ואלו וליכא קפדא בהא דהתם בפ"ק דשבת (דף יג) שייל בגמרא אלו תנן או ואלו תנן משום דהתם איכא למשמע דקאי אדלעיל או דקאי אמאי דבעי למיתני אבל הכא פשיט׳ דקאי אמאי דבעי למיתני דבפירקן דלעיל לא איירי מידי בדין הגולין אלא משום דקתני במתני׳ קמיית׳ מעידנו באי׳ פ׳ שחיי׳ גלות פתח הכא בפ׳ דיני הגולין ניחא. ואי גרסי׳ ואלו נמי בעי הכי לומר בפירקא דלעיל פרישנא דין הנעשין זוממין דפתחי׳ ביה ואלו הן הגולין שמעידין עליהם שחייבין גלות וזה ברור. וכללא דפירקן דכל שוגג קרוב למזי׳ או שהיה אנוס אינו כן בגלות כי האונס לא מחייב גלות ומי שהוא קרוב למזי׳ לא מיפטר ולית לי׳ כפרה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו אף כל זמן שלא יצא חוץ לתחומו כדבעינן למימר והיינו דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כלומ׳ בסתם שגגה שאין בה לא אונס ולא צד זדון:

היה מעגל במעגיל׳ וכו’. טעמא כך מפרש בגמרא דלא מחיי׳ גלותא לא במה שהוא דרך ירידה כדכתיב ויפל עליו וכדאיתא בגמ׳ והתם מפרש כללא דסיפ׳ לאתויי מאי: