א׳
האשה נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט: בשלש דרכים. כדמפרש ואזיל והאי שלש לשון נקבה הוא ובגמרא [דף ב:] בעי אמאי תני לשון נקבה: וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר: בכסף ובשטר. מפרשינן בברייתא בגמרא נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי: שטר. כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי: ביאה. בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף להו מקראי בגמרא והא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקנינים הם בכסף ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף הוא קנינו מרובה. ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמרא [דף יג:] מנא לן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה: בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר. טעמייהו דבית שמאי מפרשינן בגמרא: בפרוטה. של נחשת: איסר האיטלקי. של כסף ודמיו ח' פרוטות ואומר ר"ת ז"ל דאיטלקי על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף דכהאי גוונא אשכחן בעזרא (עזרא ד) שושנכיא על שם שושן ואיכא למידק בשלמא בכסף שפיר דקדושי כסף ילפינן בגמרא קיחה קיחה דכתיב הכא (דברים כ״ב:י״ג) כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב התם (בראשית ג) נתתי כסף השדה קח ממני א"נ מדיוקא דויצאה חנם אין כסף [כדלקמיה] [דף ג:] וכיון שכן אשכחן כסף אבל שוה כסף מנא לן וכ"ת דכל היכא דכתיב כסף מסברא אית לן דשוה כסף ככסף ליתא דהא גבי עבד עברי כתיב מכסף מקנתו ואפ"ה איצטריכינן למימר דשוה כסף בכלל מדכתיב (ויקרא כה) ישיב גאולתו כדאיתא בגמרא [דף ח.] וכ"ת מעבד עברי גמרינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבויא דתניא (ב"ק דף ז.) כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבויא בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבויא שוה כסף מנא לן ויש לומר דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי (דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא) אבל לגבי קידושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב כי פרע ליה במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבויא דישיב אבל לענין מקנה [בכל מקום] ששניהם מתרצים בדבר מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף. מיהו איכא מאן דאמר דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא [דף ה.] אמרינן דמקשינן הויה ליציאה ומהך היקשא ילפינן קדושי שטר וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לא שאין כותבין את הגט במחובר לקרקע כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כא:) אף הויה נמי במחובר לא והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף ט.) גבי הא דתניא התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והא איכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין קתני מילתא דליתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקידושין פסולין וליתא דכי אמרי' התם דמחובר פסול בקידושין ה"מ בקידושי שטר שאם כתב לה על המחובר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לא הוו קידושין דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה. והכי מוכח לקמן בגמרא [דף ט.] גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרינן עלה מה הויה דכסף לא בעי לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה. כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה ואע"פ שאפשר לדחות ראיה זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף נמי ליציאה אפ"ה אינו בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שוויו דאע"ג דכי מקשינן [נמי] הויות להדדי לגמרי מקשינן להו כדמוכח ההיא אפ"ה כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספתא דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוו קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל: וקונה את עצמה בגט. דכתיב (דברים כ״ד:א׳) וכתב לה ספר כריתות: ובמיתת הבעל. דכתיב (שם) או כי ימות וגו' כדאיתא בגמרא: והיבמה נקנית ליבם. להיות כאשתו לכל דבר ואם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה ממנו חליצה אלא גט: בביאה. דכתיב [שם כה] יבא עליה אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר כדאמרינן ביבמות (דף נ.) אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפטור אותה מן החליצה אלא לפסלה על שאר האחים: וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. בגמרא מוכחינן הכי: גמ' וניתני האיש קונה. כדתניא באידך פרקין האיש מקדש וניתני הכי האיש קונה בשלש דרכים ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים: תנא האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא. ולישנא הכי משמע דנקנית מדעתה דבדידה תליא מילתא. וא"ת והא יבמה דמיקניא בעל כרחה וקתני היבמה נקנית יש לומר אנן הכי אמרינן אי תנא האיש קונה ודאי משמע אף בעל כרחה לפיכך תנא נקנית שיש במשמע מדעתה ומשמע נמי בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה. אי נמי משום דבקידושין הוה ליה למתני האיש קונה ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שאין כן ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם: מנינא דרישא. ג' דרכים: למעוטי חליפין. קנין סודר: הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון. בגמרא אמרינן דמאי דכתיב כי יקח איש אשה היינו בכסף דכתיב הכא כי יקח וכתיב בשדה עפרון נתתי כסף השדה קח ממני: מה שדה מיקניא בחליפין. כדכתיב (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו ונתן לרעהו והתם שדה הואי: חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה. כדקיימא לן בפרק הזהב (דף מז.) קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה: לא מיקניא. נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטל הוא תורת חליפין מקידושין ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בתורת חליפין לא מיקניא עד דיהיב לה הכלי לשום כסף: ואיכא למידק הכא היכי אמרינן סלקא דעתך אמינא מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין דהא אנן לא גמרינן אשה משדה דנימא דבכל מידי דמיקניא קרקע מיקניא ביה אשה והכי מוכח בגמרא דבתר דגמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה אמרי' נמי [דף ה.] מנין שאף בשטר ואם איתא דמקשי' אשה לשדה שטר נמי תיפוק לן מיניה אלא ודאי לשון קיחה הוא דגמרי' דבכסף הוא וכיון שכן חליפין מנא תיתי: עוד הקשו נהי דאשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה אפ"ה למה יהא בטל תורת חליפין השוין פרוטה בקידושין כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פיסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה. ונדחק הרמב"ן ז"ל לתרץ קושיות הללו ולפי מה שכתב נראה שעיקר הגירסא היא ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא ולא גרסינן מקניא נפשה [כמו שכתוב] בהלכות ולפי דעתי שתי קושיות הללו האחת מתורצת בחברתה דמעיקרא הכי מקשינן ס"ד אמינא שקנין חליפין הוא בכלל קיחה הכתובה בקידושין דחליפין מתורת כסף מהני ואע"ג דהשתא נמי ס"ל דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה אפ"ה אפשר דכיון דבעינן בהו כלי ודבר המסויים כדאיתא בפרק הזהב (שם) דבר חשוב הוא אף על פי שאינו שוה פרוטה כדאמרינן מה כלי דבר חשוב דמשום הכי אמרינן דטענו ב' מחטין והודה לו באחד מהם חייב דיצאו כלים למה שהן כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (דף מ:) וכיון שכן איכא למימר דמתורת כסף קונין ובכלל כי יקח נינהו ומהדרינן דאי אפשר דקנין חליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאשה בפחות משוה פרוטה אפילו בכלי שלם לא מיקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו שאילו כן היה אף פחות משוה פרוטה בכלל ואי אפשר ומעתה בדמים דבר הכתוב ולא בחליפין: ובגמ' מעיקרא הכי אמרינן מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה כלומר דדוקא בג' דרכים הללו נקנית אבל אם נכנסה לחופה לשם קדושין אינה מתקדשת בכך. ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו וכדאיתא בגמרא למעוטי מאי [למעוטי חליפין] וכמו שכתוב בהלכות והרב אלפסי לא כתב מאי דאמרי' בגמרא [דף ג.] דמנינא דרישא למעוטי חופה וכתב דלמעוטי חליפין אתי כדאמרי' בגמרא אליביה דרב הונא ואעפ"כ לא כתבה לדרב הונא דאמר [דף ה.] חופה קונה מק"ו וסובר הרמב"ן ז"ל דרפויי מרפייא בידיה וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דספיקא היא משום דאפריק אליבא דרב הונא בגמ' כל מאי דאקשו עליה ומיהו ליכא למיסמך עלה לגמרי מדאמרי' בגמרא דמנינא דרישא למעוטי חופה ולפיכך הסתלק מן הספק ולא כתבה לדרב הונא ולא כתב ג"כ מאי דאמרי' דמנינא אתי למעוטי חופה אבל מר רב יהודאי גאון ז"ל כתב בהלכות פסוקות דיליה דליתא לדרב הונא וכן כתב בעל הלכות ז"ל דמדאמרינן דמנינא למעוטי חופה אלמא פשיטא להו דליתא ומדאמר ולרב הונא דאמר חופה קונה מכלל דאנן לא סבירא לן הכי ואע"פ דאשכחן בפירקין בגמרא [דף ח.] דדמיא לה לכאורה דאמרינן הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ולרב נחמן דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למימר אף על פי שהדבר ידוע שהלכה כרב נחמן כי מעיינת בה שפיר לא דמיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא אלא לתרוצה לדרבה איתמר אבל הכא משמע דגמ' הכי נקיט דחופה אינו קונה ודומה לי שאף הרב אלפסי ז"ל כך היה דעתו שמכיון שהביא משנתינו שנשנו בה שלשה דרכים ממילא משמע (דגמר' הכי נקט) דחופה אינו קונה שאי אפשר לטעות ולומר שחופה תהא מכללן אבל חליפין מתוך שאפשר לטעות ולומר שאף הם קונין מדין כסף דמש"ה אמרינן דסד"א הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וכמו שפירשתי לפיכך הוצרך ז"ל לכתוב למעוטי חליפין ללמד שאין קונין באשה ולא מצאתי גם כן לר"מ במז"ל שפסק בחופה ודבריו מטין שחופה אינו [קונה] כמו שאכתוב בפרק האיש מקדש בס"ד אבל מאחר שרבינו חננאל מספק אותה עלינו אי אפשר להקל בה:
ב׳
מנינא דסיפא. דהיינו וקונה את עצמה בשתי דרכים למעוטי מאי: ומה יבמה שאינה יוצאה בגט. כדילפינן לה בהאי פירקא (דף יד.) וכתב לה ולא ליבמה: ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. מייתורא דכריתות מוכחינן הכי והך דרשא [אתיא אליבא] [דף ה.] דרבי יוסי הגלילי דאילו לרבנן מוכתב לה נפקא דבכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר כדאיתא לקמן בגמ' אלא דאורחיה דתלמודא בהכי דכיון דידע דדינא הכי מסמיך ליה אחד קרא ואע"ג דעיקרא דמילתא לאו מההוא קרא נפיק ודכוותה בתלמודא טובא: וקשיא ליה להראב"ד ז"ל אמאי לא תנא דרכים ביבמה ומנינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומנינא דסיפא דוקונה את עצמה למעוטי גט תירץ הרמב"ן ז"ל דגבי יבמה אמנינא דרישא סמיך וה"ק היבמה נקנית באחד מאלו דרכים שאמרנו דהיינו ביאה וממילא אמעיטו להו כסף ושטר וכ"ת תינח רישא אבל סיפא דוקונה את עצמה ליתני מנינא למעוטי גט דליכא למימר דאמנינא דרישא קאי דהא חליצה ליתא בדרכים דלעיל וי"ל אין ה"נ אלא כיון דלא איצטריך למתני דרכים ביבמה ברישא [מש"ה] נמי לא תננהו בסיפא והיינו טעמא נמי דלא תנא גבי עבד עברי במתני' דלקמן [דף יד:] דרכים משום דכי קתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר אדרכים דרישא סמיך דהא תננהו לעיל ובסיפא דוקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף משמע לי דלא מצי למיתני מנינא לפי שאף הוא קונה את עצמו קצת במיתת אדון שהרי אינו עובד את האח כדאיתא לקמן (דף יז.) ומש"ה לא תנא ביה דרכים אע"ג דליכא למימר דאדרכים דרישא סמיך שהרי לא שנה דרכים הללו עד עכשיו כלל. אי נמי דכיון דלא מצי למיתני מנינא גבי נקנה לא תנא ליה נמי גבי קונה אבל במתני' דלקמן [דף כב:] דגבי עבד כנעני ליכא למימר הכי דהא תני ברישא חזקה דלא תניא לעיל ומש"ה משמע לן בגמ' דגבי עבד כנעני נקנה נמי בחליפין אע"ג דתנא לא תני להו משום דלא אשכחן בקניות דעבד כנעני מנינא למעוטי ויהבינן טעמא בגמ' (דף כב:) למה לא תנא התנא חליפין בהדיא: בכסף מנא לן וכו' אין כסף לאדון זה. כשהיא יוצאה ממנו אין לו כסף מחמת יציאתה אלא יוצאה בסימנין דקרא דויצאה חנם איציאות סימנין מוקמינן לה כדאיתא בגמרא: אבל יש כסף לאדון אחר. כשיוצאה ממנו והיינו האב שכשהוא מקדשה לאחר יוצאה מרשותו לענין הפרת נדרים שעד עכשיו היה מפר לבדו ולאחר שנתקדשה אינו מפר אלא בשותפות הארוס וכדתנן (נדרים דף סה:) נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וביציאה זו יש לו כסף וילפינן מהכא שהיא מתקדשת בכסף ושכסף קידושיה לאביה ולא לעצמה: ותנא מייתי לה מהכא כי יקח וכו'. ובגמ' מצרכינן הני תרי קראי דהיינו כי יקח וקרא דויצאה חנם אין כסף: בשטר מנא לן וכו' ירושלמי. והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכות הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא ולא ידעתי למה הביאו אם ללמד דבשטר לא בעי שוה פרוטה זו בידינו היא מהברייתא השנויה בגמ' [דף ט.] כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' ורבא אמר רב נחמן נמי אמר הכי והביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [סי' תקפה] ואם לומר דמהא ילפינן מאי דאמרינן התם אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאם איתא דבעי' שיהא בו שוה פרוטה תיפוק ליה משום כסף דהא ודאי צריך שיתן לה השטר דהא דכוותה בגט הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כ:) וכיון שצריך שיתנהו לה אם איתא דבעי' שיהא בו שוה פרוטה היינו כסף וכי לזה הוצרכנו והא ממילא משמע דכיון דמקשינן הויה ליציאה ומינה ילפינן קדושי שטר מה יציאה לא בעינן שיהא בגט זה ש"פ דהא קי"ל בפרק המביא תניין (שם.) דכתבו על איסור הנאה כשר אף שטר קידושין נמי אע"פ שאינו ש"פ ואפשר דמשום דמצי' למימר באשה גנאי הוא לה שתקנה את עצמה בשטר שאין בו ש"פ מה שאין לומר כן בגט דבעל כרחה ומש"ה מצי למימר האי כדיניה והאי כדיניה היה הדבר צריך לאמרו עוד נראה לי שכתבו ללמד למקדש בשטר ופסול מדין שטר כגון שנכתב שלא לשמה שאם הוא ש"פ מהני מדין כסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אנייר והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח.) דתניא וחכ"א שמין את הנייר ואכתוב עוד מזה פרק האומר בס"ד: תנו רבנן כיצד בכסף וכו'. אבל היא שנתנה לו ואמרה לו וכו' אינה מקודשת בגמ' פרכינן רישא אסיפא הכי טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין כלומר משום דבעינן כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו כו' אינה מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא אבל נתן הוא ואמרה היא הוי קדושין כלומר דכיון דנתן הוא יקח איש קרינא ביה. ומתרצינן בלישנא בתרא נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן כלומר שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונים קדושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון חיילי ושל שני לא חיילי זו היא סוגיית הגמרא. ודקו רבנן ז"ל עלה אמאי לא דייק לאידך גיסא כלומר בנתנה היא ואמר הוא ולידוק מרישא דלא הוו קידושין ומסיפא דהוו קידושין. ואיכא למימר נתנה היא ואמר הוא לא פסיקא ליה דזימנין הוו קידושין [וזימנין לא הוו קידושין] דבאדם חשוב מהני כדאמרינן לקמן [דף ז.] דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא נפשה והוי כנתן הוא ואמר הוא ובהכי מיקיים בנתנה היא ואמר הוא דיוקא דסיפא וזימנין דלא הוו קדושין באדם שאינו חשוב ובהכי מיקיים דיוקא דרישא ומש"ה לא דייקינן מידי בנתנה היא ואמר הוא. ואפשר שלפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושין אע"פ שלא הוזכר זה בגמ' ובאדם שאינו חשוב קאמר שכבר כתב בסמוך דבאדם חשוב מקודשת ואף הר"ם במז"ל כתב כן בפ"ג מהלכות אישות אבל עדיין יש לשאול ואע"ג דליכא למיפרך מרישא אסיפא בנתנה היא ואמר הוא משום דאיכא לשנויי כדשנינן אכתי כיון דמסקינן דתנא דברייתא נקט גווני דפשיטא ליה ושביק ספיקא מנא לן דבנתנה היא ואמר הוא פשיטא ליה דלא הוי קידושין דלמא בדידיה נמי מספקא ליה באדם שאינו חשוב כי היכי דמספקא ליה בנתן הוא ואמרה היא איכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה כשם שאנו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דשתיקה דידה כהודאה וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י"ל שהוא מסכים לדבריה ואע"פ שלא פירש הוה ליה כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש דקי"ל (דף ו.) כר' יוסי דאמר דיו הלכך איכא למימר דה"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דליהוו קידושי אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוי ולא נראו דבריו. והאי לישנא דאמרי' ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן מספקא לי טובא דכיון דספיקא הוא הוה ליה ספיקא דאורייתא והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש והרב אלפסי ז"ל כתב בלשון הזה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב ספיקא הוא ונראה שהוא סובר דכי אמרי' ספיקא הוא לאו דוקא דמדינא פשיטא לן דלא הוו קידושי כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק ולישנא דספיקא הוא לפי זה לא אתי שפיר והר"ם במז"ל כתב בפרק הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי' משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישי' מדרבנן. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב לקמן בפירקין [דף ח:] בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקו דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך עיון:
ג׳
אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו'. משום דבעי למימר בסיפא וכן בגירושין אמר בריש מילתיה בקידושין: הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש. כלומר אין כאן אפילו ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה: וכן בגרושין וכו'. אין כאן בית מיחוש אף לפסלה מן הכהונה: ובגמ' מעיקרא גרסינן במימריה דשמואל הרי את מקודשת בלא לי ומקשינן עלה בגמ' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו (קאמר) טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא כלומר והכא נמי כיון דלא אמר לי ידים שאין מוכיחות נינהו שאין כאן הוכחה גמורה דלדידיה קדשה ומפרקינן [הכא במאי עסקינן] דאמר לה לי אי הכי מאי קמ"ל הני תרי לישני בתראי קא משמע לן לגבי קדושין הריני ארוסיך הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו גבי גירושין איני אישיך הכא כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו זו היא סוגיית הגמ'. ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכא דאמר לה לי כדשנינן דהא מילתא פלוגתיה דאביי ורבא היא בפ"ק דנדרים (דף ה:) ורבא הוא דאמר לא הויין ידים וקיימא לן כוותיה וכיון דמסקי' ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותה בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מינאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה לי שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמר לה הרי את משולחת וכו' אלא כך כתב וכן בגירושין (אמר לה) הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' נראה שהוא הלשון הכתוב בגט והר"ם במז"ל כתב ג"כ בפ"א מהלכות גירושין כלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת וכו' אבל אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ נראה מדבריהם שהם סוברים דמאי דאמרי' וכן בגירושין וכו' הוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעינן מינאי ולפיכך נ"ל שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגיא שבפרק קמא דנדרים דאמרי' התם (דף ה:) גבי פלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהויין ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' דאביי אמר כרבנן ורבא אמר כר' יהודה ודחינן אמר לך אביי וכו' ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים (בגט) אלמא איכא למימר דאפי' לרבא דאמר לא הויין בגט לא בעינן מינאי הילכך נהי דקי"ל כר' יהודה דבעינן ודין כדמוכח בפ' המגרש (דף פה:) דמיבעיא לן התם אי בעיא ודין או לא ולא איפשיטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה בודין משום דאי לא כתב ודין [איכא למימר] דבדיבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאיתא התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקיטינן ביה כרבנן דכיון דאפשר דרבא אמר כוותייהו לא שבקי' כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב אלפסי והר"ם במז"ל לי בקידושין ולא הזכירו מינאי אפי' בכתיבת הגט אבל הר"מ במז"ל נראה שהוא סובר דאפי' ודין לא בעי' ואכתוב בזה במס' גיטין [פ"ט סי' תקנז] בסיעתא דשמיא ומ"מ בקידושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קידושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלי' לחומרא והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפ' המגרש (שם) דכל היכא דלא כתב לה ודין ידים שאין מוכיחות הוו ואפ"ה משמע דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורף הגט דמיפסלא לכהונה ותפסי בה קידושין דהא לא איפשיטא התם אי בעינן ודין או לא ואי מהא לא איריא דאפשר דהיינו טעמא משום דחיישינן דכי היכי דאמרינן בנדרים דאע"ג דלא כתב לה מינאי הוו ידים מוכיחות ה"נ חיישינן דבלאו ודין להוו ידים מוכיחות דמוכחא מילתא דבשטרא מגרש לה ומשום הכי איבעי לן התם בפ' המגרש אי בעי' ודין אי לא בעינן ודין אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל דהא קי"ל כרבא: וגרסי' בגמ' [דף ו.] תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מהו מיועדת לי מהו עזרתי מהו צלעתי מהו סגורתי מהו נגדתי מהו תחתי מהו עצורתי מהו תפוסתי מהו לקוחתי מהו פירוש דכל הני לישני איכא למימר דמשמע בהו ל' קידושין מיוחדת מדכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד מיועדת (שמות כא) אשר לא יעדה שהוא לשון קדושין באמה העבריה עזרתי נגדתי לשון (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו סגורתי לשון [שם] ויסגור בשר תחתנה עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמו בבית ואמרינן תא שמע דתניא האומר לקוחתי הרי זו מקודשת משום דכתיב (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש אשה כלומר ופשוט מיהא חדא דהיינו לקוחתי: וגרסינן תו איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי מקודשת שנאמר (ויקרא י״ט:כ׳) והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן יהודה ועוד לקרא. כלומר וכי המקרא צריך סיוע ממנהג יהודה ומסקינן אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כלומר דוקא ביהודה אבל בשאר מקומות לא ואע"ג דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש כתב רש"י ז"ל דסבירא ליה כמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר' עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפי' למאן דאמר התם בפ' השולח (דף מג.) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן ל' חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע"ג דלא תפסי בה קדושין שייכי בה בצד חירות שבה כי קאמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני ונראה שלפיכך כ' הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות דהאומר הרי את חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום משום דקי"ל כר"ע בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהקשו עליו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קדושין גמורין וכתיב בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו והא לא קשיא לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב (עמוס ג׳:ג׳) הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד ביה אלא מיהו הא קשיא לי כיון דבעיא היא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס"ל דמקודשת למ"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הויא: וגרסי' תו עלה בגמ' במאי עסקינן. כלומר בהני לישני דמיבעי לן אי הוו קידושי או לא: אי לימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה. [כלומר אפילו הוו הנך לישני לשון קידושין היכי מיקדשת ליה הא לא ידעה מאי קאמר] שתתרצה להתקדש בו: אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי. כלומר ומה לי אי הוו לשון קידושין או לא אפילו לא אמר לה מידי אלא שנתן לה קיימא לן דהוו קידושי כר' יוסי דתנן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואי דיהיב לה ושתיק הכי נמי אלא [הב"ע] דיהיב ואמר לה בהני לישני והכי קא מיבעיא ליה הני לישני לקידושי משמע או דלמא למלאכה קאמר לה כלומר ואם איתא דהכי הוא אע"פ שמתחילה היה מדבר עמה על עסקי קידושיה הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו וסלקא בתיקו הילכך נקטינן דבהני לישני דמספקא לן בהו כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה ואי אמרה דידעה ולשם קידושין קבלתינהו ספיקא הוי משום דלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין או לא וכי אוקימנא ליה במדבר עמה על עסקי קידושיה אין ה"נ דהוה מצי לאוקמה בידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני דווקא במדבר עמה על עסקי קידושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה: תנן התם. במסכת מעשר שני [פרק ד' מ"ז] היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' והוא שעסוקין באותו ענין. כלומר למעוטי מענין לענין דהיינו שפסקו לדבר מענין קדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אף על פי שהם מצרכי זיווגן כגון כמה יש לך נדוניא וכמה שדות יש לך להתפרנס מהם אפילו הכי לא הוו קידושין: ובגמרא פליגי בהא דתניא רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ור' אלעזר בר' שמעון אומר אף על פי שאין עסוקין באותו ענין ומפרשינן לה מענין לענין ובאותו ענין כלומר אע"פ שנתעסקו מענין לענין ומיהו עדיין מדברים באותו ענין כלומר בדברים אחרים שהם מצרכי הזיווג כדכתיבנא וקיימא לן הלכה כר' מחבירו:
ד׳
וגרסי' בגמרא [דף ו.] פשיטא נתן לה גיטה ואמר לאשתו הרי את בת חורין לא אמר לה כלום [אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום] אמר לאשתו הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר לה או למלאכה קאמר לה ואסיקנא דלגמרי קאמר לה ומגורשת ואיבעיא לן תו אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו כלומר אי הוי שחרור או לא ואסיקנא דהוי שחרור ואפרש כל זה ואאריך במסכת גיטין בסיעתא דשמיא: [דף ו:] אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. אם אמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך אינה מקודשת דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ודקא יהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אע"פ שהוא בעין להוצאה ניתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו: בהנאת מלוה הרי זה מקודשת הנאת מלוה מפ' ואזיל: הנאת מלוה היכי דמיא כו' בגמ' אמרינן דהנאת מלוה היינו דארווח לה זימנא ופרש"י ז"ל שהרויח לה [מזמן] הלואתו שהיתה חייבת לו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו [שאת היית נותנת פרוטה] לאדם אחד לפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דשויא לה הך הנאה שוה פרוטה דמקודשת ומיהו כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה אי נמי אפשר דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא והוה ליה כאותה ששנינו לקמן בפ' האומר [דף סג.] שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בהנאה זו שוה פרוטה מקודשת ולא נקטה במחילת כל המלוה ומ"מ לפירוש רש"י ז"ל נתכוון הרב אלפס ז"ל. וכי ארווח לה זימנא הערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיח אלא הערמת רבית בעלמא הוי והר"מ במז"ל בפ' חמישי מהל' אישות הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאינן ראויים לשמען עד כאן. נראה שהוא דוחה דברי הרב אלפסי ז"ל וסובר שאילו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת. ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן [הנאה] שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אע"פ שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואע"פ כן מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף כדאיתא לקמן בפרק האומר (דף סג.) ואחרים פירשו דהא דאמרי' דארווח לה זימנא היינו כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נותן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וכי תימא והיכי הוי הערמת רבית והא אמרינן בפרק איזהו נשך (דף סט:) דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה לאו קושיא היא דשאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלו מן הלוה: אמר רבא אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת. כלומר במלוה שהיא חייבת לו על המשכון [והחזיר לה המשכון] דבגמ' איתא לקמן בפרקין [דף יט.] הכי המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר גבי קדושי יעוד שאם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא שוה פרוטה ומקודשת באותה פרוטה שיש לו עליה ואם לאו אינה מקודשת לאו מי א"ר יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו כלומר שהמעות שקנה בהם האדון אמה העבריה לא ניתנו לקידושין דאם איתא דהכי הוא לא הוה בעי שיהא שהות ביום לעשות בו שוה פרוטה שהרי היתה מתקדשת במעות הראשונים כרבנן דסבירא להו הכי אלא משום דאיהו סבירא ליה דלאו לקדושין ניתנו בעי שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה ונמצא שיש לו עליה מלוה והיא גופה משכון הויא וכשהוא מקדש אותה בפרוטה זו דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו ומשום הכי ילפינן מהא שאם היה לו עליה מלוה על המשכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון דמקודשת וכן כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות אבל בתוספות פירשוה אע"פ שלא נתן לה את המשכון [והאשר"י כתב כדברי התוספות] ואינו מחוור דכי האי גוונא לא שמעינן לה מדברי רבי יוסי ברבי יהודה [ויש שדחו לזו מהלכה כמו שאכתוב בפרק האיש מקדש [סי' תרלב] בסייעתא דשמיא וליתא]: ואמר רבא המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. והיא מקודשת דלא אמרינן דעתה אמלוה ואינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה כדאמרינן לעיל אלא דעתה אפרוטה ומקודשת והא דרבא לקמן היא בפ' האיש מקדש (דף מו.): הא לך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה. כגון קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בכסף אינו נקנה בכך דלאו מידי יהיב ליה: בתרומה יצא ידי נתינה. כיון דבתרומה בנתינה כל דהו סגי יצא ידי נתינה ומוכרה [לכהנים] והדמים שלו: ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות כדי שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות [דף כו:] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להן תרומה בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב׳:ח׳) שחתם ברית הלוי: והא אמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובינתים היא שלו לגמרי ובלבד שיחזירנה. וכתב רבינו שמואל ז"ל שהנותן שור לחבירו על מנת להחזירו לשלשים יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה מפני שחייב להחזירה ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם: בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל גורס בספר המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין והכי פירושא דמתנה על מנת להחזיר לאו חליפין ממש היא אלא דלפי שאין אשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמו למתנה על מנת להחזיר דהיינו חליפי סודר [דהדר] ואע"ג דרב אשי אמר התם בנדרים בפ' השותפין (דף מח:) מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס. כלומר שאם רצה מקנה שלא להחזירו רשאי התם בדרך דחייה בלחוד אמר רב אשי הכי אבל קושטא דמילתא הוא דאי תפיס לא מתפיס כדמשמע ממימריה הכא וכבר כתבתי זה שם בסייעתא דשמיא ואף גרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך איפשר לפרשה כלומר דמתנה על מנת להחזיר לחליפין דמיא ושייך למיגזר בה אטו חליפין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ' [חמישי] מהלכות אישות נראה שהוא מפרש דכל מתנה כי האי גוונא לגבי אשה כחליפין הוא שאין אשה מקנה [עצמה] בהם ובמתנה על מנת להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה כלל ואם מחזרת אותה הרי אינה נהנית בה ואפי' נהנית בה בש"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה ומשום דממתני' משמע שאין האשה מתקדשת בחליפין כמו שכתבתי למעלה משום הכי תלינן מתנה ע"מ להחזיר דלא תניא בחליפין דתניא ודמו לה ומקשינן הכא היכי אמרינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים בפ' השותפין (שם.) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומתנה על מנת להחזיר הא לא מצי מקדיש לה דהכי אמרינן גבי אתרוג בפ' יש נוחלין (דף קלז:) דהאומר הא לך אתרוג זה [במתנה] על מנת שתחזירהו לי דלא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר וכדאיתא התם ולאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה שמצד ריעותא שבה אינו יכול להקדישה כי התם אינה מתנה דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה כדמפרש התם טעמא בגמ' משום דסעודתו מוכחת עליו והתם ודאי לא אתני מידי אלא שכיון שהיתה בהערמה לא היה יכול להקדישה ומשום הכי אינה מתנה אבל היכא דיהיב לה ניהלה לפי שעה אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה כיון שאין בה הערמה מהניא והיינו דאמרי' בירושלמי עלה ההיא דמתני' ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שיש בה הערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:
ה׳
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד שהיא מקודשת. ומיהו כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות דהיינו כשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך דאי לא הוה ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן עלה דספיקא הוי [אבל אחרים אומרים דאפילו לא אמר כלום מהני דכיון דאמרה ליה] ואתקדש אני לך והוא נתן על פיה לא גרע ממדבר עמה על עסקי קדושיה דמהני אע"פ שלא פירש ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דנתן הוא תחלה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא בדיבורה ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו [היא מתקדשת] בלא דבור אחר דה"ל דיבורא דידה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמהני אפילו בסתם ודברי הרמב"ם ז"ל נראין לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן דספיקא הוי משום תלקח אשה לאיש היינו כשאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא עדיפא שתיקה דידיה משתיקה דידה היכא דנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא [גבי נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה] דאמר רבא לקמן [דף יב:] דשתיקה דידה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכל שכן הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבועת העדות דאמרי' התם [דף לד:] אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אלא ודאי בנתן הוא ואמרה היא בשעת נתינה הוא דמספקא לן ואע"פ שע"מ כן נתן לה ולא דמי למדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דהתם בשאמר הוא אבל כל שלא אמר הוא כלום אע"פ שנתינתו מוכחת שהוא מסכים לדברי האשה [אינו מועיל] דשתיקה דידיה הרי הוא כשתיקה דידה [לאחר מתן מעות] בנתן הוא ואמר הוא והיא שותקת [ונהי בעלמא] דחשבינן שתיקה כהסכמה אפ"ה כל שלא אמר הוא כלום איכא לספוקי דדלמא לא קרינא ביה כי יקח איש אשה או שמא תאמר לא כי אלא שתיקתה מורה הסכמתה שמתוך שהיא נאסרת אם איתא דלא ניחא לה היה לה למחות אבל האיש [גבי נתן הוא ואמרה היא] כיון דאי בעי למינסב אחריתי נסיב לא איכפת ליה אם נראה [שהוא] מסכים ולפיכך אע"פ שאינו מסכים שותק [אבל הכא גבי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אפי' דשתק הוי מסכים לדבריה כיון דלא נתן אלא לאחר שאמרה לו כן הלכך אפי' לא אמר מידי בשעת נתינה מקודשת] א"כ אין הספק מחמת תלקח אשה לאיש אלא מחמת שיש ספק שמא לא הסכים ואין זה דרך הסוגיא שלמעלה: הא לך מנה והתקדשי לפלוני. והוא שלוחו אלא שהוא מקדשה משלו: מקודשת. ואע"ג דמנה לאו של משלח הוא: מדין עבד כנעני. דתנן במתני' [דף כב:] דקונה עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה את עצמו בכסף ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי והרמב"ם ז"ל כ' בפ' הנזכר כגון שקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ולפי זה א"צ להעמידה שיהא האומר זה שליח אותו פלוני: תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני. כלומר מבין שני דינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למדים. ומפרשי לה הכי בגמ' ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה הך איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא מיקניא נפשה ופרכינן מי דמי ערב הך דקא קני ליה קא חסר ממונא האי גברא קני ליה להך איתתא ולא חסר מידי הא עבד כנעני דלא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דקא מקני קני כלומר בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו אבל הכא הך איתתא קא מיקניא נפשה ולא קניא ולא מידי הא ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידו קא משעבד נפשיה ופירשה הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר בשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך: והני מילי באדם חשוב. שאינו רגיל לקבל מתנות דבההיא הנאה שתרצה זו לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה שיקבל ממנה מתנה וזה מקבלה בחנם גמרה ומקניא נפשה ואיכא למידק דהא בפ' הזהב (דף מז.) פליגי רב ולוי גבי חליפין במה קונין דלוי אמר בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מתנה ממנו גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא ולא בשל מקנה ולפום סוגיין ללוי קשיא ולרב קשיא ללוי קשיא דהכא אמרי' דדוקא באדם חשוב איכא הנאה כי מקבל מינה מתנה אבל בסתם אינשי לא ואילו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשיא דאילו איהו אמר דדוקא בכליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואילו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונין אפי' בשל מקנה משום טעם דבההיא הנאה כו' איכא למימר דלוי אמר לך דנהי דבכ"ע איכא למימר דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקני ואפי' היכא דלאו אדם חשוב הוא היינו משום דאע"ג דההיא הנאה לא שויא פרוטה אפ"ה לגבי שאר קנינין מהניא מדין חליפין דהא קיי"ל דקונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אבל גבי אשה דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה דווקא באדם חשוב דהנאה דיליה שויא פרוטה ומקניא בה אשה מדין דמים אבל באדם שאינו חשוב דלא שויא הנאה דיליה פרוטה א"א שתקנה בה אשה לא מתורת דמים ולא מתורת חליפין ולרב נמי לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנה מקריא הנאה ה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא וקיי"ל כרב: גרס' בגמ' [דף ז.] איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא. כלומר הנך שמעתתא דילפינן קדושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ותהא השדה מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא השדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי קנה מדין שניהם כך כתב רש"י ז"ל ולפיכך לא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמכא להך מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה ואם כן היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן [כיון דפשיטא לן] דבאדם חשוב מקודשת משמע דהוא הדין נמי לענין ממונא וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שכתב הילך מנה ויקנה לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפי זה אף מטלטלי קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין [קניא] ולא מדין דמים שאם כן אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית באותה הנאה אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן בחליפין ובדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנין בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיטה לזו הרב אלפסי ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד [דף כג.] גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצריך עיון: גרסי' תו בגמ' [דף ז.] אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת אמר ליה אביי לרבא מאי שנא חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה כלומר דכתיב כי יקח איש אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש א"ל התם איתתא לבי תרי לא חזיא כלומר להנשא להם אי אפשר הילכך הא לא קדיש אלא פלגא כדי שחציה תנשא לאחר אינה מקודשת לזה אלא גברא חזי לתרתי מאי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא: וגרסי' תו עלה בגמ' [דף ז:] בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה. כלומר והוה ליה כמקדש לחצאין: או דילמא מונה והולך הוא ורישא [דמלתיה] אמסקנא נמי קאי דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא: את"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר לה פרוטה [ופרוטה] פסקיה למילתיה. כלומר שלא היה תחלת דבריו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין: או דלמא כל ביומיה מונה והולך הוא. כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום: אם תמצא לומר מונה והולך הוא חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר פסקה למילתיה או דלמא ה"ק לה קידושי ליתחילו האידנא ומגמר לא ליגמרו עד למחר: שני חצייך בפרוטה מהו הא ודאי בחדא זימנא קאמר לה או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו : והך בעיא קמייתא לא בשאמר לה עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר ואמר לה לאחר שעה חצייך האחר בחצי פרוטה דבכי האי גוונא ודאי פסקיה ליה למילתיה ולאו כלום הוא אלא בשאמר לה כן זה אחר זה מיד תוך כדי דבור וכן הא דאמרינן כל ביומיה מונה והולך הוא לא בשאמר לה חצי הדבור בבקר וחצי הדבור בערב אלא שנתן לה שתי פרוטות כאחד ואמר לה התקדשי לי עכשיו חצייך בפרוטה אחת וחצייך האחר התקדשי לי בערב בפרוטה האחרת וקא מיבעיא לן אי אמרינן דגמר בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני או דלמא מונה והולך הוא והכי קאמר נתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פירש"י ולי נראה כי אמרי' כל ביומיה היינו בסתם ולמעוטיו חצייך בפרוטה למחר אתינן וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר לרבותא דאפי' בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת אי נמי דהכי אורחא דמילתא טפי:
ו׳
ולענין הלכה פסק הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' אישות בתרתי בעיי קמאי דהיינו חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דהויא מקודשת גמורה משום דאמרינן בהו את"ל מונה והולך הוא אבל בחצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה דליכא בהו אם תמצא לומר וסלקן בתיקו פסק ז"ל דהויא ספק מקודשת והשיב עליו הראב"ד ז"ל דשני חצייך בפרוטה טפי עדיפא מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפי' הכי סלקא בתיקו וכ"ש אידך ולפיכך כתב ז"ל [דבכולהו הויא ספק מקודשת ולדבריו] כי בעי שני חצייך בפרוטה מהו הכי קאמרינן אם תמצא לומר בכל הני דלא הויא מקודשת התם הוא דאמר חצייך וחצייך דאיכא למימר פסקה אבל הכא דאמר שני חצייך בבת אחת מהו הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה [מתקדשת] לחצאין כלל ואפי' בכי האי גוונא סלקא בתיקו וכיון שזו ספק מקודשת כ"ש חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה וחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דליכא למימר דתיהוי מקודשת ודאי אלא ספיקא הוא ולדידי אין קושייתו קושיא משום דלבעיי קמאי איכא למימר אם ת"ל מונה והולך הוא [מה שאין כן בבעיא בתרייתא דלא שייך למימר בה מונה והולך הוא] דהא קאמר בפרוטה ואפ"ה אמר שני חצייך אלמא דעתיה לקדשה לחצאין ואין אישות לחצאין ומש"ה פשיטא ליה לתלמודא בתרתי קמייתא דמקודשת משום טעמא דמונה והולך הוא ומש"ה אמר אם תמצא לומר אבל בין בעיא דחצייך בפרוטה היום לבעיא בתרייתא דשני חצייך בפרוטה לא שייך ואם תמצא לומר כלל משום דבכל חדא איכא מעליותא וגריעותא דלא דמיא לחברתה דבחצייך בפרוטה היום [איכא למימר] דכיון דלאו ביומיה פסקיה למילתיה הפסק גמור ובהא גריעא משני חצייך בפרוטה שהוא מקדש אותה בבת אחת ועדיפא מיניה משום דטפי איכא למימר בה מונה והולך אע"ג דלאו ביומיה מאיבעיא בתרייתא דלא שייך בה מונה והולך כלל הלכך בהני תרי בעיי ליכא למימר אם תמצא לומר ואע"ג דבתרי בעיי קמאי איכא בהו הך מעליותא וגריעותא אפי' הכי טפי חשבינן מעלייתא דידהו דמונה והולך מגריעות הפסק שבהן דכל ביומיה לא חשבינן ליה הפסק ומשום הכי איפשיטו תרי בעיי קמאי ותרתי בתראי סלקן בתיקו דשקולות הן [והאשר"י כתב כדברי הראב"ד]: וגרסי' תו בגמ' [דף ז:] בעי רבא שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה מהו. כלומר שהם גדולים ועשאוהו שליח לקדש בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא או דלמא בתרייהו דידהו אזלינן וליכא ממונא תיקו: וגרסי' תו בעי רב פפא בתך ופרתך [בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך] בחצי פרוטה. כלומר דאע"ג דאין מטלטלין נקנין בכסף איכא למיחש להכי משום דבתך ופרתך הכי משמע: או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה. משום דמידע ידעי דבבציר משוה פרוטה לא מיקדשא ופרה לא מיקנייא בכסף ולפיכך לא היה דעתו שיקנה אותה אלא לאחר שימשכנה וסלקא בתיקו: וגרסי' תו בעי רב אשי בתך וקרקעתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה וקרקעתך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה וקרקעתך בחזקה תיקו. והך בעיא באת"ל מקמייתא קא מבעיא ליה דאפי' תימא גבי פרתך דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף אבל קרקע דנקנה בכסף דלמא קרקע בחצי פרוטה קאמר או דלמא דקרקעתך בחזקה לכשאחזיק בו קאמר ואפ"ה בקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דגמ' לא קאמר בהדיא את"ל וכן כתב הר"מ במז"ל בפרק הנזכר: גרסי' בפרק השולח (דף מג.) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו את"ל בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכוליה הא לא חזיא לכוליה כלומר אי בעית למפשטה מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת כדאיתא לעיל לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדך אבל האי לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות דידיה ואת"ל המקדש חצי אשה אינה מקודשת [התם] דשייר בקנינו והאי עבד לא שייר בקנינו כלומר אי בעית למיפשטה מדקיימא לן דחצייך מקודשת לי ובעית למימר דכי היכי דמקדש חצי אשה שאינה מקודשת כיון דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתינסוב אחרינא משום דאשה לבי תרי לא חזיא ואישתכח דלא קדיש אלא פלגא והכי נמי חצי איש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקידושי לכולה אבל האי לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה וסלקא בתיקו הלכך הויא לה ספק מקודשת: וגרסי' תו התם דרש רבה בר בר חנה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין א"ל רב חסדא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בה אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קידושיה קידושין מאי טעמא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו. ואע"ג דפליג רב ששת התם ואמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין משמע דקי"ל דמקודשת משום דרב חמא ור' זירא ס"ל דתפסי בה קידושין דמדפליגי בנשתחררה אי פקעי קדושי ראשון או גמרי קידושי ראשון כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא מכלל דסבירא להו מיהת דתפסי בה קידושין ואע"ג דכי תפסי בה משמע דהיינו טעמא משום דלא שייר בקנינו משמע לי דאפילו הכי לא מפשטא בעיין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין משום דאיכא למימר דשאני הכא דגלי קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וקיימא לן דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דאלמא בת אירוסין היא ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפרק רביעי מהלכות אישות המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר כלומר שהיא מקודשת אבל אין חייבין עליה כאשת איש כדכתיב לא יומתו ועוד שאם קדשה אחר לאחר שנשתחררה הרי היא ספק מקודשת כמו שיתברר בסמוך בסייעתא דשמיא ומ"מ קודם שחרור פסק דתפסי בה קידושין ובמי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין פסק שהרי זו ספק מקודשת: וגרסינן תו התם [דף מג:] איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב חמא פקעי קידושי ראשון כלומר דאפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיען ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא כקטן שנולד ר' זירא אמר רב נחמן גמרי קידושי ראשון כלומר ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות ואפי' מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה וכיון דלית לן אכרעותא בין רב חמא ור' זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הר"מ במז"ל בפ' הנזכר אבל יש לתמוה על מה שכתב שם המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מתקדשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה [כקדושי קטנה שגדלה ואינה צריכה קדושין אחרים והא ודאי לא נהירא שאם בא לומר דכיון שנשתחררה גמרו קדושיה] מדבריהם אע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקדשה כקדושי קטנה שגדלה (ואינו צריך קידושין אחרים) שאינה יכולה למאן מדבריהם אע"פ שלא נבעלה ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה או לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה. ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קדושיה אם כן כשבא אחר וקדשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכאן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות (דף עד.) וביבמות (דף קי.) אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי אחרים היכי נימא יודע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ולפיכך אין דברי הר"מ במז"ל במקום הזה מחוורין: ההוא גברא דקדש בשיראי וכו' לא צריכי שומא. שישומו אותם שמאים קודם שקבלתם: צריכי שומא. וכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל: בכל דהו. התקדשי לי בהן כמו שהן: דלא צריכי שומא. דבציר מפרוטה לא שוו: דאמר לה בחמשין. דאמר לה התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן: ושוו חמשין. ומיהו לא שמאום בקיאין קודם לכן: והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ומקשו הכא אמאי פסקה כהאי לישנא הוה ליה למימר והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמ' [דף ט.] והלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ז' מהלכות אישות נראה דשיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה [מיד] כל היכי דשוה כדקאמר אבל מידי אחרינא לא ולפי זה למעוטי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי אבל רבינו תם ז"ל אמר דמשום הכי נקט שיראי לפי ששומתן ידועה לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משויין אבל דברים שרגילים לטעות בשויין הרבה כמרגליות ואבן טובה שיש שאינה שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה בהא [אפי'] רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשויא חמשין אלא אמר לה בכל דהו דצריכי שומא ולפיכך פירשו שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן ודאמרי' לקמן בפ' האיש מקדש בגמ' (דף מח:) כגון שהוסיף לה נופך משלו צ"ל דנופך מתוך ששוה הרבה ידוע שוויו קצת דומיא דשיראי א"נ כגון ששמו אותו תחלה ודאמרי' לקמן בפירקין [יב.] ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא דמשמע דאי את בה שוה פרוטה דהויא מקודשת אומר ר"י ז"ל דאבנא דכוחלא אינה כעין אבנים שנותנין בטבעות אלא אבן של בנין הוא כעין שיש כדאמרי' בריש השותפין [דף ד.] במאי בנייה באבני שישא כוחלא ומרמרא. ודברים שצריכין שומא כפי הסברות שכתבו נראה מלשון רש"י ז"ל שאם קדש בהן את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכין שומא דכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שוין חמשין דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שוים חמשין דינרין הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואנן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה עד כאן ונראה מדקדוק לשון זה דסבירא ליה ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא [מודה] דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נפקא מינה מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא אבל אחרים אומרים דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומא לא אתי למעוטי מידי והא דנקט שיראי ולא אמר הלכתא כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחרינא בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף [מאי טעמא] שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ומשום הכי אילו אמר הלכתא כרבה אתי למטעי דבכל דהו דוקא הלכתא כוותיה כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי מלישנא בתרא דרב יוסף דפליג אפילו בכל דהו ומשום הכי אמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא דמשמע בשום ענין אפילו אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם:
ז׳
גרסי' בגמ' [דף ח.] תניא עגל זה לפדיון בני [טלית זה לפדיון בני] לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואוקימנא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקיימא לן דלא צריכי שומא אפילו לא אמר בחמש סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן ואפילו הכי בסיפא בנו פדוי בדקבליה כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים ואמרי' עלה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוה ומבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר. ונראה דה"ה למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות [בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק אם דרכו להתייקר בו אם לאו ומש"ה אני מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מציא אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני דכיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה לי מהני ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו לא מהני דהוה ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים: אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת מיד וישלים. דקבלה ליה לשם קידושין ועל מנת שישלים תנאו ואותבינן עלה בגמרא מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו דאלמא שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו ואת אמרת מקודשת ומפרקינן דאמר לה במנה זה והא מדסיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם דקתני סיפא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא רישא וסיפא דאמר מנה זה ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זה הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם (לא הוו קידושין) השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא במנה זה אבל במנה סתם הוו קידושין תנא סיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם ואפי' הכי לא הוו קידושין רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכוליה מנה. כלומר לא תדחוק לאוקמה במנה זה דלעולם במנה סתם ואפי' הכי לא הויא תיובתיה דר' אלעזר דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכוליה מנה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבלתיה הא ודאי לשם קידושין קבלתיה על מנת שישלים זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל נראה שסמך אאוקימתא קמייתא ודחה לאוקימתא דרב אשי משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמ' וכיוצא בזה כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ערבי פסחים וכן דעת הר"ם במז"ל בפ' שביעי מהלכות אישות ומ"מ נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעיא חזרה דממילא בטלי קדושי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב עלה דהא דאמרי השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא כלשון הזה השתא במנה סתם תנא ליה דיכולין לחזור כל זמן שלא קבלה את כולו במנה זה ונמצא חסר דינר דהשתא לא קבלה את כולו מיבעיא דמצי הדרה אלמא סבירא ליה ז"ל דאפי' במנה זה ונמצא חסר דינר בעיא חזרה. ונראה שהזקיקו לומר כן דאם איתא דאפי' מן הסתם בטלי קדושין מאי קא פריך במנה זה מיבעיא הא ודאי צריך לדבר שנתחדש בו דאילו במנה סתם בעיא חזרה ואילו במנה זה כי נמצא חסר דינר בטלי קדושי ממילא ואף על פי כן אין דבריו מחוורין דכיון דאמר לה במנה זה ומנה אין כאן ממילא בטלי קדושי וכדאמרינן לעיל אי דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין אלא ודאי ממילא בטלי קדושי והא דאמר במנה זה מיבעיא הכי קאמר השתא במנה סתם לא חיילי קידושי מהשתא דלא אמרינן כמאן דאמר לה על מנת דמי ומשום הכי מציא הדרה בה כל שכן דבמנה זה ליכא למימר דכמאן דאמר על מנת דמי וכיון שכן נהי דבמנה סתם צריכה חזרה במנה זה ונמצא חסר דינר פשיטא דבטלי ממילא דבמנה זה אמר לה ומנה אין כאן: ואמרינן עלה בגמ' האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה לא צריכא דיהביה ניהלה בליליא אי נמי דשכיחי ליה ביני זוזי: האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק. כלומר דכיון דנפיק הרי זו מקודשת דמסתמא לא קפדא כל שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תלויין בכך ואע"פ שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליפו לה מדין [ערב] בעלמא: וגרסי' בפרק האיש מקדש (דף מז.) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה. כלומר אפי' ישנה בעין אינה מקודשת לפי שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבעהו וכיון דלהוצאה נתנה והויא כדידה לא יהיב לה מידי ואמרינן עלה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו אמר ר"נ הונא חברין מוקי לה במילתא אחריתי כלומר דהך מלוה לאו במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה מר סבר כסיפא לה מילתא למיתבעיה כלומר ומש"ה לא סמכה דעתה ומ"ס לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ושוין במכר שזה קנה דבמכר ודאי לא כסיפא למיתבעיה אלא הא דאמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים נימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה [מנה חסר תשעים ותשעה דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה] והרב אלפסי ז"ל לא כתב כל זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אשות לא חלק וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפירקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אע"פ שלא נשתייר ממנו [אצלו] אלא דינר ולא אמרי' כסיפא לה מילתא למיתבעיה ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ז"ל ולי נראה דמהא לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למיתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכי הא ידעה ביה דמנה אין כאן ואיהו הוא דאסיק שמיה מנה וסברה וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מרגשת בו בהא הוא דאמר [אינה] מקודשת ורבותא קמ"ל סד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר לה במנה זה כמות שהוא קאמר [ותהא מקודשת קמ"ל] דלא ולפיכך אין מכאן ראיה לפסוק כיש אומרים וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוה הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל נ"ל דהיינו משום דסבירא להו שמלוה קונה במכר וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל בפרק הזהב וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק שביעי מהלכות מכירה והם סומכים בזה על הסוגיא שבפרק זה ושבפרק הזהב (דף מו:) דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ואין מקום להאריך כאן ומעתה כיון דמאי דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דאמר לה התקדשי לי במנה וכו' היינו משום פרכין דאי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנה ממילא מתוקמא פלוגתייהו דתנא קמא וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים ותשעה דינר: תוספתא התקדשי לי במנה וכו' זה אומר במנה וזה אומר במאתים. זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי מאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה מאתים ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים לה אלא מנה וכן המוכר חפץ לחברו וכו' ואח"כ תבעו זה את זה ומשך הלוקח החפץ:
ח׳
מנה אין כאן משכון אין כאן. כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומש"ה משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא הרי הוא כאילו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן וכי תימא נהי דשעבודא גבי לוה למה אינה מקודשת באותו שעבוד והא אמרי' בפרק האיש מקדש (דף מז:) המקדש בחוב דאחרים בין במלוה בשטר בין במלוה על פה מקודשת מדינא אי לאו משום טעמא דלא סמכא דעתה דלמא מחיל ליה וכדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול והכא ודאי לא שייכא ביה מחילה וכיון שכן היכי אמרינן דמנה אין כאן איכא למימר דלא דמי דבשלמא מקדש במלוה דאחרים לא שייכי [כסף] קידושין גבי מקדש כלל שכיון שקדש את האשה באותה מלוה אין כאן [אצלו ממנה] כלום משא"כ במקדש במלוה דידיה דמנה אין כאן כלומר דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לא כסף קדושין הוא אבל הראב"ד ז"ל פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי דמאי יהבה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרי' בסמוך פריטי אן כאן נסכא אין כאן כלומר דכיון שלא נתחייב בפריטי אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת: התם במשכון דאחרים. שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו [ומשום הכי] מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לו כדר' יצחק והא דר' יצחק בכל ענין היא אפי' משכנו (שלא) בשעת הלואתו וכמו שכתבתי במקומות אחרים בס"ד: בפריטי. על מנת לקבל פרוטות נחושת: נסכא. חתיכה של כסף: פריטי אין כאן. שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומן לקנות ואילו נתנו הפרוטות היתה קנויה להם דעבד כנעני נקנה בכסף: ומדאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן הביא ראיה הרב אלפס ז"ל בפרק הזהב דבדברים ומשכון לא קאי באבל אמרו ואף על פי שאין מכאן ראיה בירושלמי מפורש כן ויתבאר בפ' הזהב בס"ד: גרסי בגמ' [דף ח:] התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד. כלומר בפניו לומר שאינה רוצה: אינה מקודשת. ודייקינן עלה הא שדתינהו קמיה. כלומר במקום שאינו אבד הוו קידושי בתמיה והא אמרה ליה שקיל לא בעינא ומפרקינן לא דקא עבדה הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא קמ"ל: [שם] ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת. מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דשדיתינהו קמיה דלא הוה קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא מדמיחייבה בהו קידושי קידשה נפשה והאי ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים: שיקבלום לי מקודשת. ואמרינן בגמרא דתנא אבא להודיעך כחה דרישא דאע"ג דאבוה הוא לא גמרה וקדשה נפשה ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא דאע"ג דלאו קרוב הוא סמכא דעתה עליה דעביד שליחותה: תנם לפלוני אינה מקודשת על מנת שיקבלם לי מקודשת. בגמרא עבדי צריכותא מהנך תרי בבי וגרסינן הכי וצריכא דאי אשמעינן אבא ואביך התם הוא דכי אמרה שיקבלום לי הוו קידושי דסמכא דעתה סברה עבדין לי שליחותי אבל פלוני אימא לא צריכא ואי אשמעינן פלוני התם הוא דכי אמרה תנם לא הוו קידושי דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבא ליה מתנה אבל אבא ואביך דמקרבא לה דעתה לגבייהו אימר במתנה יהבינהו ניהליה צריכא. ואיכא למידק וליתני אבא ופלוני אבא להודיעך כחה דרישא פלוני להודיעך כחה דסיפא ואמאי תני אביך ותו ליתנינהו כולהו בחדא בבא תנם לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלום לי מקודשת איכא למימר תנא הכי שמעינהו וגרסינהו ודכוותה מתרצינא בגמרא לעיל מהא [דף ו.]: ת"ר התקדשי לי במנה תנם ע"ג הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו והרי הוא כמי שקבלתו ולפי זה הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו [אע"פ] דקיימא לן בפרק הספינה (דף פד:) דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה הכי קא מיבעיא ליה מי אמרי' דכיון דיש לה חלק בו כי אמרה ליה תנם על גבי הסלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא ליה לקדשה אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע וקני לה או דלמא דכיון דסלע זו אינה שלה לגמרי דחיא בעלמא הוא: כלב הרץ אחריה. לנשכה מהו ומפרשינן [הך בעיא] בגמ' הכי מי אמרי' בההיא הנאה דקא מצלי לה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דלמא אמרה ליה חיובי מחייבת לאצולן וסלקא בתיקו ולחומרא ואף ע"ג דבתנהו לעני פשטינן בסמוך דאפי' עני הסמוך לה אינה מקודשת משום דאמרה לי' כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את אפי' הכי מספקא לן משום דאיפשר דהצלה דגופה חשיבא לה טובא וגמרה ומקניא נפשה: וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' תנם על גבי סלע אינה מקודשת תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא נינהו דבתנם על גבי סלע אפי' אמרה ואתקדש אני לך לאו כלום הוא משום דלאו מידי עבד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואתקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב וכן בדיני ממונות האומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב שעל פיו הוציא וא"ת והא אמרי' בפרק השואל (דף צט.) אמר לו השאילני פרתך אמר לו ביד מי הכישה במקל והיא תבא ואמר רב עלה דכיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת ומתה חייב ושמואל פליג עליה ואמר דפטור ומשמע התם דרב אשי קאי כשמואל ופסקו הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל כשמואל דפטור אלמא דאע"ג דאמר ליה הכישה במקל והיא תבא לא מיחייב מדין ערב י"ל דהתם היינו טעמא משום דלא אמר ליה בהדיא ואתחייב אני לך הלכך מסתמא לא מיחייב עד שמתחייב שואל בעלמא דהיינו משנכנסה ברשותו אבל היכא דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לכולי עלמא מהני מדין ערב א"נ יש לומר התם משום שבידו של משאיל לאהדורה ונמצא שלא הוציא ממון על פיו אבל זרוק מנה לים ואתחייב או אתקדש אני לך מתחייב ומתקדשת מדין ערב שעל פיו הוציא זה דעת הרמב"ן ז"ל ואחרים כתבו דלעולם לא מיחייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה מתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אע"ג דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל: ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי בוטונ"ס בלע"ז שעושין אותו כמין ענק ונושאין אותו בצואריהן למכור: הב לי חד שוכא. מלא חוט: אי יהיבנא לך מיקדשת לי. בלשון שאלה קאמר לה:
ט׳
הב שדי דלא כפלה לדבורה מהו: תגא דמלכא אינה מקודשת. פירש רש"י ז"ל דלשון שבועה הוא ור"ח ז"ל פירש אפי' נתן לה תגא דמלכא שהוא חשוב הרבה אינה מקודשת. ואיכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבורה קמא קא סמכא דקאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא מיקדשת לי ואמרה הבה אי נמי הבה מיהבא כדאמר איהו קאמרה ומקודשת וכן נמי אפי' היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת אבל הרשב"א ז"ל סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבא אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר אם איתא דמרציא ליה הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה מיהבא ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת. [והאשר"י כתב כסברא ראשונה]: ונראה לי כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קדושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים: כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה. הא דאמרי' דכתב על החרס מהניא כר' אלעזר אתיא דאמר עדי מסירה כרתי אבל לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כיון דחרס יכול להזדייף הוא כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף כא.) ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא פסול כדתניא בפרק המביא תניין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן עלה [דף כב:] מאן חכמים ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הלכך שמעתין כר' אלעזר אתיא דליכא ספיקא דקי"ל כותיה בגיטין וקדושין ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר' אלעזר פסול גזירה דלמא אתי למיסמך עליה בעדי חתימה בלחוד (ומש"ה כי) ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול כדאיתא בגיטין (דף ד.): בין ע"י עצמה. שקבלתו היא מקודשת: מדעתו. של אב: מדעתה. שהיא אמרה לו לקבל: והוא שבגרה. דבכי האי גוונא הוא דבעינן דעתה דידה: וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כלל הוא בין לנערה בין לקטנה לנערה מדין שליחות וכגון שעשאה שליח ולקטנה נמי נהי שאין שליחות לקטן כדאיתא בפרק האיש מקדש (דף מב.) משכחת לה כגון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך וכדאמרינן לקמן [יט.] בפירקין בגמ' אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דנהי דלית לה שליחות הוה ליה כאילו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון שהרי אמרו תנם לפלוני שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת. וכתב עוד דבתך מקודשת לי לאו דוקא בתרוייהו דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי אמר לה הרי את מקודשת היא מקודשת וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי כסף יעוד [דף יט.] דאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי ואפילו לר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו ומינה גמרינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני ומשמע ודאי דהוא הדין לנערה שעשתה אביה שליח דאי אמר לה הרי את מהני ועוד ראיה מדאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש [דף מד:] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב והתם ודאי הרי את קאמר ולא בתך שהרי שלא מדעת האב נתקדשה אלמא קטנה דאמר לה הרי את מהני הלכך ר"נ כי נקט בתך גבי ע"י עצמה לרבותא נקטיה דאפילו לדידה אי כתב בתך מהני וכ"ש הרי את. ומיהו גבי על ידי אביה בדוקא נקטיה לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון. שלא בגרה לא מהני מידי אלו דבריו ז"ל ולבי נוקפי בדברים הללו [שכתב דקדושי שטר דקטנה מהני מדין צאי וקבלי קדושיך] שאם אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ילפינן לה מכסף יעוד כדאיתא לקמן [דף יט.] [ואיכא למימר] בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו דבשלמא בכסף לא גרעה בת מכלב דקי"ל תנהו לכלב שלי מקודשת משום דאכילת כלב הנאה הוא לדידה הכא נמי קבלת הבת כסף קדושיה הנאה הוא לדידיה אבל גבי קידושי שטר דלאו מתורת הנאה הוא גבי קטנה דאין לה יד לא למדנו וכי תימא אי מאי דאמרינן דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מתורת הנאה דאב נגעו בה למה לן למיגמרי' להאי מילתא מקדושי יעוד נימא מדין ערב דה"ל כאומר תנם לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ליתא דמדין ערב אין ללמוד אלא היכא שהמתקדשת מודה לאיש שתתקדש לו במנה שיתן לפלוני אבל קטנה שהמקדש לא דבר מענין קדושין עם האב כלל [כלומר לא דבר עם האב באיזה ענין יקדשנה עד שיעשה ערב עליו ואף על פי שהקידושין היו מדעתו שידוכין א"צ שיהיו מדעתו] ואב עצמו אינו יודע אם יקדשנה אם לאו מדין ערב לא למדנו אבל מכסף יעוד למדנו שאף אם האב אינו יודע אם יקדשה האדון אם לאו ואפ"ה מהני אבל מ"מ טעמא דמילתא משום דקבלת הבת הנאה היא לגבי אב. ועוד שהבת לאביה ממש היא זוכה דכל מאי דזכיא ביה איהי אב נמי זכי ביה ממילא דכל שבח נעורים לאביה וכל מה שהיא זוכה בו הרי הוא של אב אבל בשטר לא למדנו. וכן מה שכתב ז"ל דבתך מקודשת לי בע"י עצמה לאו דוקא דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מילתא מקידושי כסף אינו ענין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה אף על פי שהוא מקדשה כשם שהנותן גט לשליח קבלה בשעה שנותנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית ובקדושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומר קבלי קידושין הללו לעצמך אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין כשם שהמגרש את אשתו על ידי שליח צריך שיכתוב בגט הרי את מותרת שאם כתב הרי בתך או אחותך מותרת אפילו בשנעשה להם שליח ודאי לא מהני שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים ולפיכך אפשר (נראה) דכל שלא בגרה ומתקדשת בשטר צריך שיכתוב בשטר בתך ומיהו כי יהיב לה אומר לה הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו אע"פ שכתוב בגט הרי את ולפי זה אף בקטנה המתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר. ומכל מקום כי אמרינן דבתך אפילו כי יהיב לה לדידה מהני הני מילי בקידושי שטר דכי כתיב הכי בשטרא מהני וכי יהיב לה לדידה אומר לה הרי את וכדכתיבנא אבל בקידושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את. וסיפא דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין על ידי אביה בין ע"י עצמה דוקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את מותרת לכל אדם מיהו כי יהיב שטר קדושין לאביה אומר ליה התקבל קדושין הללו לבתך כשם שבשליח הגט אומר לו התקבל גט זה לבתך או לאחותך ומ"מ הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קטיעא הוא ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי אני פלוני או את פלונית מאורסת לי אני פלוני דהא שטר קידושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שמו ושמה כדאיתא בפרק המביא תניין [דף כ.] וטעמא דמילתא דכתיב ספר כריתות דהיינו ספירת דברים הכורתים בינו לבינה וכל שאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת [וכו'] כתבו לשמה ושלא מדעתה. כלומר שקודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כך הודיעה וקבלתו ובגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה:
י׳
רבא ורבינא אמרי מקודשת. ומפרשינן טעמייהו בגמ' דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה לשמה ושלא מדעתה שהרי בע"כ היא מתגרשת אף הויה נמי נהי דבעי' שיכתוב שטר הקידושין לשמה אפ"ה לא בעינן שיכתוב לדעתה דומיא דיציאה. וטעמייהו דרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת היינו משום דסבירא להו דהכי מקשינן הויה ליציאה דמה יציאה בעינן דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב (דברים כד) וכתב לה אף כאן בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעלה ואותבינן עלייהו דרבא ורבינא מדתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ממש כגון בתך מקודשת לי וקתני דבעינן דעת שניהם והיינו כרב פפא ורב שרביא דבעינן דעת מקנה והרי דבעי נמי דעת בעל דומיא דגט ומש"ה אתי להו שפיר הא דתניא אין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע דדעת האיש נמי בעינן ודחינן לא בשטרי פסיקתא כלומר התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. כלומר בלא קנין שהקדושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרו ומקנו ובאותם התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. ולענין הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרב פפא ורב שרביא דפשטא דברייתא דשטרי אירוסין כוותייהו אתיא ואע"ג דדחינן ליה בשטרי פסיקתא שינויא היא ולא סמכינן עליה וסמך לזה משום דרב אשי דהוא בתרא הכי אוקמה בכתובות בפ' הנושא (דף קב:) דאמרינן התם עלה דהא דרב גידל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא. כלומר אם נכתבו יש תורת שטר עליהם לגבות ממשעבדי או לא וא"ל לא ניתנו ליכתב. כלומר שאפילו נכתבו אין גובין מן המשועבדין. ואותבינן עליה מדתנן אין [כותבין] שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי. לאו שטרי פסיקתא. אלמא אם נכתבו גובין בה מן המשועבדין דאי לא למה צריך דעת שניהם. ומשני לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא. [אלמא רב אשי הכי ס"ל דדעתא דידה בעינן כרב פפא ורב שרביא] דהא לא מיתרצא ליה ברייתא אלא בשטרי אירוסין ואליבייהו וכיון דרב אשי דהוא בתרא כותייהו סבירא ליה הכי הלכתא. אבל יש מי שפירש הסוגיא דשם בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו נתנו לעדים ליכתב מעצמם שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב מעצמן שלא מדעתם ואמר ליה דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם. ולפי זה הא דמייתינן עלה ת"ש מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם סייעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש כלומר ומהא לא תסייעין ולפי זה אין להביא ראיה דסבירא ליה לרב אשי כרב פפא דאדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיקתא ומסייעא ליה וזהו דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך כתב דכיון דהכא לא איפסיקא הלכתא כמאן ספיקא הוא משום דאי נמי מסייעא ליה מתניתין לרב אשי אכתי לא מכרעא מילתא אי כרבא ורבינא אי כרב פפא ורב שרביא ואחרים פסקו כרבא וכרבינא משום דרבינא בתרא וליתא דודאי הא רבינא לאו בתרא הוא דאי הכי מאי קא בעי מיניה מרב אשי התם דברים הללו ניתנו ליכתב [או לא ניתנו לכתב פשיטא דלדידיה ניתנו ליכתב] דכיון דס"ל דשטר אירוסין לא בעינן מדעתה לא מיתוקמא ליה ברייתא אלא בשטרי פסיקתא. ומ"מ רב נטרונאי גאון ז"ל ובעל הלכות ז"ל פסקו כרבא ורבינא. ורבינו חננאל ז"ל אחר שפסק כרב פפא ורב שרביא כתב וי"א דהלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון [בלשונו] ולפיכך אין הדבר יוצא מדין ספק ודעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות כדברי הרב אלפסי ז"ל וכתב שם דהיכא דשויא שליח שהוא כותבו מדעת השליח אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאין כותבו אלא מדעתה כדאמרינן גבי גט דאומר אמרו פסול או בטל כדאיתא בפ' התקבל (דף סו:) ודכוותה נמי בקדושין דהא משטרא דגט ילפינן מה התם בעינן דעת מקנה ולא שלוחו הכא נמי דעת מקנה ולא שלוחו: גרסי' בגמ' [דף י.] איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן למאי נפקא מיניה כגון שהערה בה וקבלה קידושין מאחר. כלומר דאי תחלת ביאה קונה קידושי שני לא חיילי ואי סוף ביאה קונה חיילי: אי נמי נפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. כלומר דאי תחלת ביאה קונה מותר לכהן גדול לקדש בתולה בביאה ואי סוף ביאה קונה אסור לפי שנמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ופשטינן אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. וקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נה: סי' עז) דהתם אמרינן האשה נקנית לבעלה בהעראה דגמרינן קיחה קיחה מיבמה ותירץ ז"ל שם דהתם בביאה שלאחר קידושין ולענין שתעשה נשואה דכיון שכבר היא קנויה ביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחלת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה. ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט:) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה דאף על גב דלא אשכחן בהדיא דקני (דף ה: וכתובות מח:) אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כל שכן ביאה עצמה שקונה ועוד שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למיפרך כדפרכינן בגמרא [דף ד:] מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. ועוד נראה לי לסמוך זה מדבעיא לן בסמוך ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ובשלמא אי פשיטא לן דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה מש"ה מספקא לן בביאה דקידושין אבל אי לא אשכחן ביאה דלאחר קידושין שתעשה נישואין מנא תיתי בביאה דקידושין וכן כתב הר"ם במז"ל שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה. אבל אין תירוצו של הרי"ף ז"ל מחוור דמשמע דהתם (ביבמות ד' נה:) נמי בביאה של קידושין עסקינן דהא גמרינן גזירה שוה דקיחה קיחה וקיחה באשה בעיקר קדושין כתיב ולפיכך נראה דהתם מיירי כשגלה דעתו שרוצה לקנות בהעראה אי נמי בשהערה בה ופירש דמאי דאמרינן הכא דאינו קונה אלא בסוף ביאה היינו מפני שדעתו על גמר ביאה אבל הכא דמוכח דבהעראה ניחא ליה דליקני ודאי קונה וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ובלשון הזה כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת ע"כ והיינו דאמרינן נפקא מינה להערה בה ופשטה ידה וכו' ולא אמר נפקא מינה להערה בה ופירש משום דבהא פשיטא לן דתחילת ביאה קונה. ומיהו ביבמה דמיקדשה בהעראה אפילו גמר ביאתו קנה מתחילת ביאה והיינו דתנן התם ביבמות ואיתא נמי בפרק כ"ג (דף יח:) חולץ ולא מייבם ואמרינן עלה בגמ' קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי ליתי עשה ולידחי לא תעשה ואם איתא דבסתמא לא קני עד גמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דמדאורייתא קני בהעראה אלא דמשום דדעתו על גמר ביאה הוא שאינו קונה בסתמא עד גמר ביאה אבל יבמה נקנית בהעראה לעולם דיבמה כיון דלא בעינן דעת כלל דאפילו שניהם אנוסין קני לא אזלינן בתר דעתיה וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קמפרקינן התם [דף כ:] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הוה לן למימר גזרה תחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקניה בהעראה קיים לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו וליכא עשה כלל יש לומר. דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעי ביאה ראויה להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברת כדאיתא התם (יבמות דף לד.):
י״א
וגרסינן תו בגמרא [דף י.] איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה כלומר המקדש בביאה מי משויא לה הך ביאה נשואה או לא אלא כארוסה ואמרינן למאי נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה דאי אינה עושה אלא אירוסין לא יורשה ולא מטמא לה אם הוא כהן ואינו מפר נדריה אלא בשותפות של אב ולא איפשיטא הלכך נקיטינן דאינה עושה אלא אירוסין ומשמע נמי בסוגיין בגמרא דאביי ורבא הכי סבירא להו דאירוסין עושה: תניא שש מעה כסף דינר וכו'. פונדיונין איסרין מסמסין קונטריקון מיני מטבעות הן קטנות זו מזו: נמצאת פרוטה. על פי שיעור הזה חצי חכה והוא משקל חצי שעורה: אמר שמואל קדשה בתמרה וכו' הא בקידושי ודאי. אם ישנן שוה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי ואם בא אחר וקדשה אחר כך מותרת לראשון ואינה צריכה גט מן השני ואם אינן שוה פרוטה במקומן קידושי ודאי לא הוו לבטל קידושי שני אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישינן שמא שוה פרוטה [במדי] ושיעורא אהני לדעת שאלו הן קידושין גמורין שמאחר שקדש בשוה פרוטה במקומן אין גמגום בדבר: וכתב הר"ם במז"ל בפ"י מהלכות אישות דכי אמרי' דקידושי ספק הוו ה"מ בדבר המתקיים שאם היה לו דרך למדי אפשר להוליכו שם ויהיה שם שוה פרוטה אבל בדבר שאין מתקיים ליכא למיחש כלל דהא הכא לא שוי מידי וקודם שיגיע למקום היוקר יפסד אבל לפי מה שכתבו בתוספות נראה דאפי' בדבר שאינו מתקיים חיישינן שהם פירשו דמשום גזירת הרואין נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם: וכתב הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' דהא דאמרינן חיישינן לאו למימר' דאי ידעינן בודאי ליהוו קידושין גמורין אלא לומר דאפי' בסתמא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אבל אין הכי נמי דאפילו ידעינן דשוה פרוטה במדי לא הוו קידושין גמורין כיון דהכא לא שוה דהא לענין גזל דגר אמרי' בפרק הגוזל קמא (דף קה.) דבפחות משוה פרוטה אפי' בגזילה קיימת אין צריך להוליך אחריו דאין חוששין שמא תתיקר ולא חיישינן נמי שמא שוה פרוטה במדי ומביא אשם ומתכפר לו אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין [דף כד.] לגבי הקדש אלא חומרא דרבנן בעלמא הוא באיסור אשת איש ולשון הא בקידושי ספק לפי זה לא אתי שפיר לפיכך נראה לי דאי שוה פרוטה במדי קדושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באי זה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הוה ליה כאילו אמרה לדידי שוה לי כדאמרינן לגבי חמש סלעים של פדיון בכור כדאיתא לעיל [דף ח.]: גרסי' בגמ' ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא. כלומר שיש שחור דומה לכחול: יתיב רב אסי וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא. כלומר לפי שבא אחר וקדשה בפרוטה אחר כן כדמוכח בסמוך: ומקשינן למה לי. כלומר לעיוני בה והא אמר שמואל חיישינן רב חסדא לא סבירא לי' כשמואל: אמרה ליה אימיה והא ההוא יומא דקדיש הוה בה שוה פרוטה. כלומר אלא שעכשיו הוזלה: אמר לה לאו כל כמינך להעיד שהקידושין הראשונים היו קידושין ואסרת לה אבתרא: לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוה לה צער לידה כלומר לפי שהיתה יולדת תאומים דאמר מר (יבמות דף סה:) יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא ואמרה ליה כדי שיפרוש ממנה: אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת ואמר לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עלי: אמרי ליה רבנן לרב חסדא אמרי הא איכא סהדי באודית דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה השתא מיהא ליתנהו קמן לאו היינו דרבי חנינא דאמר רבי חנינא עדים בצד אסתן ותאסר. פירוש גבי בנתיה דמר שמואל אמר הכי בפרק האשה שנתארמלה (דף כג.) דאשתביין ואייתינהו למדרשא דר' חנינא ואוקמינהו לשבויינהו מאבראי חדא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירן ר' חנינא ואמרו לו הא איכא עדים במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו קמן ואין מעיד על שבייתן ונתירן דעדים בצד אסתן ואינם באים להעיד ותאסר בתמיה ואסתן היינו רוח צפונית. ואמרינן עלה אביי רבא לא סבירא להו הא דרב חסדא. כלומר להתירה משום דאיכא סהדי באודית דאם הקלו בשבויה נקל באשת איש בתמיה: אשתייר מההיא משפחה בסורא ופרשו רבנן מינייהו. כלומר מההיא משפחה שנשאת לשני וילדה לו וכבר נתקדשה לראשון באבנא דכוחלא ולא ידעי אם היתה שוה פרוטה בשעת קידושין אם לאו ולאו משום דסבירא להו כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אלא משום דסבירא להו [כאביי ורבא] כלומר דכיון דאיכא סהדי באודית לא מקילינן בה:
י״ב
ודאמרינן אמרי איכא סהדי באודית היינו דנפקא קלא דאיכא סהדי באודית דידעי דאית בה שוה פרוטה וקלא דלא איתחזק הוא דאי אתחזק אפי' רב חסדא מודה דחיישינן ליה כדאיתא בס"פ המגרש [דף פט:] אלא ודאי קלא דלא אתחזק הוה ומש"ה לא חייש ליה רב חסדא ואביי ורבא היינו טעמייהו משום דסבירא להו דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק כדאיתא התם היינו לאחזוקי כולה מילתא משום קלא כגון יצא שמה בעיר דמקודשת דכיון דאיהי בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן לה בקלא דלא איתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קידושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא איתחזק חיישינן ודכותה ההיא דשבויה דכיון דידעינן דודאי נשבית אלא דלא ידעינן אם טמאה אם טהורה ונפק קלא דאיכא עדי טומאה כדמסקינן התם דעדי טומאה איתמר הוה לן למיחש אפי' בקלא דלא איתחזק אלא דהקילו בשבויה משום דמנוולה נפשה ודכוותה נמי הא דאמרי' בפ' יש נוחלין (דף קלה.) בההוא גברא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא וכו' ואקשינן והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא זיל חוש לה וקלא דלא איתחזק נמי הוה ומ"ה הוה סלקא דעתיה למימר דלא חיישינן לה ואסיקנא דחיישינן הואיל ואשה זו בחשש איסור היתה: וכתב הרא"ה ז"ל דכי מסקינן דחיישינן בכה"ג לקלא ואע"ג דלא איתחזק ה"מ היכא דנפק קלא קודם שנתארסה לשני דאי לאחר שנתארסה לא חיישינן לה דאפילו בקלא דאיתחזק אמרינן התם (גיטין דף כט:) דלא חיישינן לקלא דבתר אירוסין ולא עדיף קלא דלא איתחזק כי האי משום דפשטה ידה וקבלה קידושין טפי מקלא דאיתחזק דעלמא: ודאמרינן אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש הכי פירושו אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ואף על גב דהאי קלא דאיכא עדי טומאה הוה דהא אסיקנא התם דעדי טומאה איתמר אפ"ה כיון דמנוולה נפשה מסתמא איכא למימר דלא נטמאת ולא חיישינן לקלא שלא יבואו עדים בכך לעולם וליכא למימר דהכי קאמר אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש שהיא בחנק דהא אמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קיט.) דכל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת אלא ודאי כדאמרן: ומדאמרינן בהאי עובדא דרב חסדא לא סבירא ליה דשמואל ואמרינן נמי דרבנן דפליגי עליה לאו משום דסבירא ליה דשמואל פסק בעל הלכות דלא כשמואל כיון דרב חסדא עבד בה עובדא לקולא ולא חש לה ורבנן דפליגי עליה לאו מדשמואל אלא מדאביי ורבא ואחרים דוחין דהכי קאמר דלאו משום דשמואל ומאן דמבטל גיטא. פי' רש"י השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דשמא ילך השליח ויתננו [לאשה ותנשא בו]. בשבט בד של הדס בשוק: ואצריך גיטא כשמואל. דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי: דרב מנגיד מאן דמקדש בשוקא. משום פריצותא: בלחוד פרשו מינה אלא משום דסבירא ליה נמי כאביי ורבא ולישנא ודאי לא משמע הכי: ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא. ולא נהירא דלאו ברשיעי עסיקינן שיתננו לה לאחר שבטלו בפניו ועוד דאם כן שליח חטא ובעל מינגיד לפיכך נראה דמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח קאמר דהא קיימא לן כרבי דאמר דאם בטלו אע"פ שאינו רשאי לעשות כן מבוטל וכדאיתא בפרק השולח (דף לג.) ואע"ג דרב יוסף הוא דשלח הכי ואיהו פסק [שם: ע"ש] כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דאינו מבוטל איכא למימר דאפי' הכי איכא למיחש ללעז אי נמי אפשר דרב יוסף לא שלח ליה אלא נגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל ותלמודא הוא דמפרש מאי נגיד כרב דקאמר ליה: ומאן דמסר מודעא אגיטא. כגון גט המעושה בישראל שהוא כשר ומוציא לעז על בניה: ומאן דמצער שליחא דרבנן. פירש רש"י ז"ל שליח המזמינו לדין לפני הדיינין וקם עליו והכהו ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו וביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב.) דאיתא להאי גירסא איכא נוסחאי דוקני ועל המבזה שליח דרבנן ולאו שליח בית דין בלחוד קאמר אלא אפי' שלוחא דרבנן ודאמרינן בפרק בתרא דמכילתין (דף ע:) דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דאמר מן הוא בר שויסקל דשקל בשרא מקמי דידי אע"פ שהשמתא חמורה מנגידא כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נב.) דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא התם היינו טעמא לפי שהיה מגנה לרב יהודה עצמו: וחתנא דדייר בבי חמוה שמא יכשל בה שסתם חמות אוהבת את חתנה דאמר מר (פסחים דף קיג:) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. ופרכינן בגמ' דדאיר אין דחליף לא והא ההוא דהוה חליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ומפרקי' ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה כלומר שהיתה חשודה ממנו לשון (סוטה כז.) דומה ובת דומה היא: ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא. מחצלת של הדס: בד' זוזי דאית בה. כרוכים היו בה: שקלתה. כלומר נקטה לה ולא השליכתה ואשתיקה: הוי שתיקה דלאחר מתן מעות. שמתחלה כשקבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשיודעת [בהן] אחר כן שתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום הוא דהאי דשתקה לה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קיבלתיה: מנא אמינא לה. דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא: בשעת מתן מעות. אם קודם שקיבלתו אמר התקדשי לי בו: מקודשת. דכי קבלתיה אדעתא דהכי קבלתיה: מכלל דרישא. דלא פליג בין רצתה ובין לא רצתה כי אמרה לא נמי הוי קידושי בתמיה: דשתקה משתק. ולא רצתה דקאמר הכי קאמר לא אמרה רוצה אני: לאו כלום הוא. דהא דשתקה משום דלא איכפת לה הוא: מי דמי. שתיקה דהכא לשתיקה דהתם: התם. גבי כנסי סלע זה בפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבלתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא להו ויארע שום אונס מחייבנא בהו ומשום הכי לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא דאסא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר אמר תתקדש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו קמיה דהא לא נתחייבה בשמירתן ומדלא שדתינתו שמע מיניה נתרצתה בקידושין: דינא גמירי. בתמיה ויודעים דכיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדית לה לא תתחייב: לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע. לא אמרה לנו ולא אחר משמו: חושו לה. ואצרכוה גיטא: ואיכא למידק דמדפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי משמע דמעיקרא [לרב הונא בריה דר' יהושע] כי אמר אי שדינא להו מחייבנא בהו מדינא קאמרינן דהא סבירא לן דגמירי דינא ואי הכי קשיא אמאי [לא] תשדינהו ותימא הרי שלך לפניך ומפטרה כדאמרינן בפרק הזהב (דף מט.) ובפרק האומנים (דף כא:) תא שקול זוזיך דאפי' שומר חנם לא הוי יש לומר דמעיקרא נמי לא סבירא לן דנשי להוי בנן מוריין אלא הכי קאמר דסברה דכיון דבפקדון אתא לידה לא נפיק מרשותה עד שתמסרנו לו מיד ליד והיינו לישנא דקאמרינן סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו ולא אמרינן אי שדינא להו מיחייבא בהו דודאי לאו דינא הכי וכדכתיבנא אבל היכא דאתו לידה בתורת קידושין סבירא לן שאין לך אשה שתחשוב שאם תשליכם תתחייב בהם והלכך אי לא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי אטו כולה נשי דינא גמירן. כלומר דאפילו האי דינא גבי קידושין לא גמירן וסברה דבהא נמי מחייבה:
י״ג
ודאמרינן אתון דשמיע לכו חושו לה [איכא למידק] דבלאו הכי נמי ניחוש משום ציפתא גופא שמא שוה פרוטה כדשמואל [דף יב.] ואפשר דציפתא דבר שאין מתקיים הוא ובהא לא חייש שמואל וכדברי הרב ר' משה במז"ל אי נמי דציפתא ליכא למיחש שהרי (הוא) מתחלה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו אנא נמי תיקדיש בארבע זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק. ורב אלפסי ז"ל פסק בשתיקה דלאחר מתן מעות בקדושין כמאן דאמר חושו לה אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות אישות דלאו כלום הוא בשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון כרבא דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי לרב הונא בריה דרב יהושע אלא דשלח ליה שהם יחושו לעצמם מפני שקבלו הדבר מפיו וחייבין בכבודו ובכי האי גוונא ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קידושין ומשמע ודאי דלא גרע הא משדיך ואפילו הכי אמרינן דאף על גב דאמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוו קידושין: ההיא איתתא דהות מזבנא וורשכי. בינדילה בלע"ז: יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. כתב הרשב"א ז"ל דטעמא דמילתא הוא דקא מפרש דמשום הכי הוא דלא הוו קידושי ומיהו אפילו אמרה בתר הכי דלשם קידושין קבלתינהו לא מהני דשמאו חכמים דעתיה דלא ניחא לה לאקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא דבהני גווני מקניא לגביה כי היכי דתקדיש ביה והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת ומפרשינן לא רצתה דאישתיקה ומדפסיק ותני אינה מקודשת לגמרי משמע ואפי' פירשה דעתה אחר כן שנתכוונה לשם קידושין: [ומסקינן בגמרא] ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס וכו'. מקודשת: גזל. דלא יהיב לה דמי: חמס. דיהיב דמי אבל לא נתרצו הבעלים למכור והך ברייתא מפרשינן לה בפרק האיש מקדש (דף נב.) דכולה בגזל דידה ופירושי קא מפרש. אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת דלית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך: התם בדשדיך. דמקניא ליה כי היכי דתיקדיש ביה וכן בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך: ניתני מקודשת סתם כי התם. ולא אצטריך ליה לאפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין כן: כי התם. כדתניא בההיא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת: אלא לא רצתה דאישתיקה. וקבלתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן [מעות] אפילו רצתה ואמרה אין אינה מקודשת דמעיקרא קיבלתיה בחובה וכי הדר אמרה אין לא יהיב לה מידי: ודאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשדיך א"נ דאמרה אין היינו דווקא כדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבלתיה אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא [לשם] קידושין אמרינן דמסתמא לשם פרעון שקלתיה והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומר חזר בו מדבורו הראשון ואמר שלא יהא לשם פרעון אלא לשם קידושין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות אישות נראה שאינה חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפי' בכה"ג בדשדיך א"נ אמרה אין מקודשת וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל ולפי זה אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קידושין דמקודשת אף על גב דלא שדיך: מתני' עבד עברי נקנה בכסף ובשטר בגמ' יליף להו: בשנים. לסוף שש שנים יצא חפשי: וביובל. אם פגע בו יובל בתוך שש: ובגרעון כסף. פודה עצמו ומגרע לו אדוניו מפדיונו דמי שעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב (ויקרא כ״ה:נ׳) והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה: יתירה עליו אמה העבריה. שקונה את עצמה בכל אלו ובסימני נערות כדילפי' בריש פירקין [דף ד.] בגמ' מויצאה חנם: ובמיתת האדון. דאינו עובד יורשיו אבל הנמכר בתחלתו ומת האדון בתוך שש משלימין ליורשין וכולה ילפי' בגמ': עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר וכו'. אפרשנה בגמ' בס"ד: גמ' גרסי' בגמ' [דף טז.] תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף אלא האי שטרא היכי דמי אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף. ומיהו לאו למימרא דהיינו כסף ממש ונפיק בעל כרחיה דאדון דהשתא נקיט מרגניתא בידיה דהיינו עבד ויהיב ליה חספא דהיינו שטר וכי האי גוונא מקשי' בגמ' לקמן [דף יח.] גבי אמה העבריה אלא כי אמרינן היינו כסף היינו לומר שאם נתרצה האדון שיעשה לו שטר על דמיו הא ודאי מדין כסף הוא דמהני: אלא שטר שחרור שטרא ל"ל לימא ליה באפי תרי זיל. כלומר למה לי שטרא דהא גופו של גט שחרור הרי את בן חורין או הרי את לעצמך וכיון שכן למה לי שטרא יאמר לו כן על פה ויועיל מדין מחילה שהרי אין גופו קנוי לו אלא חוב ממון עבודת שש שנים יש לו עליו ומהא שמעי' דמחילה אינה צריכה קנין וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות מכירה. ודאמרינן לימא ליה באפי תרי לאו למימרא דמחילה צריכה עדים דהא ודאי כל שמודה שמחל לו אפי' בינו לבינו מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בפרק האומר (דף סה:) אלא להכי נקט באפי תרי לומר דכי אמר ליה באפי תרי סגי כאילו החתימן בשטר שהרי מחל לו והעדים מעידים ושוב אינו יכול להכחישן: אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. כלומר גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו אחר כן ישתעבד בו אם רצה דלא שייך ביה מחילת ממון אלא לשון שחרור וכי כתב ליה שחרור נפיק דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) או חפשה לא נתן לה וגמר (קדושין דף כג. וגיטין מא:) לה לה מאשה. ודאמרינן גופו קנוי לאו למימרא שגופו קנוי לכל הדברים כעבד כנעני דהא עבד כנעני ידו כיד רבו ממש ומציאתו לרבו ועבד עברי יש לו יד (ב"מ דף יב.) לענין מציאה ולעירוב (עירובין דף עט:) שזוכה לאחרים מיד רבו ולפדיון מעשר (מעשר שני פרק ד' מ"ד) כדאיתא בכמה דוכתי אלא כי אמרי' גופו קנוי היינו לענין שמוסר לו שפחה כנענית ואפי' בע"כ והולדות לאדון הלכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש ומ"ה לא מהני ביה מחילה אפי' לענין מעשה ידיו: ותנא דמתניתין היינו טעמא דלא תני הך יציאה דבשטר משום דלא תני אלא יציאות דבע"כ של אדון אבל יציאות דמדעתו לא קתני: קיימא לן דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הכי איתא במסכת ערכין [דף כט.] ולקמן במכלתין בפרק האומר [דף סט.] וטעמא דמילתא דבעינן דמצי למיקרי בה עד שנת היובל יעבוד עמך:
י״ד
אמר רבא עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. שהנמכר לעובד כוכבים אינו עובד את הבן ומדאיצטריך קרא למעוטי בעבד מכלל דאית ליה יורש: משבאו לרשות גר אסור להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה: כי לא באו נמי. מכי מיית העובד כוכבים זכה זה בחצאין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש גר את אביו העובד כוכבים לאו מדאורייתא הוא שאינו מתייחס אחר אביו העובד כוכבים וכקטן שנולד מאליו דמי אלא מדרבנן הוא שמא יחזור לסורו בשביל ממונו: עובד כוכבים את הגר. שנתגייר האב: וגר את הגר. אב ובנו שנתגיירו: לא יחזיר לבניו. אם מת האב: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה. אין רוח חכמים נוחה הימנו: כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. כיון שלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור ומש"ה רוח חכמים נוחה הימנו ואיכא למידק כי הורתו ולידתו שלא בקדושה נמי אמאי אין רוח חכמים נוחה הימנו ולמה קשה להם אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו אע"פ שאינו חייב לפיכך פרש"י ז"ל שאין חכמים מחזיקין לו טובה לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך אבל אין משמעות הלשון כן בכ"מ אלא לומר שעושה שלא כהוגן וכדאמרי' בב"ק (דף צד:) גבי גזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו כלומר משום דממנעי ולא עבדי תשובה ואמרינן נמי (ב"מ דף מח.) הנושא ונותן בדברים לא קנה וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דאיכא חסרון אמנה והכא נמי ה"ק שאין רוחן של חכמים נוחה הימנו לפי שמשוה אותו לישראל וכדאמרינן בסנהדרין (דף עו:) גבי מחזיר אבידה לעובד כוכבים (אמר) עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה ומיהו אכתי איכא למידק היכי אמרינן במי שלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו והא אמרינן בפ' מי שמת (דף קמט.) גבי איסור גיורא דה"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ואמר רבא היכי לקנינהו רב מרי להנך זוזי וכו' דמשמע שלא היה רוצה רבא להחזירם לו והיאך אפשר שלא יהא רוצה שתהא רוח חכמים נוחה הימנו. וליכא למימר שלא היה מתכוין לזכות לעצמו והאי דאמר הכי היינו לפי שלא היה רוצה להחזירם בתורת חיוב אלא מאליו כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו דא"כ כי אמרינן התם נפק אודיתא מבי איסור אמאי איקפד רבא ואמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי כדאיתא התם דמדקאמר קא מפסדו לי משמע שלא היה רוצה להחזיר תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו אלא במלוה שגמל לו חסד אבל בפקדון לא והתם פקדון הוה ואין זה מחוור אבל י"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו ה"מ בבן גר וגיורת אבל רב מרי בן ישראלית הוה ולא שדינן ליה בתר אבוה כלל דקי"ל (יבמות דף מה:) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והרי הוא כאילו אינו בנו כלל ומש"ה לא הוה ליה [לרבא] למיחש לרוח חכמים נוחה אבל יש מי שפירש בהפך דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ובהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמא משום דנפיק מינה חורבא דכיון שלידתו בקדושה אמרי' דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קדש אשת אביו לא תפסי בה קידושי אבל בהורתו ולידתו שלא בקדושה מידע ידעי דמתקנתא בלחוד הוא דירית וכיון דליכא למיחש לחורבא יחזיר ולהאי פירושא אתי שפיר לישנא דמתניתין דשביעית דפרכינן מינה דמיירי בהורתו ולידתו שלא בקדושה והיינו דתנן שנתגיירו בניו עמו ואע"ג דברייתא נמי קתני שנתגיירו בניו עמו ואיירי בלידתו בקדושה טפי עדיף למיהוי לישנא דמתני' דוקא מלישנא דברייתא ומיהו להאי פירושא מתרץ תלמודא ברישא ההיא דסליק מינה ואע"ג דאורחיה לפרוקי קמייתא ברישא אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי: גרסי' בגמ' [י"ט.] אמר רבא אמר רב נחמן אמר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה לאו מי אמר רבי יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי הכא נמי לא שנא. פירוש מדברי ר' יוסי בר' יהודה דאמר שאין האדון מייעד אמתו אלא א"כ יש שהות ביום כדי לעשות עמו ש"פ כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא ש"פ והיא מתקדשת באותה פרוטה שיש לו עליה אלמא סבירא ליה שמעות הראשונות שקבל האב כשמכרה לאו לקידושין ניתנו שאם קבלן האב ע"מ להתייעד וקדושי ייעוד תלויין באב אע"ג דליכא שהות ביום נמי דכיון דאמר בתך תתייעדי לי הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה אלא ודאי סבירא ליה דלאו לקידושין ניתנו ואפ"ה הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתה ה"ל כאומר לה צאי וקבלי קידושיך ואיכא למידק למה לי' מדר' יוסי בר' יהודה תיפוק ליה דמקודשת מדין ערב דכי אמר לה צאי וקבלי קדושיך ה"ל כאילו אמר לה כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו ודמי לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב י"ל דלא דמי דערב מדבר עם המלוה וגמר ומשעבד ליה נפשיה אבל זה אינו מתנה עם אדם ידוע והכא היינו טעמא דמהני משום דה"ל כתנם לפלוני שיקבלם לי וה"נ הך בת כי מקבלה קידושי זוכה לאביה וא"ת והיכי מציא זכיא ליה והא אמר שמואל בפרק התקבל (דף סד:) דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ורבא גופיה אמר התם [דף סה.] דג' מדות בקטן ולית בהו אלא זוכה לעצמו בלחוד ואי איכא שום קטן שזוכה לאחרים הוה מייתי ליה ואמר ארבע מדות בקטן י"ל דקטן ודאי אינו זוכה לאחרים והכא נמי איהי לדידה היא דזכיא אלא דאב נמי זכי ממילא דכיון דכל שבח נעורים לאביה כל מה שהיא זוכה הרי היא של אב ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא בה לא דהא תנן (גיטין דף נט:) מציאת חש"ו יש בהן גזל [משום דרכי שלום]: גרסי' תו בגמ' [דף כ:] המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה [מוכר] שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף הא נמי אינו נגאל לחצאין או דלמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי א"ל ממדרשו של ר"ש נשמע שלוה וגואל לחצאין דתניא וכו'. והכי פירושו המוכר בית בבתי ערי חומה שהוא נגאל עד שנה ולא יותר נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מי מפריק פלגיה או לא מי אמרי' דגמרי' גאולתו גאולתו משדה אחוזה דכתיב הכא (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאולתו וכתיב התם [שם] ומצא כדי גאולתו או דלמא היכא דגלי כדי גאולתו למימר דכולה גאולה בעינן גלי והיכא דלא כתיב כדי לא מייתינן ליה וכיון דאמרי' דהיכא דלא גלי לא גלי משמע דמסתמא אי לאו דילפינן מקרא מדרשא הוה נגאל לחצאין ולפיכך יש שלמדו מכאן שהממשכן בית ושדה גואל לחצאין אבל יש שאומר דאפי' במקדיש שדה אחוזה דמסקינן בגמ' שגואל לחצאין לא שיהא יכול לומר תן לי חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי דמים שעד היובל ונפקא מינה שחצי השדה אינו יוצא לכהנים ביובל וכן נראה מדברי רבינו שמואל ז"ל בפ' בית כור (דף קג.) גבי היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה ואקשי' נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשי באפי נפשייהו ופי' שם הוא ז"ל נהי נמי שאין בכלל שדה לענין [הקדש יקדשו] בפני עצמן ונפקא מיניה שנגאלין בפני עצמן ולפום ריהטא איכא למידק עליה דכי הוו בכלל שדה מאי הוי הא מקדיש שדה אחוזה לדברי הכל נגאל לחצאין כדאיתא הכא בגמ' אלא שדעת הרב ז"ל לומר דאע"ג דאמר גואל לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דמצי א"ל גזבר שדה הקדשת ולא חציו הלכך נקעים עמוקים י' טפחים אם אינן בכלל השדה נפקא מינה דמיפרקי בפני עצמן לגמרי וכיון שאפי' במקדיש שדה אחוזה דגלי לן קרא בהדיא דגואל לחצאין אינו יכול לומר תן לי חצי שדה מכאן אתה למד לממשכן שדהו שלא כל הימנו ובית בבתי ערי חומה נמי [איכא למימר] דכי קא מיבעיא ליה אי גואל לחצאין לאו למימרא דמפריק פלגיה אלא נפקא מינה לענין יוקרא וזולא כדאמרינן בגמ' [דף כ:] גבי עבד אבל מדברי רש"י ז"ל לא נראה כן שהרי כתב בהך בעיא דבית בבתי ערי חומה שאם נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה ולדבריו אפשר לדון כן במשכונא אלא שעדיין י"ל דהכא חדוש הוא דהא מכירה גמורה היא אמור אוקמא אפדיון וכיון דאקיל רחמנא גבי מוכר לא שנא כולה ולא שנא פלגא אבל בממשכן דלא אקיל רחמנא גביה מצי אמר בעל משכונא את לשעבודא דכולהו זוזי משכנת לי כל השדה הלכך אפי' יהבת לי פלגא זוזי לא מפריק פלגא דאנא לשעבודא דכולהו קבלתיה וכ"כ הרמב"ן ז"ל לקמן בפרק האומר ומיהו אם בא לפורעו לחצאין וישאר כל השדה בשעבודו ודאי יש לו לקבל דהא אמרי' (ב"מ דף עז:) דמאן דאוזפי' לחבריה ופרע ליה זוזא זוזא פרעון הוי: מתני' [דף כב:] עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ילפינן להו בגמ' מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישו הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנה בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכל העובדי כוכבים בכלל כנענים משנמכר לעבד שכל עבדים נקראים על שם כנען דכתיב ביה (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים יהיה לאחיו: וקונה אתעצמו. מיד רבו: בכסף ע"י אחרים. שיתנו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבלנו מהן דקסבר ר"מ דאין קנין לעבד בלא רבו ומפרשינן בגמ' [דף כג.] דלר"מ נקנה בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דאע"ג דשמעינן לר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג.) וקי"ל דאין חבין לאדם אלא בפניו אפי' הכי כיון דקני ליה רבו בכסף בעל כרחו מקנה ליה נמי בעל כרחו אבל בשטר אינו נקנה ע"י אחרים [שלא מדעתו דכיון דחוב הוא לו והיינו דתנן במתני' בשטר ע"י עצמו כלומר ולא ע"י אחרים] ומוקמינן לה בגמ' שלא מדעתו דאי מדעתו אפי' ע"י אחרים נמי נקנה בשטר ואע"ג דבכסף נקנה ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דאי מדעתו פשיטא הא אמרינן בגמ' דלא דמי כסף לשטר דכסף קבלת רבו גרמה לו ושטר קבלת אחרים גרמה לו כלומר דהיינו טעמא דבכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו משום דכסף שיוצא בו לחירות [קבלת רבו] גרמה לו שהרב מקבל המעות ולפיכך מוציאו לחירות וביד הרב לשחררו כל שעה שירצה אפי' בעל כרחו כי היכי דקני לי' בעל כרחו [אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו] ולהכי לא מקני ליה בעל כרחו דחוב הוא לו ומשום הכי א"ר מאיר דבשטר דוקא על ידי עצמו ואע"ג דאין יד לעבד גיטו וידו בקבלת גיטו באין כאחד:
ט״ו
וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו. כלומר אף ע"י עצמו דסבירא להו דיש קנין לעבד בלא רבו: ובשטר ע"י אחרים. אבל על ידי עצמו לא דאין יד לעבד ולא סבירא להו דנימא גיטו וידו באין כאחד ומיהו לא קי"ל הכי דמתני' רשב"א היא וכמו שנפרש בגמ' בס"ד אבל אנן קי"ל דגיטו וידו באין כאחד: ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים ויתנוהו לו על מנת שלא יזכה בו רבו וכמו שנפרש בגמ': ירושלמי [הלכה ג] ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מריא מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור ע"כ. כלומר דלמ"ד שצריך גט שחרור נמצא שאינו קונה עצמו בראשי אברים אלא בכסף ובשטר: גמ' תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא בעבד וליתא בשאר מטלטלין [קתני. אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין] שהמטלטלין גם כן נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני דכיון דחליפין איתא בין במטלטלין בין במקרקעי כדאיתא בגמ' למה לא יקנו בעבד ואיכא מאן דאמר דכשם שנקנה בחליפין כך קונה עצמו בחליפין ואחרים אומרים שאין קונה עצמו בחליפין ויתבאר בפרק השולח בס"ד: תקפו והביאו אצלו בחזקה קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו דמדעתיה אזל ואין זו משיכה: עבד קטן. דלית ליה דעת: כבהמה דמי. ואם קראו. לשם קנייה ובא אצלו קנאו: כיצד בחזקה התיר לו מנעלו. העבד ללוקח: גרדו. גרטא"ר בלע"ז: הגביהו לרבו קנאו אבל הגביהו רבו לו אמרינן בגמ' דלתנא קמא לא קנאו ור"ש פליג ואמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקי"ל כרבי שמעון דהא אפילו במשיכה הוא נקנה כשמואל וכ"ש בהגבהה דעדיפא טפי: ומקשינן בגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה. כלומר דהא קא מגבה ליה ומפרקינן כי אמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר אמר רב אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו [לתרוייהו] ועוד משכבי אשה כתיב הקיש הכתוב שלא כדרכה לכדרכה. וכתב הרמב"ן ז"ל דחזקה דהכא היינו [שנהנה] האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואינך דמיתנו בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דדכוותה בעבד עברי אסור דדרשינן (ויקרא כ״ה:ל״ט) לא תעבוד בו עבודת עבד [ת"כ פ' אמור] שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ לפי שהיא מלאכת בזיון אבל בשל קדרה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת הבתים (דף נג) דאכילת פירות אינה קונה והא דאמרינן התם [דף ע:] דמציע מצעות בנכסי הגר קונה היינו בשישב עליהם שנהנה גופו מהן ואע"ג דאמרינן [בירושלמי] במכילתין [פרק א הלכה ד] המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנאו ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן כדפליג נמי במסירת מפתח דהתם נמי אמרינן דמסירת מפתח קונה ובגמ' דילן (ב"ק נב.) אמרינן דלא הוי אלא כמאן דאמר לך חזק וקני אבל העטור ז"ל סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד ז"ל: רב יהודה הנדואה מארץ כוש. כוש (בראשית ב) מתרגמין הנדואה: דתקיף ליה עלמא טובא. גוסס למות: אמר ליה. מר זוטרא: לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו: איכא דאמרי גדול היה. העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד והריא"ף ז"ל גורס וזה פירש לעבדות [ואיכא דאמרי] קטן הוה ודלא כאבא שאול זו היא גירסת רש"י ז"ל כלומר אע"פ שקטן היה הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם [הלכך לאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם] לאחר מיתה הוה מצי למזכי בהו ואין גירסא זו מחוורת דדלמא נהי דסבירא ליה כאבא שאול הקדים לכך כדי שלא יקדמנו אחר ולפיכך נראה עיקר גירסת של הריא"ף ז"ל שהוא גורס קטן היה וכאבא שאול ופליג אתנא קמא ואלישנא קמא דלישנא בתרא ס"ל דבגדול דלא מהני ביה חזקה לאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן הוה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהוא היה רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מיתה ומשום הא עובדא פסק הריא"ף ז"ל בפרק השולח (סוף סי' תנט) כרבי יעקב בר אידי דאמר התם [הלכה כאבא שאול ודלא כרבי יוחנן דאמר] אין הלכה לפי שהוא גורס כאן וכאבא שאול וכמו שכתב שם בהלכות: מתני' רשב"א היא דסבירא ליה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד הלכך אין יד לעבד ומשום הכי אמר דבשטר דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו אבל חכמים אומרים קונה [עצמו] בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל: דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו. ואין קנין לאשה בלא בעלה. הכא לא צריכינן לקנין אשה כלל אלא משום דדינא הכי נקיטינן לה בגמ' גבי עבד ומיהו לאו למימרא דליהוי אשה כעבד דאילו עבד נתן לו רבו או אחר מתנה לא קנה כלל ואילו אשה נתן לה בעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות [כדאיתא בפ' חזקת הבתים [דף נא:] נתן לה אחר קנתה והבעל אוכל פירות] והכי איתא בירושלמי בפ' מציאת אשה [הלכה א] ואע"ג דעבד לר"מ יד עבד כיד רבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות ואמרינן נמי בירושלמי בפרק הכותב [הלכה א] אילו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא כתב לה לא כ"ש אלמא אחר שנתן לה מתנה אין לו לבעל אלא אכילת פירות בלבד וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורר [דף עא.] שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל וליתא ומפורש הוא בירוש' בפ' מציאת האשה [הלכה א] מה טעם אמרו מציאת אשה לבעלה א"ר יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים [מיד בעלה] ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הלכך ודאי עבד ואשה לא שוו אלא להכי בלחוד מדמי להו דכי היכי דנותן מתנה לעבד זכה בו רבו ה"נ נותן מתנה לאשה ישנו לבעלה זכות באותה מתנה:
ט״ז
בכסף ע"י עצמו כיצד כגון דאקני לי' אחד מנה ואמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות הני תרי לישני נינהו בגמרא דרבא א"ר ששת דכ"ע כלומר בין לר"מ בין לרבנן דמתני' אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה [והכא במאי עסקינן] כגון דאקני ליה אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו דר"מ סבר כי א"ל קני קנה [עבד וקנה רבו] וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קא אמר ליה ורבנן סברי [כיון דאמר ליה ע"מ מהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והב"ע דקני כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות ור"מ סבר כי א"ל קני קנה עבד וקנה רביה וכי א"ל ע"מ שתצא ביה לחירות ולא כלום קאמר ליה ורבנן סברי] לדידיה נמי לא מקני ליה דהא אמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות והרב אלפסי ז"ל כתב לשונו של ר"א [ואיכא למידק] דהכא משמע אליבא דר"א דאפי' רבנן מודו דהיכא דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם [דלא מהני ולר' מאיר משמע] שאפי' (לה) לא הקנה [לה] קנין גמור אלא לדבר אחד בלבד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כי היכי דלא מהני כי אמר לעבד ע"מ שתצא בו לחירות והכי מוכח בגמ' דרמינן דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן מהא דתניא [דף כד.] אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ודוק ותשכח ואילו התם בפרק בתרא דנדרים משמע דלר"מ כי אמר לה הכי מהני ולרבנן אפי' בלאו הכי כגון דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני דתנן התם [דף פח.] המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואיתמר עלה בגמ' אמר רב לא שאנו אלא שאמר לה מה שאת נותנת לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ואמרי' עלה בגמ' דרב דאמר כר"מ אלמא דאפי' לר"מ כי מייחד לה לדידה מידי כגון שאת נותנת לפיך מהני ולרבנן אפי' כי מקני לה לדידה נמי [לגמרי] מהני דהא אמר שמואל אליבייהו דאפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וקשיא דרבנן אדרבנן ולפיכך כתב ר"ת ז"ל דסוגיא דהתם דלא כר"א ולדידיה רב דאמר כרבנן ושמואל [דאמר] דאפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ודאי פליגא אדר"א דהא מה שתרצי עשי כמ"ד ע"מ שאין לרבך רשות דמי ולר"א לדברי הכל קנה עבד וקנה רבו אלא שמואל ודאי סבירא לי' כרבא אמר רב ששת דמוקי פלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בהן וכיון דסוגיין דהתם כרבא אמר רב ששת כתב ר"ת ז"ל דקי"ל כוותיה ופסק כרב דסבירא ליה כר"מ דעיקר פלוגתייהו התם באיסורי הוא וקי"ל כרב באיסורי ולפי זה לרבא אמר רב ששת היכא דאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפי' ר"מ מודה דלא קנה רבו כדאמרינן התם במה שאת נותנת לפיך לר"מ וכ"ת א"כ היכי אמר ר"מ בכסף ע"י אחרים דמשמע דע"י עצמו כלל לא דהא משכחת לה בעל מנת שתצא בו לחירות [יש לומר] דס"ל לרבא אמר רב ששת דכי האי גוונא נמי ע"י אחרים מיקרי דהא לא קני להו עבד אלא לענין שיצא בו לחירות. ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דבין בעבד בין באשה אי אמר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ואי מייחד להו לדידהו מידי מהני כגון שאת נותנת לפיך וכסבריה דרב ואליבא דר"מ אבל הריא"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר התם דאפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דבדרבנן שייכא וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתיה דקשיא דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן וקשיא הלכתא אהלכתא י"ל דרבנן אדרבנן והלכתא אהלכתא לא קשיא דר"א לא קאמר אלא בעבד כי אמר שאין לרבך רשות בו בלחוד אפי' לרבנן לא מהני אבל אשה לא מדמי ליה לעבד להכי והיינו דקאמר כל בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו ולא מסיים בה וקנתה אשה קנה בעלה כדמסיים בה לעיל רבא א"ר ששת אלמא ס"ל דנהי דבעבד תנאי דשאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני באשה תנאי דשאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני והיינו דשמואל דנדרים ולא קשיא הלכתא אהלכתא ולא תקשי לך כיון דמפלגינן בין אשה לעבד [היכי מרמינן] בסוגיין בגמ' אשה ועבד אהדדי ומדמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן משום דההוא גוונא דקא מדמי להו בה אינה ענין לזו כלל ויתבאר בסמוך בס"ד וכ"ת אכתי קשיא דר"מ אדר"מ דאילו [הכא] משמע דס"ל לר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה (נמי) מייחד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כדאיתא בגמ' והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמייחד לה מידי כגון שאומר לה אלא מה שאת נותנת לפיך דמהני לא קשיא דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא [מהני] ומדמינן נמי אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר נמי ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר [ומשום הכי] ס"ל לר"מ דכל כי האי גוונא לא שנא אשה ולא שנא עבד לא מהני משום דלא אתני שלא יהא לרב ולבעל רשות בו אלא נעשה כאומר הרי הוא לכם ולרב או לבעל ע"מ שיעשה בו דבר פלוני [וכיון שכן] דינא הוא דליקני אדון וליקני בעל ואין לחלק בזה בין עבד לאשה מאחר שאין הטעם אלא לפי שאין דברי התנאי מספיקין שלפי תנאו הרי הקנה לאדון ולבעל ומש"ה דמי בכי האי גוונא אשה לעבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ובעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק בעצמו אלא מפני שעבד הורע כחו לא מהני ביה תנאה ואשה מפני שיפה כחה שאינה כל כך משועבדת לבעלה מהני בה והיינו ההיא דשמואל דנדרים דאמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני אפי' לרבנן כר"א דהכא ובאשה מהני כשמואל דנדרים אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא שתצא לחירות לר"מ אי נמי שתצא בו לחירות בלבד לרבנן אפי' בעבד מהני ואצ"ל באשה ויש לר"ם במז"ל דרך אחרת [בפ"ז מהלכות נדרים ובפ"ג מהל' זכייה ע"ש בפי' המגיד] שהוא סובר דכי אמר שמואל אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דוקא דאמר הכי [אלא מה שתרצי עשי אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם] בלחוד קנה יתהון בעל וכתבתיו במסכת נדרים [דף פח:] בסייעתא דשמיא: ודאמרינן דבאמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רבו משמע דאע"ג דכפליה לתנאיה ואמר ואם יהיה לרבך רשות בו איני רוצה שתקנה אפ"ה קני עבד וקני רבו דהא ודאי ר"מ דאמר כי א"ל קני קנה וכי א"ל ע"מ לאו כלום בכי האי גוונא קאמר דאי בדלא כפליה מאי איריא האי תנאה כולהו תנאי דעלמא נמי אי לא כפלינהו לא מהני לר"מ דהא איהו בכולהו [דף סא.] בעי תנאי כפול אלא ודאי אפילו בכפליה קאמר דלא מהני ולרבנן נמי בכה"ג מודו באומר ע"מ שאין לרבך רשות בלחוד לא מהני ולפיכך יש שמתמיהין היאך אפשר דקני עבד וקני רבו והרי הוא מתנה ואמר שאם יהא לרבו רשות בו שאינו רוצה שיקנה כלל ונהי דס"ל דא"א לתנאי זה שיחול מ"מ הוה להו למימר דלאו האי יקנה ולאו האי יקנה ולאו קושיא היא שהרי שנינו בפרק המגרש [דף פד.] ובסוף פרק הפועלים [דף צד.] שהאומר הרי זה גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום שאע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט דכלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר ופסקו התם הלכה כר' יהודה וטעמא דמילתא משום דמאן דמתנה בתנאי שאפשר לו לקיימו דעתו שאם יתקיים התנאי יקנה ואי לא לא אבל מי שמתנה בדבר שאי אפשר לו לקיימו אמרינן ודאי האי גברא דעתיה לאקנויי דאי לא לשתוק דהא ידע דמאי דקא מתנה אי אפשר לו להתקיים הלכך ודאי תנאה דרמי במלתא אינו אלא לשחק בו ולאו לעכובא דה"נ הרי א"א לקיימו: ובכסף ע"י אחרים כיצד וכו'. ואע"פ שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות וכו'. מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר דדוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו ה"מ דכי שמע נתרצה או שתק אבל בעומד וצווח כששמע לא כדמוכח בהדיא בפ"ב דחולין [דף לט:] וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות עבדים כדברי הריא"ף ז"ל אבל אחרים אומרים שקונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפילו בעומד וצווח כדאמרי' בגמ' [דף כג.] אליבא דר"מ דכיון דקני ליה רביה בכסף בע"כ מקני ליה נמי בע"כ וכמו שכתבתי במשנתינו ואע"ג דהאי טעמא לר"מ איתמר כיון דלא אשכחן דרבנן פליגי עליה בהא מסתמא ודאי הכי דינו אפי' לרבנן ומיהו בשטר ע"י אחרים דווקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו וכמו שכתבתי למעלה:
י״ז
תנא יוצא בשן ועין. אמתניתין קאי דקאמר וקונה את עצמו: ובראשי אברים. כ"ד הם ומנוין הם אצל נגעים ומייתי להו לקמן: שאין חוזרין. אם ניטלו כשן ועין ובגמ' ילפינן הכי בכלל ופרט וכלל: כ"ד ראשי אברים שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה. מחיה שם א' מן הנגעים הוא ובעינן בנגעים שיהא כולו נראה כאחד כדכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) לכל מראה עיני הכהן ואע"ג דהאי קרא לאו במחיה כתיב אכולהו נגעים שדי ליה כדתנן (סנהדרין דף לד:) סומא באחת מעיניו [אינו] רואה את הנגעים וגמרינן הכי מהאי קרא משום דכתיב עיני ואמרינן אינו רואה את הנגעים סתמא אכולהו והאי דנקיט הכא מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעי' כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני כ"ד ראשי אברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת: וראשי אזנים. שפתי האוזן: ראש הגויה. גיד: וראשי דדין שבאשה. אבל של איש אינן בולטין כ"כ שיהיו משופעין: וכולן עבד יוצא בהן לחירות. וה"ה לשאר אברים שבגלוי ואינן חוזרין והני אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין נגעים לא קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן לענין עבד מום שבגלוי הוא: אף הסירוס. מפרש בגמ' סירוס דביצים שכיון שהן נכרין מבחוץ מומין שבגלוי מיקרי דאי סירוס דגיד הא תנא ליה וראש הגויה: אף הלשון. שדרכו ליראות כשהוא מדבר מום שבגלוי הוא: תנו רבנן וכולן עבד יוצא בהן לחירות. אכ"ד ראשי אברים קאי: וצריך גט שחרור. להתירו בבת חורין: שהתורה זכתה לו. דכתיב בקראי בהדיא: הואיל ומדרש חכמים הוא. חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם ז"ל: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן. שמא יבא להחם חמין בשבת: חוץ מקולי מטלניות. פלוגתא היא לענין טומאה בפרק במה מדליקין (דף כט.) ונ"ל שזה שכתב הרי"ף ז"ל דלא קיי"ל הכא כדברי המכריע משום דבברייתא הוא לרווחא דמילתא אמר הכי וקושטא דמילתא ודאי הכי הוא אבל הך הכרעה אפילו הות במתני' לא הוה קי"ל כדברי המכריע לפי שהיא [הכרעה שלישית] ולא הויא הכרעה כדאיתא בפרק במה מדליקין [דף כט.] ובראשית הגז [דף קלז.] דוק ותשכח: ת"ר וכו' כנגד עינו ואינו רואה. שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש: כיון דבר דעת הוא איהו בעית אנפשיה. מדעתו נבעת שנותן לב אל פחד הקול הבא פתאום הלכך אע"ג דקלא מילתא היא כדאמרי' בגמ' [דף כד:] דסוס שצנף וחמור שנער ושברו בקול כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק הכא פטור: הכהו על עינו וכהתה. לא נסמית לגמרי שהרי רואה במקצתו: הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה. לגמרי: אם היה משתמש בהם כבר עבד יוצא בהם לחירות. ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לאו הכי אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש בה אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש בה או מנהורא כחישא שהיה יכול להשתמש בה לסמיות עיניה לגמרי אבל מנהורא כחישא דיכול להשתמש לשאינו יכול להשתמש לא סגי והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמ': חתור שיני. לנקרה ולגרר סביב מושבה: רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה. ובגמ' אמרינן דהאי קרא מוקי ליה ת"ק להושיט ידו למעי שפחתו והוציא עובר שבמעיה וסימא עין העובר דפטור לפי שלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני כיון שנתכוין לעין אע"פ שלא נתכוין לשחתה חייב. וחטטה. הוציאה לחוץ: שנספרת ע"ג היד. שהיתה בשורת שאר אצבעות וזה שכתב הריא"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה דשן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעינן ביה מומחין וליכא כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקיי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפ"ק [דבבא קמא] (דף עו:) ובפרק אלו נערות (דף מא:) וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא להשתעבד ביה ומשמתינן ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא ואפילו למ"ד אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל האידנא צריך לפי שבהעמדת ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפ' מרובה (דף עה.) הלכך האידנא כיון דליכא סמוכין ליכא העמדת ב"ד וצריך גט שחרור לדברי הכל: מתני' בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה. דוקא דברי ר"מ ורבנן פליגי עליה בגמ' ואמרי בין גסה בין דקה במשיכה. ומסירה פירש"י ז"ל שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה ולאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי והיינו דתני לעיל בגמ' [דף כב:] אחזה בטלפה בשערה וכו' ובפרק הספינה [דף עו:] נמי אמרי' אי דא"ל לך חזק וקני ה"נ דקני כלומר מדין מסירה כדאיתא התם בהדיא ומדקאמר לך חזק ולא קאמר תא חזק ש"מ דלא בעינן מיד ליד ואף רש"י ז"ל שפי' כאן שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר פי' למעלה אחזה בטלפה במצות המוכר: וכתב רש"י ז"ל דוקא במסירה אבל במשיכה לא מקניא לפי שאין דרכה בכך להוליכה לפניו ואין זה מחוור דהא בגמ' משמע דשמואל [ס"ל] כמתני' דנקנית במסירה ואילו בפ"ק דמציעא (דף ח:) אמרינן ש"מ דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ואמרינן היכי דמי אי לימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר לא קני ומנהיג מדין משיכה הוא דמקני אלמא מ"ד במסירה מודה במשיכה וכי תימא דהתם במציאה מיירי משום דלית בה דעת אחרת מקנה ולא אפשר במסירה תקון משיכה אבל בעלמא במסירה דוקא ולא במשיכה ליתא דהא אמרי' התם [דף ט.] ר' אלעזר אומר רכוב בעיר ומנהיג בשדה קנה ואוקימנא לה במקח וממכר אלמא דלר' אלעזר דאמר הכא במסירה נקנית היא במשיכה אלא ודאי אף במסירה קאמרי' וכ"ש במשיכה דעדיפא טפי כדמוכח בפרק הספינה (דף עו.) דתניא התם [ספינה] נקנית במסירה דברי רבי וחכ"א לא קנה עד שימשכנה מדקא אמר עד משמע דמשיכה עדיפא ואע"ג דבמסקנא אמרי' התם דבקפידא פליגי מ"מ ממאי דקא ס"ד מעיקרא משמע דמשיכה עדיפא ואמרינן נמי התם אי [כר' תקני] ספינה נמי במסירה מדקאמר תקני נמי במסירה משמע דכ"ש במשיכה וה"פ ל"ל משיכה תקני אף במסירה הלכך אפילו את"ל דאין דרכה במשיכה אעפ"כ נקנית היא בכך דמה דאמרי' התם (ב"ב דף פו.) לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא דמשמע מינה דכל מידי מיקני כי אורחיה היינו לומר דבדברים שאין דרכן להגביה לא הצריכו הגבהה אבל ודאי אי עבד מהני דהא אמרי' הכא בגמ' [דף כה:] דאפי' [פיל] לר"ש נקנה בהגבהה בחבילי זמורות ואע"פ שאין [דרכו] בכך ואמרינן לעיל [דף כב:] דהגביהו רבו לעבד קנאו מדין הגבהה אע"ג דלאו אורחיה בהכי משיכה נמי כיון דעדיפא ממסירה וכדכתיבנא אפי' תמצא לומר שאין דרכה בכך נקנית היא בה אפי' לר' מאיר. ומיהו לאו למימר שהמסירה והמשיכה קונין בה ברשות אחד לפי שאין המסירה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם וטעמא דמילתא משום דמשיכה היינו שמושך הדבר לרשותו ואלו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות [להניח] שם כליו והיינו דאמרי' בפרק הספינה (דף עו:) דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה [של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר] של שניהם והגבהה קונה בכ"מ וה"פ מסירה בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ובהמה גסה לר"מ קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל משיכה אינה קונה שם אפי' לדברים הללו וכ"ת היכי אפשר דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבי' ועוד דבכלל משיכה מסירה שכיון שהוכחנו למעלה דבמסירה לא בעי' שימסור אותה המקנה מיד ליד אלא שיתפסנה הקונה ברשותו כיון שמשכה הרי תפש אותה ואי אפשר למשיכה בלא מסירה וכיון שהמסירה קונה בר"ה היאך איפשר שהמשיכה לא תקנה בה לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה ומשיכה בר"ה לאו מידי הוא וכדכתיבנא ומ"ה אמרי אביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם כספינה וכיוצא בה אבל לא משיכה ובהמה גסה כך היא דינא לר"מ ומ"ה קאמר דבהמה גסה כיון שאין דרכה להמשך נקנית בר"ה במסירה והדקה שדרכה להגביהה בהגבהה ורבנן דפליגי עליה ואמרי זו וזו כלומר דקה וגסה במשיכה כדאיתא בגמ' סבירא להו דבהמה דקה אין דרכה להגביהה [ולפיכך נקנית במשיכה ובהמה גסה נמי אין דינה כדברים הכבדים הנקנים במשיכה] ולפיכך אינה נקנית אלא במשיכה ובסימטא דוקא ואביי ורבא דאמרי דמסירה קונה ברה"ר לא אמרו אלא בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ומאי דאמרי דמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם היינו לומר שאפילו הדברים הכבדים אין נקנין בסימטא אלא במשיכה אבל לא במסירה דכיון דבסימטא אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה הגרועה קונה בה א"נ היינו טעמא דמסירה לא קני בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל אחד להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והויא לה מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו והיינו ברייתא דקתני התם בפרק הספינה [דף עה:] ספינה נקנית במשיכה כלומר ולא במסירה ואוקי לה בסימטא נמצא לפי דרך זה שכשם שאין המשיכה קונה לעולם ברה"ר כך אין המסירה קונה בסימטא וזהו דעת הרי"ף ז"ל ומתלמידיו הריב"ן מג"ש והרמב"ם ז"ל וכן הסכים רבינו שמואל. אבל ר"ת ז"ל חולק ואמר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף בסימטא הם נקנין ואביי ורבא ה"ק מסירה קונה ברה"ר כלומר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף ברשות הרבים הן נקנין בה וכ"ש בסימטא אבל הדברים הקלין שדרכן לימשך וצריכין משיכה אין נקנין אלא בסימטא ובחצר של שניהם נמצאת אומר לפי דרך זה שהמסירה לדברים הנקנין בה קונה בין ברשות הרבים בין בסימטא אבל המשיכה לדברים הצריכין אותה אינה קונה אלא בסימטא ואין דרך זה מחוור דברייתא דקתני התם ספינה נקנית במשיכה דאוקימנא לה בסימטא במשיכה ולא במסירה קאמר מדאקשינן התם אי הכי תקני נמי ספינה במסירה ושמע מינה שאין הדברים הכבדים הנקנין [במסירה נקנין בה] בסימטא אלא ברשות הרבים דוקא. ויש כאן דעת אחרת שאין הפרש בין הדברים הכבדין לקלין אלא הכל תלוי ברשויות ואביי ורבא הכי קאמרי אף שדרכו לימשך נקנה ברשות הרבים במסירה שכיון שאין המשיכה קונה ברשות הרבים לא הטריחוהו להוציאו מרשות הרבים לסימטא. מסירה קונה ברשות הרבים בכל דבר והוא שלא יהא דרכו להגביה דכל שדרכו בכך אינו נקנה אלא בהגבהה אבל מכיון שאין דרכו להגביה משיכה קונה בסימטא כלומר שאפילו דברים הכבדין כל שהן בסימטא צריכין משיכה שכיון שאפשר לעשות משיכה באותו רשות עצמו לא הקילו עליו במסירה ולפי זה ר"מ ורבנן דברייתא דהכא בסימטא פליגי דר"מ סבר כיון דבהמה גסה מן הדברים הכבדים היא אפילו בסימטא נקנית במסירה ולית ליה דאביי ורבא שיהא הדבר תלוי [ברשויות] אלא הכל לפי הדבר הנקנה אם דרכו במסירה או במשיכה ואביי ורבא דאמרו כרבנן דברייתא דאמרי זו וזו במשיכה לפי שאפילו הדברים הכבדים כל שהן בסימטא צריכים משיכה וקי"ל הכי וסימטא פירש רש"י ז"ל דהיינו קרן זוית הסמוכה לרחוב רשות הרבים והוא הפקר לרבים להמשך לתוכה הצריכין ליצא מן הדחק. והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה ברה"ר לא קנה דאע"ג דאמרינן לקמן בגמ' גבי כסף דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה עד דאיכא שטרא הלכך אי פריש ואמר אקני בכספא בלחוד כיון דסמכא דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה ברשות הרבים לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אטו אי אמר קני [באמירה] בלחוד מי קני. ומה דאמרי' בפרק הספינה (דף פה:) גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח ואי [שם דף פו.] א"ל קני קנה התם נמי היינו טעמא משום דמאי דלא קני כליו ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות לו להניח שם כליו דכל מקום שיש לו רשות להניח שם כליו קונה הילכך כל היכא דא"ל קני הרי הוא כמשאיל לו מקום לכליו וקונה אבל מסירה ומשיכה היכא דלא קנו לאו מהאי טעמא הוא ומש"ה לא מהני אע"ג דפריש והכי מוכח בגמ' [דף נה:] דאמרי' פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש:
י״ח
והגבהה בדברים הצריכין אותה נראה מדברי רש"י ז"ל שצריך להגביה שלשה טפחים דבגמ' אמרינן פיל לר' שמעון במה יקנה ואוקימנא בחבילי זמורות וכתב עלה רש"י ז"ל בשגבוהין מעל הקרקע ג' טפחים דנפקא מתורת לבוד והפיל עולה עליהן והויא לה הגבהה אלמא סבירא ליה ז"ל דהגבהה ג' טפחים בעינן ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרינן גבי עירוב (עירובין עט:) ומזכה להו ע"י אחר ומגביהו מן הקרקע כל שהוא ומפרשינן בגמ' כמה כל שהוא טפח אלמא דין הגבהה טפח ויש דוחין דשאני שתופי מבואות דרבנן כדאמרי' בפרק התקבל (דף סד:) שאפי' קטן זוכה בו להם ומיהו אכתי קשיא מדקאמרי' בפרק המניח את הכד (דף ל.) ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בה ההופך חייב ואוקימנא (בב"ק כט:) כגון שהפכה לפחות משלשה דכל הפיכה פחות משלשה משמע וא"ר אלעזר עלה לא שנו אלא שנתכוין לזכות בה אבל אם לא נתכוין לזכות בה פטור אלמא כל שנתכוין לזכות זכה והוה ליה בורו או מפקיר נזקיו ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' דאע"ג דלאו הגבהה מעלייתא היא קני להתחייב בנזקין כמפקיר נזקין הואיל ודעתו לזכות בה שמאותה שעה נסתלק מעשה ראשון וליתא [דבירושלמי התם בפ"ק ובפ"ק] דמסכת דמאי תני לה לדר' אלעזר בשם חזקיה ואמרי' עלה מילתיה דחזקיה אמרה המטלטלין נקנין בהפיכה אלמא לא בעינן שלשה טפחים אבל טפח מיהא בעינן כדאמרי' גבי עירוב: נכסים שיש להם אחריות וכו'. אפרשנה בסמוך בס"ד: גמ' והא אנן במסירה תנן ואיהו נמי במסירה קאמר ורב נמי במסירה היה רגיל לומר הדר ביה בתמיה ועד הכא שמואל קאמר לה כך פרש"י ז"ל אבל מגירסת הריא"ף ז"ל נראה דתלמידי דרב אהדרו לשמואל דרב נמי במסירה היה רגיל לומר אלא דהדר ביה: זו וזו. הדקה והגסה וכי האי תנא ס"ל לרב: מתני' נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחבירו עליהן סומך לפי שקיימין ועומדים: בחזקה. רפק בהו פורתא או דש אמצרי או נעל וגדר ופרץ כל שהוא ובגמ' ילפינן להו לכסף ושטר וחזקה מקראי: ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. לר"ל מדאורייתא ולר' יוחנן מתקנתא דרבנן וכדאיתא בגמ' [דף נח:] ולא אתא למעוטי אלא קנינין דנכסין שיש להם אחריות דהיינו כסף ושטר וחזקה אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה ובהגבהה אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא (ב"מ דף מא.) והא לא משך אי נמי משום דמשיכה עיקר דאי למ"ד משיכה מפורשת מן התורה דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כדאיתא בגמ' טפי משמע מלישנא דקרא משיכה ממסירה והגבהה דדבר הנקנה מיד ליד משמע שיצאו מרשות מוכר לרשות לוקח והיינו במשיכה ומסירה והגבהה מינה איתרבו ואי לר' יוחנן דמפרש טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה עיקר תקנתא במשיכה הות שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו ואי ממנע ולא עביד איהו דאפסיד אנפשיה ועוד יש לומר טעם אחר במסירה שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך [בעליה] ובדין הוא דליקני ליה מעות ברה"ר כיון דליכא למיחש להכי אלא דלא פלוג רבנן: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים וכו'. אם מכר מטלטלין עם הקרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד מג' קנינים האמורים למעלה נקנו המטלטלין עמה:
י״ט
וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא את הנכסים שיש להם וכו' ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב להשבע על המטלטלין זוקקין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולא אב"ד: גמ' לא שנו. דקני בכספא לחודיה: אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה אבל במקום שרגילין לכתוב שטר מכירה לא [קנה] דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו [של לוקח] לקנותן על השטר הוא סומך: ואי פריש. אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה לי שטרי: אי בעינא וכו'. להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו ולא המוכר כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה [שיקנה לי כספי ואם בא הוא לחזור יאמר איני רוצה] שיהא כספי קונה עד שיביא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי: ואיכא מאן דאמר דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן. כלומר שלשון השטר בענין שקונה בעצמו שכותב לו שדי מכורה לך ובכי האי גוונא אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמילתא משום דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמרי' אי בעינא בשטרא אקנה דמשמע דבשטר ממש הוא קונה ודאמרי' בפ' חזקת הבתים (דף נד:) נכסי העובד כוכבים כלומר עובד כוכבים שמכר נכסיו לישראל בכסף ועדיין לא כתב לו את השטר הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא עובד כוכבים מכי שקיל זוזי אסתלק וישראל לא קני אלא בשטרא הלכך כל המחזיק בהן זכה בהן התם בשטר קנין עסקינן ובמקום שכותבין את השטר היא מדקאמר דישראל לא קני אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין את השטר בכסף בלבד הוא קונה ואי בשטר ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף (קנה) היכי אמרינן דכל המחזיק בהן זכה בהן דהא כי כתיב ליה עובד כוכבים שטרא אשתכח דקני ישראל ראשון למפרע משעת נתינת הכסף. ולי נראה ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמרי' סתמא בכל שטר עסקי' שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכא דעתיה עד שיכתוב את השטר ואפי' בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפרק חזקת הבתים אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא איקני מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפי' בשטר ראיה נמי שייך לישני דאקני כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא איקני אמר נמי אי בעינא בשטרא איקני וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מכירה לא חלק ושטר ראיה דקאמרי' שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל בשטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו (בראשית כ״ג:י״ג) נתתי כסף השדה [שם] נתתיה לך [ואע"ג] דלקמן בסמוך אמרי' כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה לאו דוקא דכתיב בהאי לישנא דהוא הדין נמי דאי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרי' בפ' השולח (דף מ:) נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דאם כן באמירה בעלמא לסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל: והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים [דף נא. ] דקנה משום דחזקה קנייה אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכא דעתיה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שאין כותבין השטר אכולה מתני' קאי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא [דף כז.] בגמ': ודאמרי' דבמקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לחודיה לאו דוקא בשנתן כל הכסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת דמים סתם קונה והיינו דאמרי' בפ' השוכר את האומנין (דף עז:) מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים מיהו אמרי' התם דה"מ דוקא בדלא עאיל ונפיק אזוזי אבל בדעאיל ונפיק אזוזי לא קנה: וכתב ר"ח ז"ל דעאיל ונפיק אזוזי דאמרי' דלא קנה היינו כגון דגלי דעתיה מוכר דלא מזבן לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרינא בלא נחיצותא [אלא לאשתלומי לבתר בנחיצותא וכדברי הראב"ד לקמיה]. ואע"ג דאמרי' דעאיל ונפיק אזוזי לא קני היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזבורית וה"מ בדבר שראוי ליחלק דבכי האי גוונא הוא דאמרי' שאם חזר בו ידו על התחתונה ויטול חצי שדה שהרי הוא ראוי אבל בשדה שאין בו דין חלוקה כל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קנה כלל שהרי לא נתכוונו שיהו שותפין והיינו עובדא דחמרא דהתם דפש חד זוזא ועאיל ונפיק [עליה] ואמרי' דלא קנה כלל מפני שאין החמור ראוי ליחלק ומיהו במוכר שדהו מפני רעתה אפי' עאיל ונפיק אזוזי קני כדאיתא התם (דף עח.) וה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל היכא שנתן מקצת דמים ואמר לו ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו לא פחות ולא יותר בין עאיל ונפיק אזוזי בין לא עאיל ונפיק בין יש בה דין חלוקה בין אין בה דין חלוקה ונוטל כחוש ונוטל כשער המקח דערבוני יקון משמע [כנגדו] והוה ליה כאילו נשתתפו לדעת והיינו דאמרי' התם הנותן ערבון לחברו וכו' ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון וכו': ועאיל ונפיק אזוזי דקאמרי' כתב הראב"ד ז"ל דאפי' בשהרחיב לו את הזמן כיון דכי מטי זמניה עאיל ונפיק אזוזי לא קני דטעמא דעאיל ונפיק אזוזי דלא קני היינו טעמא משום דמוכחא מילתא דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא גמר ומקני עד דפרע ליה והכא נמי משום זוזי דאצטריכו ליה לההוא זימנא זבין דהא כי מטי זימניה לאלתר נפיק ועאיל עלייהו והביא ראיה מדאמרי' התם (דף עז:) רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז ואם איתא למה ליה כולי האי ילמדם שירחיב לו את הזמן אלא ודאי לא מהני ולפי דבריו ז"ל יש ללמוד ממנה גם כן שאפילו בקנין חזקה או בחליפין היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קני דאי לא ילמדם שיקנו בחזקה או בחליפין אבל אין זו ראיה דעל כרחיך אי פריש ואמר דניחא ליה דליקני במקצת מעות קנה ואפי' עאיל ונפיק אזוזי ומעתה אין להביא ראיה מדברי רשב"ג לכל מה שכתבנו למעלה דאיהו חד מתרי תלת גווני נקט דהא בדפריש קני ולא קא"ל רשב"ג ואעפ"כ הדין דין אמת דכל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא שנא [מיד ולא שנא לאחר זמן לא שנא] בכסף ולא שנא בחזקה ובחליפין לא קני בר ממוכר שדהו מפני רעתה ודינין הללו מתבארין בפ' האומנין: לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים. דלא גמר מוכר ומקני עד דקביל דמי ואע"ג דקביל דמי נמי בעינן שטרא אלא היכא דפריש כדאמרי' לעיל: אע"פ שאין בהן שוה פרוטה. דסד"א דכל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא א"נ איידי דגבי קידושין נקט לעיל [דף ט.] אע"פ שאין בהן שוה פרוטה דאיצטריך סד"א דכיון דבעל יהיב ליה ליבעי שוה פרוטה תנא ליה נמי הכא ולאו דוקא דכיון דמוכר יהיב ליה ללוקח מה לי שוה [פרוטה] מה לי אינו שוה [פרוטה]: הרי זו מכורה ונתונה. קס"ד או או קתני: מפני רעתה. דניחא ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא לימצי למיהדר ביה: רב אשי אמר. הך מתני' בנותן מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ליפות את כחו שאם יגבנה בעל חובו של נותן ישוב עליו לגבותו ממנו דמים המפורשים בשטר: ודאמרי' במכר דסתמא לא קנה עד שיתן דמים משמע דאע"ג דלא עאיל ולא נפיק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים אע"פ שכתב לו את השטר כבר ואיכא למידק מדאמר רבא בפרק האומנין [דף עז:] האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועאיל ונפיק אזוזי לא קני לא עאיל ונפיק אזוזי קני אלמא כל שקנה באחד מדרכי ההקנאות כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי קני איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עאיל ונפיק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקני אבל בקנין שטר לא מוכחא מילתא דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה ליה דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעותי ומשום הכי אע"ג דלא עאיל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים: והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברגילוני ז"ל דפלוגתא היא ביני רבוואתא ז"ל איכא מאן דאמר דדיניה כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני והכי נמי מסתברא מדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא [דף טז:] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואם איתא דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבדלא יהיב דמי נמי קנה וכ"ת ולטעמיך ליחוש דלמא עאיל ונפיק אזוזי דבכה"ג ודאי בקנין לא קנה דאפי' בחזקה נמי לא קנה לאו קושיא היא דמסתמא אמרינן דאם איתא דהוה עאיל ונפיק אזוזי קלא הוה לה למילתא:
כ׳
ודאמרי' לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפילו לא עאיל ונפיק אזוזי לא קני דכי אמרינן (ב"מ דף עז:) דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין ולא עאיל ונפיק אשארא גלי אדעתיה דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפילו כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו: מנא ה"מ וכו' ויתן להם אביהם מתנות רבות. בבני יהושפט כתיב וסיפא דקרא עם ערי מצורות ביהודה: בעינן צבורין בה. שיהו אותם מטלטלין מונחין באותו קרקע: והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. שיאמר לו קנה קרקע וקנה מטלטלין אגבה ומדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא אגב הוא דמהני אבל עם כלומר דאמר ליה קנה הקרקע וקנה המטלטלין עמה לא מהני והיינו דבגמ' [דף כו:] בעי למשפט בעיין דצבורין מדקתני אמר רבי אלעזר מעשה במירוני אחד שבירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתן אותם במתנה אמרו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו של זה לפלוני ועמו ק' צאן וק' חביות וכו' ועובדא אחרינא נמי מייתי התם טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ובתר הכי [דף כז.] כי מפשיטא לן בעיין דלא בעינן צבורין איבעיא לן תו אי בעינן אגב או לא ואמרי' ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב ואע"ג דמתני בהו עם אלמא עם לא הוי כאגב אבל הרא"ה ז"ל כתב דעם הרי הוא כאגב וכי איבעיא לן אי בעינן אגב או לא היינו לומר אי סגי בלא אגב ובלא עם אלא דא"ל קני קרקע ומטלטלין וכי אמרי' ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב לא מהני דקתני בהו עם מוכיח אלא מעובדא דר"ג וזקנים [וממימרא] דרבה בר יצחק אמר רב דמייתינן להו נמי למפשט בעיין דצבורין ולא קתני בהו לא עם ולא אגב כלל וכי אסיקנא דאגב וקני בעינן ה"ה דסגי בעם והר"ם במז"ל כתב בפ' ג' מהלכות מכירה דכל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעינן אגב נראה שהוא מפרש דכי איבעיא לן בגמ' מי בעינן אגב היינו בשאין צבורין והיינו דבתר דאסיקנא דלא בעינן צבורין איבעיא לן אי בעינן אגב או לא הא בצבורין לא בעינן אגב דהוה ליה קרקע זה כחצרו וחצרו של אדם קונה [לו] ואין דבריו מחוורין שאם כן היה לו לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ"ק דבבא מציעא (דף יא.) ואף הוא ז"ל כתב כן בפרק רביעי מהלכות זכייה ומתנה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל: ושמעי' מההיא עובדא דהלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים שאין מקנין אגב ארבע אמות של קבורה ולא אגב ד' אמות של ארץ ישראל שאם כן למה הוצרך ליקח בית סלע סמוך לירושלים וה"נ מוכח בפ' הזהב (דף מו.) גבי ההיא דהיה עומד בגורן דאקשי' וליקנינהו ניהליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא עוד כתב הרא"ה ז"ל דמי שיש לו אב אינו יכול לזכות אגב בית הכנסת לפי שאין לו זכות בה שאע"פ שמתחלה זכו אותה לכל העולם אי אפשר לזכות אלא לנולדים אבל לא למי שלא היה בעולם אלא שהבן זוכה בה מכח ירושת אביו ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבית הכנסת והא דקתני צפונו לפלוני ודרומו לפלוני לאו למימרא דאגב צריך יחוד מקום אלא זה היה מחלק גם הקרקע להם ונתן צפונו לפלוני במתנה ואגבו הקנה לו מטלטלין וכן לכל א': ובגמ' מייתי נמי למפשט בעיין דצבורין ממימריה דרבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. כלומר שמכיון שהחזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בו ואפ"ה חוזר בשטר אם אמר אין רצונו שתהא לו ראיה בידו: ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. שהרי לא עשאן שלוחין לזכות אלא עם השטר והרי חזר לו בשטר: וכתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעי' שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת נותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת מקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיכול לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחברו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה ומימרא זו הביאה הרי"ף ז"ל בפרק הספינה שאף שם [דף עז.] היא בגמ' ושם אכתוב מה שצריך לפרש בה עוד בס"ד: איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו וכו'. נתון ליהושע. היינו רבי יהושע בן חנניה שהיה לוי כדמוכח בערכין (דף יא:) דאמרי' התם מעשה ביהושע בן חנניה שהלך לסייע את יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי היה: ומקומו מושכר לו. ונתן לו ר' יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצא המעשר נקנה עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במעשר שני [פרק ה] ושכירות היינו מכר והמעשר היינו מתנה וש"מ דמטלטלין דמתנה נקנין אגב קרקע של מכר: גרסי' בגמ' [דף כז.] איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו. כלומר אם אמר לבעל השדה קנה השדה לעצמך ואגבו יקנו מטלטלין לפלוני מי מיקנו ליה או לא ובעינן למפשטא מדתניא עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו ודחינן שאני רבי עקיבא דיד עניים הוא כלומר דהואיל וגבאי צדקה הוה הרי הוא כידן משא"כ באחר הילכך בעיין לא איפשיטא ופסק בה הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות מכירה כדרכו ברוב התיקו האמורין בתלמוד בממונא דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דכל כי האי גוונא מפקי' מיניה. ומכל מקום מדאמר שאני ר"ע דיד עניים הוא משמע דשדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים קנו דכי היכי דגבאי יד עניים אפטרופוס נמי יד יתומים אבל אחרים חולקין ואומרים דגבאי שאני לפי שהעניים מוטלין עליו לפרנסם וכל שאין מעות בכיס צריך לטרוח בשבילם ונמצא שיש לגבאי טובת הנאה במה שעניים זוכים בו וה"ל כשדה ומטלטלין לאחד משא"כ באפטרופוס והראשון נראה עיקר וכן דעת הרשב"א ז"ל: אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. אף על פי שאינן זה בצד זה: בד"א כשנתן לו דמי כולן. וכ"ת וכיון שנתן לו דמים למה ליה חזקה והא קרקע נקנה בכסף איכא למימר דבמקום שכותבין את השטר עסקינן דאמרינן לעיל [דף כו.] דלא קנה עד שיכתוב את השטר וחזקה זו מועלת כשטר. זה הוא פי' מה שכתב הרב אלפאסי ז"ל. אבל בנוסחאות שלנו בגמרא הכי איתא אמר רבא ל"ש אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. וה"פ ל"ש דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע. אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למקניה כולהו אחזקיה: אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו ומסייעינן ליה מדתניא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן במה דברים אמורים שנתן דמי כלן אבל לא נתן דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו ומסייעינן מינה לרבא משום דמטלטלין הנקנין עם הקרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לו דמי ובתר הכי אמרינן מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן זו היא סוגיית הגמ'. ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דרבא לא קאי אמטלטלין הנקנין אגב קרקע אלא אקרקעות גופייהו וכן הרמב"ם ז"ל הביא בפרק א' מהלכות מכירה גבי קרקעות ובפ"ג מהלכות מכירה שכתב דין המטלטלין הניקנין עם הקרקעות ולא הזכיר כלל נתן לו דמי כלן והוא תימה אולי גרסא אחרת להם. ומ"מ מדאמרי' סתמא אבל לא נתן לו דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו משמע אע"ג דלא עאיל ונפיק אזוזי דאע"ג דבקנין חזק קונה הכל בלא דמים כלל כל היכא דלא עאיל ונפיק ובכסף קונה מיהא במקצת דמים כדמוכח ההיא דהשוכר את האומנין (דף עז:) שכתבתי למעלה התם הוא לפי שהוא קונה גוף הדבר מצד עצמו בין בכסף בין בחזקה אבל הכא שקונה דבר אחר בחבירו כמטלטלין אגב קרקע ושדה שבמדינה זו אגב שדה שבמדינה אחרת כיון דהקנאה ריעא היא אע"ג דלא עאיל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בדעאיל ונפיק אזוזי משמע לי דהוי דיניה כנותן מקצת דמים על השדה דכל החוזר בו ידו על התחתונה וכדאי' בפ' האומנים [דף עז:]:
כ״א
וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות וכו'. מנין לגלגול שבועה מה"ת שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. הכי איתא בגמ' ומוכחא גלגול שבועה מארוסה ונשואה דשקלי' וטרינן ביה טובא ולא אפשר לאוקמה אלא ע"י גלגול ומוכחין הכי מאמן אמן יתירא: ואיכא למידק ל"ל לאכוחי מארוסה ונשואה דדייקינן בה טובא היכי דמי הא קתני בהדיא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ומאיש אחר ודאי לא משכחת. ליה אלא ע"י גלגול שהרי לא קינא לה ממנו י"ל אי מההיא ה"א הנ"מ בדברים שראוי להשביע עליהם בעלמא דומיא דאיש אחר שראוי להשביעה עליו אם קינא לה ממנו אבל בדברים שאין ראוי להשביע עליהן כלל כגון קרקעות הוה אמינ' דאין מגלגלין קמ"ל ארוסה שאע"פ שאין ראוי להשביעה מצד עצמה לעולם כדמפרש בגמ' אפ"ה מגלגלין ומסברא אית לן דמיתורא דאמן אמן נפיק לן אפי' כה"ג ולא מפלגינן בין דברים שדרכן להשביע לדברים שאין דרכן להשביע. והכי איתא בירוש' [דפירקין סוף הלכה ה] מנין לגלגול שבועה מה"ת מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון בדברים שראוי להשביע בדברים שאין ראוי להשביע נשמיענה מן הדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוס' ושומרת יבם ראוי להשביע פי' בתמיה ותימר מגלגלין והכא מגלגלין: ק"ו [לממון] ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד. כדאמרי' התם (סוטה דף ב.) דצריך ב' עדים שנסתרה דילפינן [שם דף ג:] דבר דבר מממון: ממון שניתן ליתבע. להשביע בעד א' אם טוענו מנה וכפר בכולו ועד אחד מעיד שהוא חייב לו נשבע שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (שבועות דף מ.) לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אינו דין שמגלגלין את שבועתו להשביע בגלגול: אשכחן ודאי. שמגלגלין טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו ממקום אחר: ספק מנא לן. טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מה.) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא ספק נמי מגלגלין מנא לן אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגולה ספק אבל ממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת ברי דכתיב כי יתן איש ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורי היתרא כדאמרי' התם (שבועות דף מח:) וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי נימא נמי דגלגול דידיה דוקא בטענת ודאי אבל לא בטענת שמא ופשיט לה מדתניא רש"א נאמרה שבועה בפנים דהיינו שבועה דסוטה שמשביעין אותה בעזרה. ואיכא למידק אמאי אצטרכינן להכי דהא אשכחן שבועה בממון שבאה על הספק דהיינו שבועת השומרים הלכך שפיר איכא למיגמר מסוטה וכ"ת התם נמי ברי הוא שהרי יודע בודאי שהפקיד אצלו ליתא דהא [אין] חיובו של שומר חל עד שעת אונסין כדאמרינן בפרק הגוזל (דף קיב.) ובפ' אלו נערות [דף לד:] סד"א הואיל וא"ר פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה משעת משיכה איחייב באונסיה קמ"ל אלמא עיקר חיובו של שומר ספק הוא י"ל אין ה"נ ודאמרינן ספק מנא לן לא בשומרים קאמרינן דכיון דעיקרה ספק גלגולה נמי ספק כסוטה אלא ה"ק בהנך שבועות שאין עיקרן בא אלא בברי כגון מודה במקצת ועד אחד לדברי מי שסובר כן מנא לן דמגלגלין בשמא והא איכא למימר דכיון שעיקרה אינה אלא בברי לא יהא גלגולה חמור ממנה ומהדרינן תנא ר"ש בן יוחאי נאמרה שבועה בפנים וכו' ולאו גזירה שוה היא שא"כ לא היינו צריכין לק"ו אלא במה מצינו גמרינן דאע"ג דממונא מאיסורא לא ילפי' הכא כיון דעיקר גלגול אתי בק"ו שפיר מצינן למילף: ושמעינן משמעתין דכולהו שבועות מגלגלין ברי על ברי וברי על שמא ושמא על ברי ואפי' שמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין ואע"פ שיש חולקין ואומרין דשמא על שמא אין מגלגלין וסוטה שאני דכברי דמי שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה אינו מחוור שאף על פי כן שמא הוא ומשום האי טעמא פרכינן אשכחן ברי שמא מנא לן ועוד שאם כן מצינו שמא על ברי ברי על שמא מנלן וכ"ת אין מגלגלין והא אמרינן בפרק השואל (דף צח:) אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ועוד דאמרי' בפרק המפקיד (דף לה.) גבי הא דתנן סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא כלומר דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינו ברשותו לשתבע נמי כמה שויא אלמא מגלגלין ברי על שמא ועוד דבפרק כל הנשבעין (דף מח:) איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ופשט לה מדתניא לוה הימנו ערב שביעית ובמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתי שביעית ואפקעיה לשבועה הא שאר שני שבוע מגלגלין אלמא מגלגלין על שבועת השותפין שהיא שמא ולמדנו שמגלגלין ברי על שמא ואס"ד סוטה מפני שנסתרה כברי דמי מנא לן שמגלגלין על שמא כלום אלא ש"מ שמא הוא וכיון שכן למדנו שמגלגלין שמא על שמא דומיא דסוטה וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועת השותפין [שחלקו על שבועת השותפין] אחרת שנפלה לו לאחר מכן וה"נ מוכח בפ' השואל (שם) גבי מתני' דשכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דאמרי' מגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה והיינו (נמי) משום דסוטה נמי שמא על שמא היא וכדכתיבנא: עד היכן כחו של גלגול שבועה. לגלגל עליו דבר שאין נשבעין עליו: דא"ל עבדי אתה. אפי' זו מגלגלין עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר: ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד כנעני יהא בנדוי. ב"ד מנדין אותו לפי שזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו אותו ומכאן למד רת"ם ז"ל דמאי דאמרי' בפרק כל היד (דף יג:) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי דלאו למימרא שיהא מנודה מאליו בנידוי של רבותינו אלא לומר שראוי לב"ד לנדותו דהא ה"נ אמרינן הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ומוכחא מילתא שאינו בנדוי מאליו מדאמרי' ההוא שמותי משמתינן ליה אלמא האי לישנא הכי משמע: ממזר סופג את הארבעים קנסא מכת מרדות וניחא ליה הא מנדוי: ואחרים פירשו יהא בנדוי מדה כנגד מדה דאיהו מוקי ליה בארור כנען מוקמי' ליה אנן בארור דאמר בשבועות (דף לו.) ארור בו נידוי בו קללה: ממזר סופג את הארבעים דאיהו מוקי ליה בלא יבא ממזר ואם יבא על בת ישראל מיחייב מלקות הלכך אנן נמי מלקינן ליה: רשע יורד עמו עד לחייו. כלומר לזו אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו: דאמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. ובגמ' [דף כח.] פרכינן עלה הא טענתא מעלייתא היא ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד היה חייב שבועה דטענת מטלטלין היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו ומאי רבותא דהא משאר גלגולי שבועה ומפרקינן רבה לטעמיה דאמר רבה עבד עברי גופו קנוי. כלומר קנין הגוף יש לו עליו שמחמתו הוא מותר בשפחה כנענית ואינה טענת מטלטלין ולאו למימרא דלא שייכא שבועה בגוף אדם דהא עבד נשבעין עליו אי לאו משום דאיתקש לקרקעות כדאמרינן (שבועות דף מג.) יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות אלא הכא היינו טעמא משום דלא שייכא שבועה אלא כשתובעו ממון דשבועה דקרא בתביעות ממון היא ולא בתובעו גופו אבל בעבד כנעני אין השבועה לעבד אלא לזה התופס בו וממונא קא תבע מיניה. ופרכינן עלה בגמ' אי הכי היינו קרקע. ולאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא אתקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא ה"ק מאי קא משמע לן רב יהודה הא ודאי פשיטא דכיון דעל קרקע נשבעין אע"ג דלא שייך ביה שבועה כלל ה"ה בהא דהיכי תיסק אדעתין דליגרע מיניה ומפרקינן מהו דתימא קרקע הוא דעבידי אינשי דמזבני בצנעא אבל האי אם איתא דזבין קלא אית ליה קמ"ל: מתני' כל הנעשה דמים באחר. מעיקרא סלקא דעתא בגמ' דהיינו מטבע שדרכו לתת בדמים כשקונין חפץ אחד אבל למסקנא מסקינן דנעשה דמים נשום בדמים. כלומר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה בו אחד מהם שמשכו מיד האחר נתחייב הלה באונס חליפיו שבכל מקום שהן אם מתו או אבדו מתו לו והיינו דמסיק ותני כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כלומר שאם החליף ראובן שורו בפרתו של שמעון ומשך שמעון את השור ולא הספיק ראובן למשוך את הפרה עד שמתה מתה לראובן שכיון שמשך שמעון את השור עמדה פרה שהיא החליפין ברשות ראובן והאי דמפרש לה במטלטלין לאו לאפוקי קרקעות דודאי בקרקעות נמי דינא הכי שאם החליף שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא [דפירקין] דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתניתין אורחא דמלתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שאין כן בקרקעות והא דאמרינן בריש בבא בתרא [דף ג.] כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק דמשמע לכאורה דחזקה דחד לא מהניא לאידך התם לאו בקנין חליפין עסקי' אלא בקנין חזקה דבתר הכי הוא דמתרץ לה בחליפין דאוקימנא כגון שקנו מידם ברוחות:
כ״ב
גמ' שמעת מינה מטבע נעשה חליפין. דקס"ד דכל הנעשה דמים דקתני היינו מטבע שהוא ניתן דמים באחר בכל מקום ואשמועינן מתניתין דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני כי יהביה בתורת חליפין קני שמעת מינה וכו' ואנן קיימא לן בפרק הזהב (דף מו.) דאין מטבע נעשה חליפין: כל הנישום דמים באחר. כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה וכו' אם נתנו בתורת חליפין נקנה חליפין במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמעי' דתורת חליפין הוי במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוי חליפין ולהא מלתא נעל לאו דוקא: וכתב ר"ח ז"ל בפרק הזהב שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנשום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חברו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גריע טפי דהא איבעיא לן התם (דף מז.) חליפין ומקפיד עליהן אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן דקנה מ"מ משמע דכשאין מקפידין בהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין דאמרינן התם [ריש דף מז.] דמכור לי באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנשום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין [אותו] באחר והאריך הרי"ף ז"ל בפירוש שמועה זו בפרק הזהב ואכתוב בה שם יותר בס"ד: מתני' בפרקין רשות גבוה בכסף. כלומר דמעות הקדש קונות כדילפינן בגמ': ורשות הדיוט בחזקה. כלומר במשיכה: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וגרסינן עלה בגמ' ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. כלומר שימשוך את השור ויחזיק בבית: משכו במנה. כלומר משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר: עד שעמד במאתים נותן מאתים. משום דכי אייקר ברשותיה דהקדש אייקר הואיל ולא נתן מעות דכתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו דאלמא קנין גבוה בכסף: משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל בהקדש נמי דיינינן הכי: פדאו במאתים. כלומר שנתן את המעות ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו: פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי עד כאן סוגיית הגמ': ואיכא למידק עלה למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמא דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי תימא ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דאמר ליה אבוה אמטייה לגזברים ולא תשיימיה את אלא לישיימו אינהו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו (דף כז.) אמר אחד הרי היא שלי בעשר וכו' ואחד אמר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר י"ל התם הוא משום דמאי דאמר [חמשים] איכא רווחא להקדש והוי כעין נדר ושייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא היה יכול לחזור בו דאע"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה משום דהדיוט בכי האי גוונא קאי במי שפרע איכא למידק מדאמרינן בפרק הנזקין (דף נב.) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. כלומר לתועלתן של יתומים כדמפרש התם וכדאיתא בסוגיא דהכא גבי הקדש ובתר הכי אמרי' יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור דמצו הדרי בהו מטעמא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואמאי נימא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כדאמרינן הכא יש לומר דלא דמי דהתם יתומים הדיוטות נינהו ודינייהו במשיכה אלא דאמור רבנן דהיכא דטבא להו לדידהו קנו בכספא כגון דיהיב להו זוזי אפירי וזול אבל אייקור דאיכא פסידא דינייהו במשיכה ואע"ג דאחר קאי במי שפרע אבל מהקדש קונים בכסף ואפי' במקום פסידא ומהכא משמע דהיכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירי וזול לא מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דהדיוט קאי במי שפרע ואהו נמי בכסף קני וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות מכירה שאם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש למד ז"ל מההיא דפרק הנזקין וכמו שכתבנו והוא מן התימה והראב"ד ז"ל הודה לו ג"כ בהשגות וכתב כן הוא אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול וזו היא ששנינו (שקלים סוף פרק ד) מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד ההקדש על העליונה עד כאן וההיא דקבל לספק סלתות אינה ענין לזו דהתם כיון שלא היו הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר אבל גזבר שנתן דמים על פירות ידועים והוזלו משמע מסוגיא דהכא דלא הדר ביה כיון שקנה לגמרי והדיוט נמי בכה"ג קאי במי שפרע ולפיכך צ"ע בדבריהם ז"ל. וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד ממנה לצדקה דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב בפיך (ר"ה דף ו.) זו צדקה ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרי' בפרק הנזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש הכי נמי דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (דף ז.) מבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרי' ואם תמצי לומר יש יד לצדקה ופסקו הראשונים ז"ל כאם תמצי לומר אלמא סבירא לן דאין היקש למחצה ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורין כאן ובפרק הנזקין: מתני' כל מצות הבן על האב. מפרשינן בגמ' דהכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשותן כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה: אנשים חייבין. שאב חייב בהן אבל לא האם כדילפינן בגמרא: וכל מצות האב המוטלות על הבן לעשותן דהיינו מורא וכבוד אחד הבנים ואחד הבנות חייבות בהן: כל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם לה שתבא כגון לולב ושופר ודכותייהו: נשים פטורות. ובגמ' ילפינן הכי מתפילין: וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. חוץ מת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן דנשים פטורות כדילפינן בגמרא ובמצות עשה שהזמן גרמא נמי יש מצות שהנשים חייבות בהן כדאיתא בגמרא ואף ע"ג (דהתם) דקתני כל הא א"ר יוחנן [דף לד.] דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ: וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כלאו דשאור וחמץ בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות וילפינן לה [דף לה.] מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: חוץ מבל תשחית ובל תקיף. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ואשה בהשחתת זקן עצמה אינה ואינה מוזהרת על זקן אנשים וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש בין של עצמה בין של אחרים דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא ללמד שכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומיהו מדרבנן מיתסר להקיף ראש של זכר ואפי' קטן כדאמרי' בנזיר (דף נז:) דידך מאן מקפה להו חובה חובה תקברינהו לבניה ועבדים כיון שיש להן זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה: ובל תטמא למתים. דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן [בני אהרן] ולא בנות אהרן:
כ״ג
גמ' האב חייב בבנו למולו ולפדותו. בחמש סלעים אם בכור הוא: ולהשיאו אשה. וכולהו יליף ואזיל מקראי: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע: כאילו מלמדו לסטות. דכיון שאין לו אומנות יחסר לחמו וילך לפרשת דרכים וילסטם את הבריות ובגמ' בעינן מאי בינייהו. כלומר מאי קא מוסיף רבי יהודה אתנא קמא ואמרינן דאיכא בינייהו עסקא כלומר אם למדו סחורה דלתנא קמא הרי למדו חיים ולרבי יהודה דאתי לטפויי אומנות דוקא קאמר שפעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם: אותו ולא אותה ולא את שרה ואף על גב דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך מיעוטא דסלקא דעתך אמינא ה"מ במצות דגופייהו כגון תפילין דמינייהו ילפינן אבל מצוה דאינהו לא שייכי בהו כי הא אימא ליחייבו מידי דהוה אב"ד דמחייבי קא משמע לן: מיחייב איהו לממהל נפשיה. כשיגדל ובגמ' אמרינן אשכחן מיד לדורות מנא לן. כלומר שהרי לאברהם בלבד נאמר כן ומהדרינן תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צואה אינה אלא זירוז מיד ולדורות כלומר שיהא זריז ומהיר בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות זירוז דכתיב (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב (במדבר טו) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם: לפדותו מנא לן וכו'. תפדה קרי ביה תיפדה ולא מקרא ומסורת דריש דהא אמרינן בסנהדרין (דף ד:) דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר דמקרא גופיה מסורת הוא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך ולקמן נמי דאמרינן ולמדתם ולמדתם לאו מקרא ומסורת דריש אלא שהכל בכלל המקרא דכיון. שהוא מחויב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה: ואיהי מנ"ל דלא מיפקדא אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא בעי קרא למעוטי: כלשמצווה לפדות את עצמו. כשהוא בכור ולא פדאו אביו: ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך תפדה אימא איהי תפרוק נפשה משתגדל דהא קרי תפדה אלמא מצוה נמי אברא רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא: כל שאחרים וכו'. האב: הוא לפדות. שלא פדאו אביו: ללמדו תורה מנ"ל וכו' מיחייב איהו למגמר. דכתיב [ולמדתם קרא אחרינא כתיב] (דברים ה׳:א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם: ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא. ללמד את בנה: דכתיב ולמדתם אותם את בניכם קרי ולמדתם לאקושינהו: ומנ"ל דלא מיפקדא. ללמד אחרים: אם היה בנו זריז. והאב רואה שיצליח [יותר] ממנו ואין לו ספוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו: הא לן והא להו בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומן אין צורכי הבית מוטלין עליהן ולדידהו נושא אשה דהוי ליה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה אבל להו לבני א"י הלומדין במקומן אם ישא אשה יהיו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלהו ואחרים פירשו דבני בבל היו נשותיהם מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן ואפשר לאנשים ללמוד ומש"ה לדידהו נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות ומש"ה לדידהו ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה: ידך על צוארי דברך. בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדל ולא יקבל תוכחתך השיאהו אשה: משיתסר שנין. הגיע זמנו לכנוס ויותר מעשרים ותרתין אל תאחרהו. לשון אחר ועיקר. הוי זהיר ללמד תוכחה לבנך משיתסר ועד עשרין ותרתין שנין דבציר משיתסר אין בו דעת לקבל כל כך ואל תכביד יסוריו ותוכחותיו ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעוט אבל תוך הזמן הזה תהא ידך על צוארו תמיד: למדו מקרא אין מלמדו משנה. אין חובת בנו עליו אלא במקרא ומכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו: זו תורה. ולא נביאים וכתובים: ושליש בתלמוד. סברא וטעמי סתמותיהם של משניות ולפרשם במה שסותרות זו את זו:
כ״ד
לא צריכא ליומי. ימי השבת : להשיאו אשה דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. ומסיימינן עלה בגמ' בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא. כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה דקאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו ובהא לא בעי' בגמרא מנא לן דאיהי לא מפקדא דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה: אמר קרא ראה חיים. אומנות שתחיה בה עם אשה הקיש אומנות לאשה: אם אשה האמורה כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שאביו חייב להשיאו אשה כך חייב וכו'. ובהא נמי פשיטא לן דאשה לא מיפקדא שאין דרכה בכך: איש אין לי אלא איש וכו' איש ספק בידו לעשות. יכולת שאין מוחה בידו: רשות אחרים עליה. בעלה: נתגרשה. מבעלה הרי היא כאחיה במצות כבוד וקא משמע לן דמשום דנשאת לא פקע חיובא מינה: בהכאה א"א. להקישם שאין הכאה כלפי מעלה: וכן בדין. שיוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם שותפים למקום בו: ג' שותפין יש באדם. אביו ואמו והקב"ה. מפורש בפ' המפלת (דף לא.) איש מזריע לובן שבו וכו' אשה מזרעת אודם שבו והקב"ה טפח בו נשמה: משדלתו. מפתה אותו כדמתרגמינן (שמות כג) כי יפתה ארי ישדל: זו אשת אביך. אע"פ שאינה אמך: זה בעל אמך. אע"פ שאינו אביך: והני מילי מחיים. בחיי אביו הוא מצווה לכבד אשתו משום כבוד אביו אבל משמת אביו לא ולפיכך הוצרך רבינו הקדוש לצוות לבניו הזהרו בכבוד אמכם דאשת האב הואי ולא אמם ממש כדאיתא התם (בכתובות דף קג.): אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה. כדי שיראה שיש לו אדון על גביו וסביביו שרואה ויודע כל מצפוניו: בא לפני ר' יהושע אמר לו כך. כדרך שהשיב לו ר"א: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון וכו' בששים רבוא שכר. שהיה משתכר בהם ששים רבוא דנרי זהב: תחת מראשותיו של אביו. והוא ישן: מה מי שאינו מצווה ועושה כך. שלם לו הקב"ה שכרו: והאי עובדא בבית שני הוה מדאמרי' לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ובבית ראשון לא היתה שם אלא פרה אחת שעשה משה וכיון שכן על כרחין היה להם שמיר בבית שני לצורך האפוד כדאמרינן התם (גיטין דף סח.) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ולפ"ז מאי דאמרינן בפרק עגלה ערופה [דף מח.] משחר בבית המקדש בטל השמיר משחרב מקדש שני קאמר ואי קשיא הא דאמרי' בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דאמרינן היכי נעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לנסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ואי הוה שמיר הא אפשר בשמיר יש לומר דשאני אבני מזבח דכיון דפגימה כל שהוא פוסלת בהן כלומר כדי שתחגור בה צפורן לא אפשר בשמיר דאיהו נמי עביד חגירת צפורן ולפיכך א אפשר למינסרינהו אלא מביא חלוקי אבנים מן הנחל כדאיתא בזבחים (דף כט: וגרסינן בגמ' עלה דהא אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא השתא דשמעיתא להא דרבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי [דאין] הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ומכאן למד רת"ם דנשים שפטורות במצות עשה שהזמן גרמא אם רצו עושות ומברכות דהא סומא לר' יהודה אע"פ שפטור אם בא לעשותם מברך הוא עליהן דאי לא במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד שכר הברכות כלן ואמרינן האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מברך היה ומינה לנשים נמי כיון דאם רצו עושות [ועוד] דהא קי"ל דנשים סומכות רשות אע"פ שמשתמשות בקדשים ה"נ דמברכות ועוד מביאין ראיה לדבריו מדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צו.) מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות משמע דלמאן דס"ל דאין נשים סומכות מיחו ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי אסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמ"ד סומכות רשות היו מברכות ולמ"ד אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהויא ברכה לבטלה הלכך לדידן דקי"ל סומכות רשות מברכות וכ"ת א"כ היכי קאמר לא מיחו הורו הל"ל כיון דלכתחלה רשאות לעשות כן ומקבלות שכר וכה"ג דייקי' בפרק מקום שנהגו (דף נו:) גבי אנשי יריחו לאו קושיא היא דאין ה"נ דהורו אלא משום דלמ"ד אין סומכות מיחו נקט למ"ד סומכות לא מיחו ותדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא ס"ד לאוקמה כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין והויא לה מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולהך אוקימתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבה חייבת היתה לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמ"ד נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכ"ת א"כ למ"ד אין סומכות רשות למה מיחו [במיכל] משום דקי"ל תפילין צריכין גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף ומשום הכי מיחו כי היכי דמחינן בסמיכה משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו משום דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ואפילו הכי מפני שאין נקיות לא הורו [לגמרי והיינו לישנא דלא מיחו ודאמרי' התם נמי באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא ולא הורו] משום דכיון שרואין שעולה לרגל ומביאה עולת נדבה אתי למטעי לומר עולת חובה היא ואתו לאיתוי חולין בעזרה והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודה פטור מן המצות ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מחייב ומש"ה הוה מצריך רב יוסף לברוכי וראיה לדבר דמחייב מדרבנן מדתנן במגילה (דף כד.) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס ואם איתא דסומא לרבי יהודה פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכ"ת כי פטר רבי יהודה סומא ה"מ סומא מעיקרא אבל פתוח ונסתמא לא ומש"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמיה דרבי יהודה דמפרש בפ' החובל [דף פז.] אפילו פתוח ונסתמא פטור ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא הוה דאמרי' באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודה אלא ודאי אפילו לרבי יהודה מיחייב מדרבנן ומש"ה מוציא אחרים ידי חובתן [דכיון] דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואע"ג דבירושלמי דמגילה (פרק הקורא עומד הלכה ז) משמע דכי קאמר ר' יהודה כל שלא ראה מאורות דמשמע הא ראה פורס ביושב בבית אפל היה ומש"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה משם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שטת הגמרא שלנו דהא אמרי' עלה התם (מגילה דף כד:) ורבנן הכא נמי אית ליה הנאה כדתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וגו' כדאיתא התם אלמא על סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ואפ"ה ראה פורס משום דמיחייב מדרבנן דכיון דפריסת ק"ש מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"ת ואפילו הוא חייב מדרבנן היכי מפיק והא אמרינן בפרק ערבי פסחים [דף קטז:] שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב ששת ואמרו לי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב יוסף וא"ל רב יוסף. כלומר שהיו עושין כל הסדר ומוציאין את הרבים י"ח בברכות אע"פ שהיו מאורי עינים ואמרי' התם דהיינו משום דמצה בזמן הזה מדרבנן דאי דאורייתא לא הוו מפקי דאפילו למ"ד דסומא חייב במצות גבי מצה מעטיה קרא כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. כלמר והיכי מפיק לאחריני אלמא דכי היכי דבדאורייתא לא מפיק מדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן אפילו ראה למה פורס י"ל אין ה"נ דאפילו במידי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאורייתא לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלית ליה עיקר בדאורייתא כפריסת שמע כיון דסומא נמי מיחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ואחרים אומרים דאפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא כיון דחיובא ליתיה אלא מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם הכי קא אמרינן דכיון דבזמן הבית מעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהוא מדרבנן אין ראוי שיחייבוהו חכמים דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין ה"נ דכל שמחויב בדבר מדרבנן מפיק מדרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא והכי נמי מוכח בברכות בפ' מי שמתו (דף כ:) דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאות אנשים ידי חובתם בדאכול שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאורייתא וכ"ת מכל מקום בדלית ליה עיקר בדאורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה רמיא ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו [שם] בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפילו בשיעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי וקמ"ל סופר מברך ובור יוצא משום דבעי למיתני עלה תבא מארה לאדם וכו' ומכל מקום כבר נתפרש דסומא חייב מדרבנן ונמצא שהיה אפשר לרב יוסף לברך ולפיכך אין להביא ראיה ממנו לנשים דכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות ואע"פ שנדחו ראיותיו של רבינו תם ז"ל הסכימו האחרונים לדעתו דמברכות כיון שנוטלות שכר דכיון דאמר ר"י בר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מדקאמר גדול משמע שאף על פי שאינו מצווה שכר הוא נוטל וכיון שבכלל המצות הן מברכות וכ"ת והיאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהו נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצוין למימר וצונו. ודא"ר יוסף מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן לאו משום דמספקא ליה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים וסתמא בפרק החובל [דף פו:] נמי כרבנן אלא דמשום דמעיקרא אמר מ"ד לי הלכה נקט סירכיה ואמר מ"ד לי אין הלכה אע"ג דודאי פשיטא ליה דאין הלכה כרבי יהודה:
כ״ה
גרסי' בגמ' [דף לא:] אמר ליה ר' יעקב בר אבא לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואימא מזגא לי חמרא היכי איעביד אמר ליה מאימך קבל מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה. פי' מתוך שהיה הוא ביותר אהוב לאביו ולאמו היו עושין לו געגועין הללו. ואמר שלא יקבל מאביו. ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל מדגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו לרבותיו אמרה להם גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד באתה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו אמרי אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו אמרין לה מה הוא עביד ליך אמרה לון כד נפק מבית וועדא אנא בעינא מסחא רגלוי ומשתי מהן ולא שביק לי אמרין הואיל והוא רצונה הוא כבודה ומכאן אתה למד כן אף לאביו: וגרסי' תו התם רב אסי ה"ל ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיט עבד לה בעינא גברא אמר לה נעיין ליך אמרה ליה בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל ליה לא"י ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ממרים מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב אין זו הוראה אם הוא ילך ומניח לו למי יצוה לשמרו ולא ידעתי למה דהא עובדא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז"ל סובר דדוקא למיסק לא"י ואינו מחוור: הנשמע בדבר אביו למקום. אם מכיר אנשי המקום שמכבדין את אביו לחלוק בו כבוד ולקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שיכבדוהו אלא יתלה הכבוד באביו: שלחוני בשביל אבא. שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אלא בדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו: מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש: גרסי' בגמ' [שם] חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אנו משנה לא שם אביו ולא שם רבו אבוה דמאן אלימא אבוה דמתורגמן ורביה דמתורגמן אטו מתורגמן לא בר חיובא הוא אמר רבה בר רב הונא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם כי הא דמר בר רב אשי כי הוה יתיב בפרקא איהו אמר הכי אמר אבא מארי ואמורא אמר הכי אמר רב אשי פי' חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש למתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש למתורגמן כך אמר אבא מארי כך אמר מורי אבל המתורגמן המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנה הוא בשמו ואמר כך אמר פלוני וכי אמרינן אבוה דמאן אילימא אבוה דמתורגמן היינו משום דהוה קס"ד שאם לחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של מתורגמן להשמיעה לרבים בשם אמרו לא ישנה כך אמר אבא מארי אלא קורהו בשמו ומש"ה פרכינן אטו מתורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד את אביו ומסקינן שם אביו של חכם והרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה ובפרק ששי מהלכות ממרים שאם היה שם אחרים כשם אביו או רבו משנה את שמם בזמן שהשם פלאי שאין הכל דשין בו: לא עומד במקומו. במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד הזקנים עם חביריו בעצה: ולא מכריעו. אם היו אביו וחכם חולקין בדבר הלכה לאה יאמר נראין דברי פלוני: משל מי. מאכילו ומשקהו ומכבדו ומסקינן משל אב דכיון דעבדו בה עובדא הכי הלכתא וכ"ת אם כן תקשי לן הא דאמרי' לעיל עד היכן כבוד אב ואם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון שהפסיד בשבילו ששים רבוא שכר איכא למימר דכי אמרינן דדוקא משל אב ה"מ לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם אי נמי כי אמרינן משל אב ה"מ בדאיכא חסרון כיס אבל התם עבורי רווחא בעלמא הוה וה"נ מוכח בגמ' דאמרינן מיתיבי נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה ומפרקי' נפקא ליה מיניה לבטול מלאכה ודאמרי' משל אב לא סוף דבר היכא דאית ליה לאב אלא אפילו לית ליה. הבן לא מיחייב לפרנסו משלו אלא מתורת צדקה וכמ"ש הרי"ף ז"ל והכי מוכחא סוגיין בגמ' דאלת"ה מאי פרכינן מדתניא מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס והא משכחת לה בחסרון כיס בדלית לי' לאב ופרכינן נמי בגמ' מדאמרי' עד היכן כבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי ויטילנו בפניו לים ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה ואצטריכי לפרוקה בראוי ליורשו ואם אתא דבדלית ליה לאב הבן מיחייב משלו הא נפקא ליה מיניה טובא שאם יפסיד האב נכסיו יתחייב הוא לפרנסו ומיהו ודאי אי לית ליה לאב ואית ליה לבן כייפינן ליה לפרנסו מתורת צדקה דלא יהא אלא אחר הא אשכחן דכופין על הצדקה ובירושלמי [הלכה ז פרק זה] גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך במה אתה מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' אם יש לך אתה חייב בכל אלו אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך בין שאין לך כבד אביך ואמך ואפילו אתה מסבב את הפתחים וכתב רבינו שמשון בריש מסכת פאה דלפום מסקנא דגמ' דילן דמסקינן משל אב משנינן ליה כדמשנינן בגמ' דילן נפקא מינה לבטול מלאכה לומר שאפי' יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו בשביל מה שיבטל ממלאכתו לצורך אביו מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות. חייב להתבטל:
כ״ו
אבא אומר השקני כגון לקבור את המת או לויה: הלכה כאיסי בן יהודה. מיהו ה"מ בששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי"ל (ברכות דף יא.) העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה: שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר בסוף פ"ק דמגילה מוכח הכי מקרא: רבנן. אתם חכמים וחשובין בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מקמאי לאו רבנן נינהו ובלשון תימה א"ל ומדאיקפד משמע דהידור מיהא בעו למיעבד דאי לא כיון שהיה יכול למחול לא היה לו להקפיד: תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי. פרש"י מלשון אשם כלומר רשע ואינו מחוור דהיכי תיסק אדעתין הכי ולא עוד אלא אפי' למסקנא מסקינן הכי דקי"ל כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואפילו אשמאי כדאיתא לקמן ואי רשע הוא אי איפשר שהרי אפילו אביו אינו חייב לכבדו אלא בעושה מעשה עמך כדאיתא בסנהדרין (דף פה.) ולענין קימה נמי אמרי' בסוף הנזקין [ד' סב.] ומקמי פלגאי ניקום בתמיה אלא ודאי אשמאי היינו בור מלשון והאדמה לא תשם (בראשית מ״ז:י״ט) דמתרגמינן וארעא לא תבור ואמרינן נמי פתחי שמאי כלומר רקים דלית להו שקפי או תקרה כדאיתא בהקומץ [דף לג:]: ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים כדכתיב (שם) אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו: אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ולשון נוטריקון דבר הכתוב ולקמן פריך היינו ת"ק: לא אמרתי אלא קימה שיש בה הדור. בעמידתו והיינו תוך ד' אמות כדאמר לקמן דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד: יכול יהדרנו בממון. יכול יהא הדור זה הדור ממון לכבדו בממון: יכול יעצים עיניו ממנו כדי שלא יהא רואהו. ופרשינן לה בגמ' הכי יכול יעצים עיניו מקמי דלמטי זמן חיובא כלומר קודם שיהא בתוך ד' אמות דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. ת"ל תקום והדרת ויראת דבר המסור ללב ללבו של עושה הדבר לפי שיכול להשמט מפני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע שידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו: שלא יטריח. אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הצבור: זקן ויראת. להכי סמך ויראת לזקן לומר לך שאף הזקן יירא: כל שיבה במשמע. ואפי' זקן אשמאי: איכא בינייהו יניק וחכים [ת"ק סבר יניק וחכים לא]. והכי קאמר ת"ק אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי והתם זקנים וחכמים היו [כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו אלמא זקנים וידועים היו] ורבי יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעות זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפילו יניק וחכים ורבי יוסי הגלילי מודה ליה לת"ק דזקן אשמאי לא ואע"ג דאיהו סבירא ליה דשיבה וזקן תרתי מילי נינהו אפ"ה כיון דקפיד קרא אחכמה לחיובי למיקם מקמי יניק וחכים מסברא אית ליה דשיבה לאו זקן אשמאי הוא וליכא למימר דרבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג דא"כ לימא נמי דזקן אשמאי איכא בינייהו ועוד דא"כ היינו איסי בן יהודה דאית ליה כל שיבה במשמע דאיסי ודאי אית ליה כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים דכיון דס"ל דשיבה משמע אפי' אשמאי א"כ זקן לאו פירושא דשיבה הוא אלא באפי נפשיה קאי וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ועוד אכתוב בזה בס"ד: מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתן. במלאכת אחרים וכן פרש"י ז"ל בפ' אלו טרפות [דף נד:] והכי קאמר דכיון דבשלו אינו חייב דמקיש קימה להדור בשל אחרים אינו רשאי שאילו היה חייב בשל עצמו אף בשל אחרים היה חייב אבל כיון דבשל עצמו אינו חייב בשל אחרים אינו רשאי כדי שלא יבטל ממלאכתו וכדתניא בתוספתא [דב"מ פרק ד] המושיב את אחרים בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו בחנות בשעה שעוסק במלאכתו ואחרים פירשו דבשל עצמו קאמר וכי קתני אינן רשאין לומר שאין צריכים וכדתנן בערכין פ' המקדיש שדהו (כח:) כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו רשאי כלומר שאינו חייב כדמתרגמי' (שמות כ״ב:כ״ד) לא תהיה לו כנושה כרשיא וכן נראה מדברי הר"מ במז"ל בפ"ה מהל' ת"ת דבמלאכת עצמן. ואינן חייבין קאמר ואפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש קאמר דכיון דמדינא פטור דמקשינן קימה להדור ורוב בעלי אומניות אינן עומדים אם זה עומד יראו הללו כמזלזלין בכבוד תלמידי חכמים: וה"מ בבתי גואי. מקום שבני אדם עומדין ערומים: אבל בבתי בראי. מקום שעומדין לבושין התם מקום הדור הוא וחייב לעמוד מפניו:
כ״ז
אבל ברבו מובהק. שרוב חכמתו ממנו: כמלא עיניו. דכיון דרבו מובהק הוא כי קאים מקמיה כמלא עיניו קימה שיש בה הדור היא שהדבר מוכיח שלכבודו הוא עומד: דקי"ל דרכוב כמהלך דמי. בגמ' איפשיטא לן הכי דלאו בתר דידיה אזלינן אלא הבהמה נחשבת כרגליו דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו: עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה. שלא היה ר' אלעזר רואהו: דאי מקיף. מסבב דרך אחרת שלא לעבור דרך (בפני) הצבור: אמר אביי הל' כאיסי בן יהודה. דכל שיבה במשמע ואפי' זקן אשמאי דהיינו בור אבל רשע לא וכ"ש עובד כוכבים ור' יוחנן דהוה קאים מסבי ארמאי כדאיתא בסמוך מפני דרכי שלום בעלמא הוה עביד הכי דהא רבא הוה עביד להו הדור ואביי יהב להו ידא ולא הוו קיימי מקמייהו ונראה מפרש"י ז"ל דאיסי בן יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים והכי מסתברא דכיון דס"ל דשיבה אפי' אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידריש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ולפי זה כיון דקי"ל כאיסי נקיטינן דעומדין מפני יניק וחכים אבל מדברי הרי"ף ז"ל משמע דס"ל דיניק וחכים לא כת"ק ולפי זה צריך לומר דמילתיה דאיסי לא מכרעא ביניק וחכים מידי דנהי דס"ל דיניק וחכים לא אפ"ה הדר וכתב זקן והיינו זקן ממש למסמך זקן לויראת ולא מיחוור ועוד דסוגיין בכוליה תלמודא דעומדין מפני ת"ח כדאמרי' הכא בסמוך ומה מפני לומדיה עומדין ובסוף הנזקין (סב.) אמרי' ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ובמכות (דף כב:) נמי אמרי' כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה ואם איתא דיניק וחכים לא הרי הכל תלוי בזקנה וחכמה לא מועילה ולא מורידה ולפיכך נראה דקי"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים ואיסי נמי כוותיה ס"ל וכן פסק הר"מ במז"ל בפרק ו' מהלכות ת"ת וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם (ויקרא י״ט:ל״ב) מפנ' שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא תקום ואע"פ שתרגם שיבה דסבר באורייתא וזקן תרגם סבא ושמועתנו לדברי כל התנאים שיבה מדנפשיה אפילו אשמאי משמע אי לא דגלי עליה זקן אפשר שעשה כך כדי לסמוך קימה לת"ח לפי שהכתוב סמך קימה לשיבה או שהיה אונקלוס חולק על התנאים הללו ואנן קי"ל כמאי דפסקינן בגמרין והרמב"ן ז"ל רצה לקיים דברי הרב אלפסי ז"ל ואמר דמאי דרהטא סוגיין בכוליה תלמודא שעומדין מפני ת"ח ה"מ בזקנים דוקא וכ"ת א"כ חכמה למה דהא קי"ל כאיסי דאמר כל שיבה במשמע היינו טעמא משום שאין ת"ח חייב לעמוד מפני ע"ה דהוה ליה זקן ואינו לפי כבודו ומש"ה נקט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ומפני רבו והיינו נמי דאמרי' בגמ' [דף לג:] ברב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה ואנן לא אשכחן קימה מפני בעל מעשים אלא היינו לומר שאין בו משום זקן ואינו לפי כבודו אפילו לשמואל ומש"ה חייב לעמוד מפני שיבה שלו ואין זה מחוור אצלי דבגמ' הכי קאמרי' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו ואמרינן עלה בגמרא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה [בר יחזקאל] שיננא קום מקמי אבוך ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה ומשמע ודאי דבעיין היינו משום דמספקא לן כיון שחייבה תורה לקום מפני חכם ולקום מפני אביו שקולין הן ואין האחד חייב לעמוד מפני חבירו דדכוותה איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו ומאן דדחי ואמר שאני רב יחזקאל בעי למימר דלעולם שקולין הן ואם איתא דבעל מעשים אין עומדין מפני מעשיו אלא מפני שיבתו מאי דחי שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה אפ"ה רב יהודה לא היה חייב לעמוד מפניו דזקנה אין כאן ואי משום דאבוה הוה הא למה דדחינן שקולין הן ולפיכך נ"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל עומדין מפניו שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל ומש"ה דחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה כלומר ואיכא תרתי אביו ובעל מעשים ולאו שקולין נינהו הלכך משמע דעומדין מפני יניק וחכים ומיהו ה"מ כשהוא גדול הימנו אבל אין גדול עומד מפני קטן מדאמרינן בגמ' (שם) דר' אלעאי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימין ואנא חבר כלומר ואינכם חייבין לעמוד מפני ואפשר שאפילו בשוין נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו ודאמרי' בפרק אלו מציאות (דף לג.) בתלמידי חכמים שעומדין זה מפני זה [התם משום דכל יומא שמעתייהו בפומא דהדדי והוה ליה כרבו ופרש"י ז"ל שם שעומדים זה מפני זה] אפילו כמלא עיניו ובכהאי גוונא אפילו גדול על קטן חייב כיון שהוא רבו: רבי יוחנן קאי מפני סבי ארמאי אמר כמה הרפתקי. קורות וצרות וראו כמה נסים ומופתים: עדו עלייהו. עברו עליהם: אביי יהיב להו ידא. פושט ידו לזקנים כשהן עוברין אצלו להיות נשענים עליו אבל לא היה קם מפניהם: בישיבה. בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה: הלך אחר חכמה. מושיבין את החכם למעלה מן הזקן: במסיבה. שאינה של תורה כאירוסין ונשואין: והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. כתב רש"י ז"ל שם בפרק יש נוחלין דהיכא שאין אחד מהם מופלג בין בישיבה בין במסיבה זקן קודם ואחרים כתבו התם דכל כה"ג הוו להו כאילו שניהם מופלגין ובישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה: הא דלא פליג ליה רביה יקרא. שאם היו חולקין לו כבוד נמצאו מקילין בכבוד רבו: גרסי' בגמ' [שם] א"ר איבו א"ר ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים כלומר שהרי פני יוצרו אינו מקביל [אלא] שחרית וערבית הלכך מי שעמד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית ואמרו בתוס' שלא אמרו כן אלא בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד מפניו אפי' כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו: ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו: לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו. שאם היה חולץ לו מנעלו או נועל הרואה אותו אומר עבדו הוא: אבל מנח תפילין. ההוא תלמידא: לית לן בה. דמוכחא מילתא שאינו עבד שאין העבד חייב בתפילין משום דתפילין אתקוש לתלמוד תורה כדאיתא בגמ' בפרקין דהכא [דף לד.]: למס מרעהו. מתלמידיו כלומר מי שמסיר [מתלמידיו] את עצמו כאדם שאומר לחבירו הסר מעלי שאינו רוצה שיקרב אליו לשמשו: חסד. דומה כאילו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו (דברים כ) ולא ימס: פירש. שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותו למוראת המקום: כל העם עומדים. כל השורות כולן אפילו היו מאה. עושין לו שתי שורות. בלבד: אלא לקטנים. דאנוס הוא. אבל יצא לגדולים אינו נכנס ויושב במקומו. דפושע הוא משום דהוה ליה למיבדק נפשיה כדי שלא יתרחק דהיוצא לפנות ביום צריך שיתרחק מן הדרך שלא יהו אחרים רואין אותו כדאמרי' במסכת ברכות (דף כה):
כ״ח
סניפין. שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהן דהויאן סניפין לזקנים כסניף זה שמסנפין לקורה גדולה: אמר רבא ובחיי אביהן. הוא דעושין אותן סניפין מפני כבוד אביהן ומיהו בגמ' הכא איכא סידרא אחרינא בנשיא ואב ב"ד דאמרי' [דף לג:] א"ר חנינא בריה דר' אבהו אמר רב אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ארבע אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וכתבו בתוספות דבמס' הוריות מיירי בבית המדרש ובפרקין מיירי בשוק והיינו דיליף לה ממשה דבשוק הוה ור"ת ז"ל כתב דהתם אמרינן בימי רשב"ג נשנית משנה זו כלומר שלא נהג לא לפניו ולא לאחריו דדכותה אמרינן בפ' כל הכלים [דף קכג:] בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו כלומר אבל לא לפניו ולא לאחריו ובסוף פרק אלו מציאות [דף לג.] נמי אמרי' כה"ג גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד: גרסי' בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו. כלומר שהבן רבו של אב מהו שיעמוד מפני אביו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אביך. כלומר ואע"ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדמוכח בגמ' לעיל [דף לב.] דא"ל אבא לא תתנייה הכי ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' מר שמואל נמי קאים מקמיה ואלא מאי קא"ל כלומר אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מיניה הוראה בעלמא דאע"ג שהוא רבו חייב לעמוד מפניו ומפרקי' דהכי קאמר ליה זמנין דאתי מאחראי קום מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ' יש נוחלין (דף קיט:): וגרסינן תו בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו. כלומר אפי' ת"ל דאביו חייב לעמוד מפניו קא מיבעיא ליה דאפשר שכל אחד חייב לעמוד מפני האחר זה מפני שהוא אביו וזה מפני שהוא רבו ולא איפשיטא וכתב ר"ח ז"ל שאע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו ואף הר"מ במז"ל כתב כן בפרק ו' מהלכות ממרים וצ"ע למה ונ"ל דאע"ג דלא מיפשיט בגמ' דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי [דפירקין הלכה ח] אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכבוד יותר מדאי אמרו לה מאי עביד לך יותר ותנית להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה כן אלפים עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ע"כ בירושלמי ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו [כל זמן שהוא רבו בודאי לא היה רבי טרפון חייב לעשות לאמו כך והיאך אמרו עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה וכן אילו היה האב חייב לעמוד מפני בנו] כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הלכך אף על גב דבגמ' דילן מספקא לן שבקינן ספקין ונקיטין פשטייהו ולא משמע דמשום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה: ומה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. והא דאמרינן במסכת מכות (דף כב:) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה לאו משום דעדיף גברא רבה מספר תורה דהא איפכא אמרי' הכא אלא לומר דכיון שאלמלא הם היתה התורה כרוכה ומונחת ואינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דהא באורייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סברי דכשם שראוי לעמוד מפני ספר תורה כך ראוי לעמוד מפני לומדיה ובתוספות אמרו דהתם הכי קאמרינן כמה טפשאי הני אינשי וכו' דהא למיקם מקמי ספר תורה לא ידעינן אלא מקל וחומר דגברא רבה: איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם להתחייב בה שאין חובתה חלה אלא לזמן קבוע: סוכה ולולב שופר וציצית. איכא נוסחי דלא גרסי ציצית דלדידהו סבר האי תנא דלילה זמן ציצית ונוהגת היא בנשים לפי שאין הזמן גרמא ואיכא דגרסי לה ואתיא כר' שמעון דפוטר נשים מציצית כדאיתא בפ' התכלת ומפרש טעמיה התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה כלומר והויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וקי"ל כרבי שמעון משום דסוגיין כותיה דבפרק במה מדליקין (דף כה:) ובפרק התכלת (דף מ.) גבי סדין דפטרינן מציצית אמרינן גזירה משום כסות לילה וכיון דנקיטינן האי טעמא ושבקינן טעמי אחריני דאיתנהו בפרק התכלת שמא יקרע סדינו בתוך שלש וכו' ש"מ דקושטא הוא ודאמרינן התם ובפ"ק דסוכה (דף יא.) דמר עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום מדת חסידות בעלמא הוא דעבד הכי והיינו דאיהו בלחוד רמא ורבנן אחריני לא. ומיהו מקשו הכא היכי הויא ציצית מ"ע שהזמן גרמא דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפי' לובשו ביום פטור שאם לא תאמר כן חייב הסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפילו בלילה ואין הזמן גורם מצוה זו כלל י"ל דאף על גב דכסות לילה ביום נמי פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה דקרא דוראיתם הכי משמע ומש"ה כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפילו ביום וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה היא פטור מיהו אכתי קשיא אפילו הכי אמאי פטורות נימא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אמר רחמנא כל שישנו בלא תלבש איתנהו בגדילים והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש איתנהו בגדילים דמהאי טעמא מחייבינן נשים במצה (פסחים דף מג:) דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן דכל דאיתיה בבל תאכל חמץ איתיה בקום אכול מצה יש לומר דכיון דאיצטריכא לן הך היקשא (יבמות דף ד.) למשרי כלאים בציצית לא דרשינן ביה נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם וכי תימא והא אמרינן בריש ערכין [דף ג:] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכינ ופשיטא אי הני לא מחייבי מאן קא מיחייב ומהדר כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתיך אמינא לא תלבש שעטנז גדילים אמר רחמנא מאן דאיתיה בלא תלבש שעטנז איתיה בגדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו קמשמע לן דנהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי משמע דאילו אשתרי לגמרי הוו פטורין כהנים מהיקשא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית בלחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשי לאו קושיא היא דכיון דעל כרחיך הקישו הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאיתסר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי: ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה אבדה ושלוח הקן. וא"ת למה ליה למיתני מעקה אבדה ושלוח הקן פשיטא שהנשים חייבות בהן דאפילו לא מיחייבי משום עשה שבהן מחייבי בלאו דידהו דכל לא תעשה שבתורה אפילו שהזמן גרמא נשים חייבות וכי תימא קמ"ל דחייבות אפי' משום עשה שבהן אי הכי משמע דבשאר מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דאית בהו לאו ונשים חייבות בו פטורות מן העשה והא ודאי ליתא דהא אמרינן במסכת שבת (דף כה. ודף קלב) ובביצה (דף ח:) דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה נינהו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד הנשים שוין בדבר כדמוכח גבי שמן שריפה וגבי כסוי יש לומר דאיצטריך דמשכחת להו להני דלית בהו לאו ואיכא עשה באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה דאמרינן בפרק אלו מציאות (דף כו:) שאינו עובר משום לא תוכל להתעלם אלא משום השב תשיבם ובשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דאינו עובר משום לא תקח האם כדאיתא בחולין (דף קמא.) ובמעקה נמי משכחת לה כגון שבנה בית על מנת לעשות מעקה ואח"כ נמלך ולא עשה שאינו עובר בלא תשים דמים בביתך אלא היכא שבשעת בנין הוא עושה על דעת [שלא יעשה] מעקה אי נמי שבנאו ונפל כך נאמר בתוס' ולדידי הא קא משמע לן דחייבות אפי' משום עשה שבהן ולא דמי לשבת וי"ט כלל דהתם לאו ועשה כולהו בשב ואל תעשה ולא אפשר לאפלוגינהו אבל בהני לאו ועשה שבהן אינן באין כאחד דבשלוח הקן אם נטלה על מנת שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם ואחר כך חייב בעשה שבה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע כדמוכח בפרק שלוח הקן (שם) ובאבדה גם כן אם ראה את האבדה ולא נטלה עובר משום לא תוכל להתעלם ולא משום השב תשיבם ואם נטלה על מנת שלא להחזירה עובר משום לא תוכל להתעלם כדאיתא בפרק אלו מציאות (דף כו:) ואחר כך מיחייב משום השב תשיבם ובמעקה ג"כ כל שבנה על מנת שלא לעשות מעקה עובר משום לא תשים דמים ואף על פי כן מיחייב אח"כ לעשות מעקה ונמצא שאין הלאו והעשה באלו באין כאחד מה שאין כן בשבת וי"ט והא דקתני אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא ואי זו היא שלא הזמן גרמא פירושי קא מפרש היכי דמי וכגון קתני אבל מימנא לא מני להו דא"כ שייר טובא בזמן גרמא שייר תפילין וראיה ובשלא הזמן גרמא שייר חלה ותרומה וכסוי הדם ואחריני טובא אלא כגון קתני ולישנא הכי דאיק דקתני איזו היא מצות עשה ולא קתני בהן: וכללא הוא. בתמיה וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות: והרי מצה. בליל י"ט הראשון של פסח שהיא חובה כדכתיב בערב תאכלו מצות והזמן גורם לה ונשים חייבות כדאמרי' בפרק אלו עוברים (דף מג:) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה היא איתנהו נמי בקום אכול מצה: ושמחה. ברגל כדכתיב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך: והקהל. בהדיא כתיב (דברים ל״א:י״ב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף:
כ״ט
ת"ת. אמרי' לעיל דנשים פטורות וכן פדיון הבן: פריה ורביה. אמרי' בפ' הבא על יבמתו (דף סה:) האיש מצווה על פריה ורביה ואין האשה מצווה על פריה ורביה ויליף לה מדכתיב (בראשית א) וכבשה איש דרכו לכבש. ואין אשה דרכה לכבש וכל דלא קרינא ביה וכבשה לא קרינא ביה פרו ורבו: אין למדין מן הכללות. כל היכא דתני כלל כה"ג כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה אין למדין מהן דאיכא בהו דלאו דווקא: ואפי' במקום שנאמר בו חוץ. דאיכא למימר דמדאפיק מאי דאפיק ש"מ דוקא הוא ולא שייר מידי אפ"ה אין למדין וילפינן לה בגמ' [דף לד.] מדתניא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות אלא לאו ש"מ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ: איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות. מפרשינן טעמיה בגמ' [דף לה:] מדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה ודריש מיניה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אפילו בנות דכתיב כי עם קדוש אתה ואמרי' מה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה וכדאיתא בגמ' ולא קי"ל כוותיה אע"ג דבגמ' מפרשין אמוראי טעמיה כיון דסתם מתני' דלא כותיה ובירושלמי נמי רב המנונא ס"ל דלא כוותיה כמו שהביא הרי"ף ז"ל: בראשם. האמור אצל כהנים: מה ת"ל לפי שנאמר. בישראל בין עיניכם דמשמע סמוך לפדחת: מה להלן בישראל על מת. דהא כתיב למת אבל שלא על מת כגון שקרח ראשו על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור. ודאמרי' לחייב על כל קרחה וקרחה היינו כשתלשן בבת אחת כגון שסך חמש אצבעותיו והניחם בשנים ובשלשה מקומות ובהתראה אחת אבל בזו אחר זו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת כדאיתא במסכת מכות (דף כ:) ושיעור הקרחה כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שער: מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ וכו'. תלויה. ואינה תלויה בגמ' מפרש לה: חוץ מן הערלה והכלאים. שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדאיתא בגמ': אף החדש. לאכלו קודם העומר דכיון דכתיב ביה מושבות סבירא ליה לר' אלעזר דכ"מ שאתם יושבים משמע: ופרכינן בירושלמי אמאי לא תני נמי חלה. כלומר שנוהגת בח"ל מדבריהם ומשני לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובשל עובדי כוכבים וחלה אינה נוהגת בשל עובדי כוכבים דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עובדי כוכבים ושמעי' מינה שהערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים והיינו דתנן בפירקא קמא דערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חייב הנוטע ברשות הרבים והעובד כוכבים שנטע וכו' חייב בערלה ומפרש בירושלמי מדכתיב כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב ומשום הכי תני' בפ"ב דיבמות (דף קכב.) עובד כוכבים שבא ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלא נתכוון זה אלא להשביח מקחו משמע דאי מהימן ליה דשל ערלה נינהו אסירי משום דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ובפרק אין מעמידין (דף לה:) נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותן בשרף ערלה: גמ' אילימא תלויה דכתיב ביה ביאה. שתלאה הכתוב בביאת הארץ כגון כי תבאו כי יביאך: והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו והיה כי יביאך בפ' קדש לי ונוהגין בין בארץ וכו'. פרש"י ז"ל דתפילין אשכחן בכמה דוכתי ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין ופטר חמור דהא בפטר רחם תלה רחמנא. כלומר וחובת הגוף היא ולא נהירא דרבנן דבבל דלמא מדרבנן מנחי תפילין ופטר חמור נמי מנא לן דנהוג בח"ל והא אכתי לא ידעינן דאיכא הפרש בין חובת הגוף לחובת קרקע אבל עיקרו של דבר מפורש בירושלמי. [דגרסי' התם] (דברים י״ב:א׳) אלה החקים והמשפטים אלו הדינין בארץ שומע אני בארץ יכול אפי' תלמוד תורה ותפילין כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו' ולמדתם אותם את בניכם [ואפי' גולים] הא למדת לתלמוד תורה ותפילין שנוהגין בין בארץ בין בח"ל ע"כ ומדקי"ל דתפילין נוהגין בח"ל וביאה האמורה בהן לאו למעוטי חוצה לארץ ממילא שמענו לפטר חמור דכי הדדי כתיבי ואיתקוש. ומסקינן דהכי קאמר כל מצוה שהיא חובת הגוף והיינו אינה תלויה בארץ שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור וכיוצא בהם וחובת הקרקע היינו המוטלת על הקרקע או על גידוליו כגון תרומות ומעשרות וחלה ולקט שכחה ופאה וכיוצא בהם וילפינן בגמרא [דף לז.] האי כללא מדת"ר אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינין אשר תשמרו זו משנה לעשות זה מעשה בארץ יכול לא יהא נוהג אלא בארץ ת"ל כל הימים אי כל הימים יכול יהא נוהג אפילו בח"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב בו ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו' והלא (כל) עבודת כוכבים בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת אפי' בח"ל. כלומר מדכתיב בה כל הימים אשר אתם חיים אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת אפי' בח"ל: וקיימא לן כר"א דסתם לן תנא כותיה דתנן וכו'. בפ' בתרא דערלה היא: החדש אסור מה"ת בכ"מ. דמושבות דכתיב ביה בכ"מ שאתם יושבים. משמע: והערלה הלכה. ופליגי בגמ' [דף לח:] שמואל ור' יוחנן מאי הלכה. דשמואל אמר הלכות מדינה. כלומר שהם הנהיגוהו עליהם בח"ל ור' יוחנן אמר הלכה למ"מ [א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא משמיה דר' יוחנן הלמ"מ] היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן בפ' בתרא דערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור. כלומר ספק אם עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר אילנות וליקט עובד כוכבים מן הפירות ואינו ידוע מהיכן אסור ובסוריא מותר והיא ארם צובה שכבשה דוד והוסיפה על א"י וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש הלכך ספקה מותר (ולקמן פרכינן אי ודאי הלכה למשה מסיני היא בח"ל היאך מיקל בספיקא ומשני אימא כך נאמרה הלכה ספקה בח"ל מותר ודאה אסור) ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כלומר דבחוצה לארץ דרחוק טפי ולא מיחלף יורד ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר היינו כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקט הכי תנן גבי ערלה ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך נתני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט א"ל הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. מר בריה דרבינא מתני לקולא זה וזה יורד ולוקט [ובלבד שלא ילקוט] ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבב"ח מספקי אהדדי ע"כ בגמ' והכי פי' כרם הנטוע ירק שנטע ירק בין הגפנים דהוו להו כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שמא מן הירק הנטוע בכרם הוא והוה ליה ספק כלאים יורד עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בח"ל מדברי סופרים ולא מהל"מ מ"ש דאחמורבספקה מספק כלאים ליתני או אידי ואידי. כלו' בערלה וכלאים יורד ולוקט דלא אסרו בחו"ל אלא את הזורעו או את הלוקטו בידים או זה וזה וכו':
ל׳
וספק לי ואנא איכול. היינו לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק לי ואנא איכול ובערלה קאי כך פרש"י ז"ל: ואחרים מפרשין דכי אמרינן ובלבד שלא ילקוט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אע"פ שרואה העובד כוכבים לוקט מן האיסור דהא ודאי אי אפשר אלא מתני' כולה ה"פ ספק ערלה בארץ ישראל אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרים חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתני' גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו' וקאמר דבארץ ישראל אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקה אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין שבו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובחוצה לארץ יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אע"פ שאינו יודע אם משל איסור או משל היתר הם: ובסיפא גבי כלאים מקילי' טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את העובד כוכבים לוקט מן האיסור ממש מותר לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והר"מ במז"ל כתב בפרק י"ד מהל' מאכלות אסורות ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא והיא הארץ שכבש דוד המלך מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ הרי שהוא מסכים לפירוש רש"י ז"ל שאע"פ שהם ערלה ודאי או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את העובד כוכבים לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין והרב רבינו משה הכהן ז"ל השיג עליו ואמר דכיון דפסקינן בערלה הלכה למשה מסיני וכלאים מדברי סופרים לא היה לו לערב ערלה וכלאים דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דבספק כלאים אמרי' יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ובספק ערלה אמרי' יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואין אנו צריכין לתרץ תני או זה וזה יורד ולוקט או זה וזה יורד ולוקח ולדידי לא קשיא דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקיטינן כותיה ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל ס"ל דאמר הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרי' דכן נאמרה הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר על דרך הפירושים שכתבנו: גרסי' בגמ' [דף לט.] א"ר אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני א"ל רבי זירא לרב אסי והא תניא ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. כלומר ואי ודאי בחוצה לארץ הלכה היא היכי מזלזלין בספקא אשתומם כשעה חדא א"ל אימר כך נאמרה ספקא מותר ודאה אסור. ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספקא. ואי מהא לא איריא דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן (ברכות דף לו.) דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור ומיהו קושטא דמילתא הכי איתא דספקא דאורייתא איסורו דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסורא הניחא למאן (כריתות דף יז:) דבעי ביה חתיכה אחת משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכא למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפרק כל היד [דף יד:] דבעינן חתיכה משתי חתיכות לא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעי פליגי בהכי ועוד מדאיבעי לן בפ"ק דחולין (דף יא.) מנא לן הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטה משבירת עצם בפסח ודכותיה כדאיתא התם דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מהנהו לרובא דעלמא דאתחזק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רובא שרו דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן דספק דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם: אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דמאי דאמרינן דספקא לחומרא מדבריהם הוא שהחמירו בספקו והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף עג.) בגמ' אי זה הוא שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין ודאין הא ספק האסורין לא ואין זה מחוור דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאי לא למה ליה לרבא לארוכי לישניה כולי האי לימא מ"ט משום דהוה ליה ספק וספקא שרי ומאי שנא ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספקי לא וממזר שאני דרביה רחמנא קרא להתירא וכדאמרינן התם לעיל מיניה [דף עב:] ת"ר גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וכו' וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וכו' [ור' יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי] ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ואי בעית אימא [הכא נמי תרי] קהלי נינהו וטעמיה דר' יהודה מהכא הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר אלמא מיתורא דקראי הוא דמייתי' ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספקו כודאו. וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל שם ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתי קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא. דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספקי אסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ: לוקין על הכלאים בחוצה לארץ דבר תורה. כדיליף לקמיה בהרכבת אילן לוקה במין שאינו מינו: את חוקותי תשמרו מדלא כתיב ושמרתם את חוקותי משמע את חוקותי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר נח ובניו עליהם ואלו הם חוקים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים באיזו זריעת כלאים אני אומר אותם שחקקתי כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף נו: ודף ס.) דבני נח הוזהרו עליהן כך פרש"י ז"ל ולפי זה ס"ל. כר"א דאמר התם דבני נח הוזהרו על הכלאים ואפשר דאפילו אליבא דרבנן כי קאמר חקים שחקקתי לך כבר היינו למינהו דכתיב במעשה בראשית אלא דר"א סבר דכיון דכתיב התם למינהו נצטוו עליהן בני נח ורבנן סברי דכיון דקרא דלמינהו אינה לצואה אלא לומר שיצאו כל מין ומין בפני עצמו לא נצטוו עליהן ולרבנן ה"ק קרא חוקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין אחד בחברו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם ומשום הכי נמי משמע ליה הקישא דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אע"ג דזריעה כתיבא כיון דלמינהו דמעשה בראשית למעוטי הרכבה אתא שלא יתרכב מין בחברו ומש"ה כיון דכתיב הכא את חקתי תשמורו דמשמע חקים שחקקתי לך כבר מקשינן שדה לבהמה ואמרינן דהרכבה נמי כתיבא הכא ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר כיון דשדה מקשינן לבהמה מינה נמי דמה בהמתך אפילו בחוצה לארץ דהא חובת הגוף הוא אף שדך דהרכבה אפי' בחוצה לארץ ובגמ' פרכינן אלא הא דכתיב שדך דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים ומפרקינן ההיא למעוטי זרעים דבארץ אין בחוצה לארץ לא כלומר למעוטי זרעים דכלאי הכרם דלא מתסרי מדאורייתא בחוצה לארץ ומשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך: רב נחמן ורב ענן וכו' ניתי מר ונשמתיה. דהא עבר אדברי סופרים: לא נתחוור לך שדבר זה מותר. דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ אפי' מדרבנן כדאיתא לקמן: לא צהריתו. מלשון אורה כלומר אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לכם: לא קי"ל כר' יאשיה. בתמיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וטעמיה דר' יאשיה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים בר מכרמך ומאי דבעי במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע שהכרם עצמו דהיינו החרצן זורע עם הכלאים דאי לא לכתוב רחמנא כרמך לא תזרע כלאים ורבנן לא דרשי הכי אלא ס"ל דכלאים בהדי כרמך קאמר ואע"פ שהכרם נטוע כבר ומיהו בכלאי זרעים אפי' ר' יאשיה מודה דבשני מינין מיחייב דבכרם הוא דבעי כלאים בר מכרמך משום דלא מיקרי כרם אלא בדאית גפנים ביה או חרצן אבל בכלאי זרעים אע"ג דכתיב שדך לא תזרע אפילו בור קרוי שדה ואמר רחמנא לא תזרע כלאים דהיינו שני מינין וכ"ת כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק לי משום כלאי זרעים כבר נשאלה שאלה זו בירושלמי דגרסי' התם (בפ"ח דכלאים הלכה א) על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים רבנן אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ומינה נמי שאם התרו משום שניהם לוקה שתים ומיהו אע"ג דבעי ר' יאשיה מפולת יד [דוקא לענין מלקות אבל] לענין איסור פירות מודה שאע"פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות ונפקא לן מפן תקדש המלאה דהא קי"ל דזרוע מעקרו אוסר בהשרשה זרוע ובא בתוספתא ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כגון המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש ולא מסתברא לאוקמינהו כולהו דלא כרבי יאשיה הלכך משכחת לה לר' יאשיה בעציץ של שני מינין ולרבנן במין אחד אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ה מהלכות כלאים דלענין איסור פירות בחד מינא סגי דעד כאן לא פליג ר' יאשיה אלא לענין מלקות ולא נהירא דאם כן הוה ליה לרב נחמן למיסר פירות לההוא גברא והיכי שתיק ואזיל ליה וכי תימא מפני שאין התבואה מתקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן וכדאיתא בפרק שביעי דכלאים אפילו הכי היה לו לומר שלא יניחם בקרקע עד שיאסרו אלא משמע דלא חשיב כלאי הכרם לר' יאשיה כלל בפחות מב' מינין:
ל״א
רב יוסף מערב ביזרוני וזרע היה זורע זרעים חלוקים כאחד אבל לא בכרם: והתנן הכלאים מדברי סופרים. וקא סלקא דעתיך דאפילו כלאי זרעים נמי אסרו כי היכי דבארץ אסורין מדאורייתא: כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה דלא כתיב בהו פן תקדש (דמכרמך) [דמשדך] לא תזרע נפקי: הלכך נקיטי' דכלאי הכרם נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן ובשני מינין בר מכרם כר' יאשיה אבל במין אחד אפי' הפירות מותרין [ואפי' לחרוש] תוך ג' טפחים לגפן שהוא מוברך בארץ [מותר] ולא חיישינן להרכבה כדתנן בפ"ז ממסכת כלאים ומייתי לה בפרק לא יחפור (דף יט:) המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה ג' טפחים לא יביא זרע (לשם) [עליה] ותני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך והיינו טעמא משום דליכא למיחש להרכבה אלא בזורע על הגפן ממש בזמן שאין שם עפר שלשה טפחים לפי ששרשי הזרעים יורדין כנגדן ונכנסין בתוך הגפן אבל בצדדין [לא] משום דזרעים לאו לצדדין משתרשי כדאיתא התם וכ"ת ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן יש לומר דשרשי הגפן ג"כ אין מתפשטין לצדדין עד שהן יורדין כנגדן ג' טפחים ושוב אין שרשי הזרעים נכנסין בהן. ובשני מינין אפי' בגפן יחידית מקרו כלאים ולא בעינן כרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהא לר' יאשיה בחטה ושעורה וחרצן מיחייב וצריך להרחיק כדי עבודת הכרם דהיינו ששה לרבנן ושלשה לר' עקיבא כדאיתא בפ"ו דכלאים. וכלאי זרעים אין נוהגין בחוצה לארץ כלל דהא רב יוסף מערב בזרוני וזרע ואביי נמי אסקה הכי בגמ'. וערלה נוהגת בחוצה לארץ וספקא שרי שכך נאמרה הלכה ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה מותר לספק לחברו ולהאכיל וספק כלאים כספק ערלה: ובהברכה והרכבה נוהגת ערלה כדאיתא בכמה דוכתין בתלמודא מיהו כתב הרמב"ן ז"ל דה"מ בארץ אבל בחוצה לארץ לא דהא אמרי' בפ' משוח מלחמה (דף מג:) לענין עורכי המלחמה לאו מי אמר ר"א בן יעקב כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא [ומשמע ודאי דלרבי אליעזר בן יעקב כי היכי דנטע כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ונטעתם נמי דכתיב גבי ערלה כמשמעו אבל מבריך ומרכיב לא] דכיון דקי"ל (ברכות דף לו.) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אין ערלה נוהגת בח"ל בהברכה ובהרכבה כלל ולפיכך נהגו להבריך בכרמים ואין חוששין לערלה. ורבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דכיון דבריש פרק כיצד מברכין [שם] פליגי בה דאיכא מאן דתני נטע רבעי ואיכא מאן דתני כרם רבעי דוקא נקיטין כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכן כתבו בתוספות וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דבכרם נמי דוקא כשהוא שלם אבל בגפן יחידית לא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו [בגפן] יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וכיון שכן הוא הדין נמי למאן דנפקא לן מגזרה שוה דתבואת הכרם דהא תרווייהו כרם רבעי תנו ולא אשכחן דפליגי במידי ועוד דהא גבי כלאים נמי אף על גב דכתיב בהו כרם לא בעינן כרם שלם דהא כל זורע חטה ושעורה וחרצן חייב אלמא אף על גב דכתיב כרם לא בא אלא להוציא שאר אילנות אבל כל שהוא מין כרם אפילו גפן יחידית בכלל אבל הר"ם במז"ל חידש עוד בפ"י מהלכות מאכלות אסורות ואמר יראה לי שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לא כ"ש שלא יהא נטע רבעי נוהג בה ע"כ ובודאי שאם אין רבעי נוהג בסוריא כ"ש שאינו נוהג בחוצה לארץ ולמד הרב ז"ל שאינו נוהג בסוריא מסוגיא ירושלמית שבפרק ה' ממעשר שני: מתני' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. מפרשינן לה בגמ' הכי כל העושה מצוה אחת [יתירה על זכיותיו] מטיבין לו בעולם הזה ונוחל את הארץ חיי העולם הבא: אינו מן הישוב. אינו מקפיד על דבר שהוא כבוד לו ואין לו בשת פנים ומש"ה אמרינן בגמ' דפסול לעדות [לפי שמזלזל בעצמו ואינו חש אפילו יתבייש והאוכל בשוק נמי פסול לעדות] משום האי טעמא וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ: הדרן עלך האשה נקנית האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמ' יליף לה: כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושיה מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ': האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו אפרשנה לפנינו בס"ד: גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק הוא עצמו במצוה מקבל שכר טפי: מחריך רישא. לכבוד שבת: שיבוטא. דג: איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה וכו' אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. דמרישא לא שמעי' דמצוה בו יותר מבשלוחו דדילמא טעמא משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקדש על ידי שליח איסורא קא עביד שמא תתגנה עליו אבל כל שראה אותה תחלה דליכא למיחש להכי איכא למימר דאפילו לכתחלה בשלוחו אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו ומשל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא טוב לשבת עם גופים שנים מלשבת אלמנה דטן היינו גוף ודו שנים ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכי תימא וה"נ גבי דידה איכא איסורא כד יהיב קדושיה לשלוחה ולא חזי לה אין ה"נ ומיהו מתני' בדידה קאמר שהיא מתקדשת בה ובשלוחה הלכך האי דתנא בה למצוה אשמעי' דאיסורא בדידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא:
ל״ב
כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. מדקתני כשהיא נערה דייק לה מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו נערה: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל. דאע"ג דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשוייה שליח מדעתה סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו: תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו וכו' והלא אינו שוחט אלא אחד. דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פרק השוחט (דף כט.) ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם ישחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו. מיהו בגמ' מסקינן [בדף מא:] דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח. כלומר שהכהנים שלוחים הם ואדרבה ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגרושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמ' ומבינייהו דהני היינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהם קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כל שכן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שישנן ע"י עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור והא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עא:) מכדי שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה מה התם בני ברית [אף הכא בני ברית] דמשמע דשליחות מתרומה אתיא לאו דווקא דודאי עיקר שליחות בכל התורה מבינייהו אתיא והתם הכי קאמרינן דמתרומה נפקא שליחות בכל התורה דאינו בעובדי כוכבים דילפינן מתרומה דמה התם בני ברית דוקא דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אף בכל התורה כן והרי"ף ז"ל כתב הא דר' יהושע בן קרחה משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו ומיהו [לאו] דוקא דמינה בלחוד לא ילפינן הכי אלא מביני' דידיה וגירושין כדכתיבנא: ולדבר עבירה לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו. שיתחייב שולחו ולא השליח דאמרי' דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין הלכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו מיהו בגמרא אמרינן דבמעילה ושליחות יד אמרינן שלוחו של אדם כמותו אע"ג דדבר עבירה נינהו דהא במעילה אמרינן שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כלומר שמי שהיו אצלו מעות של הקדש וטעה כסבור שהן חולין ומסרן לשליח ליקח בהן חלוק ולקחו בעל הבית מעל ומביא קרבן מעילה ויהיב טעמא בגמ' משום דמעילה ילפא חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא מה ת"ל על כל דבר פשע [שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע] ולא ילפינן מינייהו דנימא בכל התורה כולה דיש שליח אפי' לדבר עבירה משום דהוו להו מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין: גרסי' בגמ' [דף מב.] אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ. כלומר שהיה כל אחד מן הנשיאים שליח שבטו. ופרכינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו. כלומר וכי הזוכין להם בתורת שלוחים זכו והלא אין לקטן שליחות דגבי ושלח ושלחה דילפינן שליחות מיניה איש כתיב ביה כי יקח איש (דברים כ״ד:א׳) ומיניה ילפינן (בב"מ דף עא.) שאין הקטן עושה שליח אלא כי הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד וגו'. כלומר דהתם לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לו שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם הויא חלוקתן חלוקה. ואמרי' עלה תו ותסברא דזכות היא והא חובה היא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא א"ר נחמן מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב על מנת לזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה. כלומר דהכא לא מדין זכייה [הוא דהא הכא לאו זכייה] גמורה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא מדין אפטרופסות הוא שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך ולחוב על מנת לזכות אפרש לפנינו בס"ד. ודאמרי' מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד בענין זה קאמר ורבה בר רב הונא אמר רב נמי דקאמר מנין שזכין לאדם שלא בפניו בכי האי גוונא קאמר. ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא א"ר מנין שזכין לאדם כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכייה לאו מדין שליחות הוא ומוכחינן מהכא שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זוכין בשבילו מן התורה דלא אשכחן דאימעיט אלא מדין שליחות והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכייה נינהו כדפרכינן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וליתא מדאמרינן בפ' איזהו נשך (דף עא:) רבינא אמר דנהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן הכא נמי לא שנא ולא היא קטן אתי לידי שליחות עובד כוכבים לא אתי לידי שליחות וש"מ דאין זכייה לקטן אלא מדבריהם ומשמע נמי מינה דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקנו ליה רבנן זכייה ומיהו לא תקינו ליה שליחות דמשום דשליחות מילתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי וכ"ת מ"מ קשיא שמעתין איכא למימר דאין ה"נ דלמאי דקא ס"ד השתא דרב מוכח מהאי קרא דזכין לאדם שלא בפניו זכין לקטן מדאורייתא ולא מדין שליחות ומשום הכי לא פרכינן והא קטן לאו בר זכייה הוא דלפום פשטיה דרב ודאי זכין לו מדאורייתא ולית לן שום [אוכחתא] דנפריך עליה והא קטן לאו בר זכייה הוא אבל מכיון דאקשינן ותסברא דהא זכות הוא הא חובה הוא [דאיכא] דניחא ליה בהר כו' ואוקימנא כדרבא אמר ר"נ דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם לא תפשוט מינה שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו וזכין לו לקטן מדאורייתא דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל [בעלמא] אין זכייה לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפירקא קמא דמכילתין [דף כג:] עבד כנעני לר"ש בן אלעזר מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה מה אשה משוי שליח אף עבד נמי משוי שליח או דילמא עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי. כלומר דלר"ש בן אלעזר כיון דס"ל שאין העבד יכול לקבל גיטו מיד רבו כדאיתא לעיל שליח נמי לא מצי משוי ואעפ"כ אחרים זוכין בגט בשבילו כדתנן [דף כב:] בשטר על ידי אחרים אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא דהא אפילו למאי דמספקי שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים יש לי לומר דלא דמי דאין ודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לר"ש בן אלעזר ומספקינן לדידיה נמי דלא לימצי לשוויי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הו"ל גיטו וידו באין כאחד כדתנן בפרק הזורק (דף עז.) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ופרכינן עלה חצר מה שקנתה אשה קנה בעלה ופרקה רבא משום דגיטה וחצרה באין כאחד וגבי עבד נמי הוה לן למימר דגיטו וידו באין כאחד ומשום הכי פרכינן לעיל בגמ' בפרק קמא (דף כג.) והא קי"ל דגיטו וידו באין כאחד אלא דטעם דר"ש בר"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינה שלו. כלומר של בעל דאשה אין גופה קנוי לבעל אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינה שלו כלומר של אדון ועבד גופו קנוי לאדון [הלכך בעינן יד אחרים] וכיון שמה שאין העבד עושה שליח אינו מטעם שלא תהא לו יד אחרים יכולין לזכות בגט בשבילו שהרי יצא גט לרשות שאינו של אדון אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל אף אחרים אין זוכין לו מן התורה. ודאמרינן הכא דב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות היינו לומר שמתחלה הם יורדין לזכות ואם חבו חבו שהרי יש להם רשות בדבר ודאמרי' בפרק הנזקין (דף נב.) דאין אפוטרופין רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות היינו לומר דאם ירדו מתחלה לחוב אע"פ שזכו לבסוף לא עשו כלום דכל מידי דלית ליה לאפטרופוס למעבד אי עביד לא מהני וכיוצא בזה מצינו בתלמוד לשון אחד על כוונות מתחלפות:
ל״ג
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבה ר"מ במז"ל בפרק עשירי מהלכות נחלות כגון שמקצת היתומים גדולים ומקצתן קטנים ולפי שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין אפוטרופוס לקטנים וכן עיקר שאם היו כולם קטנים לשמואל דאמר הגדילו יכולין למחות חלוקה זו למה והלא כל אחד מהם יכול למחות וכי תימא מהניא חלוקה לפירות שיאכלו עד שיגדילו אכתי כיון שצריך להעמיד אפוטרופוס לכל אחד על נכסיו למה לא יהא הכל משותף ונעמיד אפוטרופוס על הכל שמא תאמר מפני שקצתם רוצים לחלוק טענת קטן מידי מששא אית בה אלא ודאי כשמקצתן גדולים עסקינן ומפני שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין להם אפוטרופוס לקטנים ולא שיחלוק האפוטרופוס בלבד עם הגדולים אלא בשומת ב"ד הן חולקין וזה מוכרח לפי גרסת הרב אלפסי ז"ל שגורס ובוררין להם חלק יפה כלומר הב"ד והאפוטרופוס אפילו למקצת נוסחאות שגורסות ובוררים להם חלק יפה היינו לומר שלפיכך מעמידין להם אפוטרופוס כדי שיברור להם חלק יפה שאף על פי שב"ד אביהן של יתומים אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס כי היכי דנהפך בזכותייהו בכל מה שאפשר מה שאין ראוי לבית דין לעשות כן שלא יהו נראין כעורכי הדיינין ומיהו ברשות ב"ד ובהסכמתן הוא בורר ואף הן בוררים עמו. והוא הדין לכל מקום שנזקקים לנכסי יתומים שמעמידין להם אפוטרופוס לטעון בשבילם. והאי חלק יפה דקאמרינן לא שיהא יותר משובח משל גדולים אלא לומר שיהו נזהרין שלא יגרע חלקם דלאו בני מחילה נינהו ובכל מקום שיש ספק בדבר גדולים מצו מחלי אלא שצריך לאחר שישוו החלקים להטיל גורל ביניהם וחולקין על פיו וכן דעת ר"ח ור"ת ז"ל: ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות אם כן מה כח בית דין יפה. ובגמ' גרסי' עלה ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. כלומר ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה צאית דינא רשב"ג אומר מכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה ואמר ר"נ הלכה כדברי חכמים לא קשיא [דף מב:] הא דטעו. כלומר שפיחתו שתות או הותירו שתות הא דלא טעו אי דלא טעו אמאי יכולין למחות ומפרקינן אמר שמואל יכולין למחות ברוחות. כלומר שמי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי בצפון שהיתה לי שם שדה סמוכה לה שנפלה לי מאמי ע"כ בגמ'. ומדאמרינן הא דלא טעו משמע דדוקא דלא טעו כלל אבל טעו אפילו פחות משתות חלוקתן בטלה וה"נ משמע מדאמרינן דלמאן דאמר יכולין למחות היינו ברוחות אלמא דבדלא טעו כלל עסקינן ובההוא הוא דאמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דטעו אפי' בכל שהוא אפילו רב נחמן מודה שחלוקתן בטלה ולא דמי לשום הדיינין דבעינן ביה שתות לפי שאף על פי שהאפוטרופוס ברשות בית דין הוא חולק אפ"ה עיקר מילתא דחלוקה אאפוטרופוס רמיא שהוא שליח ב"ד ומש"ה טעותו בכל שהוא דהכי אסיקנא בפרק אלמנה נזונית (דף ק.) דשליח כאלמנה דאפילו בכל שהוא חוזר ואפילו בשליח ב"ד אמרינן הכי כמו שנפרש בסמוך בס"ד זהו מה שנראה מן הגמ' אבל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב אבל אי טעו בשום יכולין למחות כדתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות דהוה ליה כשום הדיינין ממש וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"י מהלכות נחלות. והא דתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' גבי שליח ובדין הוא דאפילו כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות ואיכא למידק בשלמא אם פחתו שפיר מטעמא דכתבינן אבל הותירו שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח תירץ הרמב"ן ז"ל דשום ששנינו כאן היינו שהורידוהו לבעל חוב בשומא שב"ד תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא מצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפילו שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרים לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם [הותירו] לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל: האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו'. כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (דף נ:) ובמטלטלי הוא וכגון דפלגי בעלויא אבל בקרקעות לא שני לן בין שתות לפחות משתות או ליתר משתות כלל לא שנא פלוג בעלוייא ולא שנא פלוג במשחתא ויתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא: אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וחלוקתן בטלה ואיכא למידק היכי אמר רבא הכא אליבא דרב נחמן דבשליח אפילו בטעות פחות משתות בטלה מחלוקת והא איהו הוא דאמר בפרק אלמנה ניזונת (דף ק.) משמיה דרב נחמן דשליח כדיינין כלומר שעד שתות קיים תירץ רת"ם ז"ל בשליח בית דין אבל בשליח בעל הבית כי הכא אפילו בכל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ומיהו אפילו בשליח בית דין כההוא מסקינן התם דשליח כאלמנה שאפילו בטעות כל שהוא מכרו בטל ואכתי איכא למידק מדגרסינן בפרק גט פשוט (דף קסט:) ההיא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מציא למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבניה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהכי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא יש לומר דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך ע"כ צריך לפרוע הדמים למוכר והאשה גם כן יכולה לומר לשליח תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ורב נחמן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עלך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל: והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא. שלא התנו מתחלה להיות שמין הנכסים בשלשה שהם ב"ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתן כדין שום הדיינין לא אמרינן קנה ומחזיר אונאה אלא חלוקתן בטלה זו היא גרסת הרי"ף ז"ל ועיקר אף על פי שרש"י ז"ל משנה הגרסא והא דנקט רבא שתות מקמי יתר משתות ולא נקט לה בסדורא דרב נחמן ליכא קפידא בהכי דרבא סדרא דענינא נקט פחות משתות ושתות ויותר משתות: והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. אין הכי נמי דהוה יכול למימר כי האי גוונא נמי גבי שתות קנה ומחזיר אונאה אלא דנקטיה הכי לומר דדוקא במטלטלי דאונאה כתיבא בהו או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד משום הכי איכא בהו אונאה ובטול מקח אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא בטול מקח. ואפילו בדבר מופלג כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב: ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא. שלא חלקו בחבל ליטול כל אחד ביפה וברעה אלא העלום בדמים ונוטל זה ברעה לפי דמים וזה ביפה לפי דמים: אבל פלוג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. שאין זה כשאר אונאות דקי"ל פחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טעה במדה טעות היא זו ואדעתא דהכי לא עבדי ומהא משמע בהדיא דהא דרבא אפילו במקרקעי איתמר והכי נמי מוכח בפרק הזהב (דף נו:) גבי חטין שזרען בקרקע:
ל״ד
ודאמרי' אפי' פתות מכדי אונאה חוזר. פירשו בו חוזר המקח ובטל והכי משמע לכאורה בפרק הספינה (דף צ.) גבי הא דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות דאמרי' מ"ט אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפילו פחות משתות נמי בטל מקח. ואיכא למידק מדתנן בפרק בית כור עפר (דף קג:) בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואמאי ליהוי ביטול מקח וכתב שם רש"י ז"ל דכי אמרי' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפ' הספינה (דף צ.) דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי ה"ק ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ומה שאמר הרב ז"ל דה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא ליתיה דודאי רבא אפי' במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דהא אמרי' בפרק הזהב (ד' נו:) חטין שזרען בקרקע מהו כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא ואמרי' היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפי' כקרקע דמו יש להם אונאה והכא נמי אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אפי' במקרקעי אמרה אלא ודאי בגמר דבריו ז"ל תפש עיקר תירוצו דכיון שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי וכדרבא ומיהו נהי דאמרי' דכל דבר שבמדה ושבמשקל בטל מקח דוקא כגון שאי אפשר להשלים הא אפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאה חסרה משלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכן כתב הר"ם במז"ל בפט"ו מהל' מכירה ומתניתין דתנן אפי' בקרקעות קנה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל וכדכתיבנא ואחרים מכריעין כן דכל שאפשר להשלים משלים מדאמרי' בפרקא קמא דיו"ט (דף ז.) ההוא דאמר להו ביעי דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן ויהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני קמ"ל והא התם כיון דאמר בפירוש דפחיא ואפי' לאכילה נמי מעליין טפי לא גריע מדבר שבמשקל ואפ"ה אמרינן דאי לאכילה הוה בעי להו לאהדורי ביני ביני סגי אלמא כל שאפשר להשלים משלים והרא"ה ז"ל דחה ראיה זו כפי מקצת גרסאות שגורסין שם אותבינהו ולא אפרוח ומ"ה סגי באהדורי ביני ביני משום דאי איתא דלאכילה הוה בעי להו וא"א לו להחזירן דהא אפסדינהו אין לו למוכר להחזיר לו כל המעות דלוקח לא הוה ליה לאותבינהו וכיון דאפסדינהו חייב ומיהו ביני ביני משלם אבל ודאי ה"ה דאי איתנהו לביעי דבטל מקח ויפה אמר לפי אותה גרסא אבל יש הרבה נוסחאות שאין כתוב בהן אותבינהו ולא אפרוח אבל נראה לי שאפי' לפי אותן גרסאות על כרחין עובדא הכי הוה ומן הטעם שכתב הרב ז"ל שאע"פ שאמר שכל שיכול להשלים משלים ה"מ במדה שחסרה שכיון שהשלים הרי יש לו ללוקח כל מה שנתכוון לקנות אבל מי שנתכוון לקנות דבר חשוב מעט שנאמר שיהא בידו של מוכר להשלים משלים לו בהרבה מן הגרוע או בדמים אינה תורה ומשנה שלימה שנינו (ב"ב דף פג:) יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ובודאי אפי' רצה מוכר [ליתן] לו כפלים מן הרעות לא כל הימנו הלכך ודאי ההיא עובדא דפ"ק דביצה הכי הוה כגון דאותבינהו ולא אפרוח ואפשר שאותו הלשון הכתוב במקצת נוסחאות אותבינהו ולא אפרוח פירושן של ראשונים הוא מפני שראו שאי אפשר לקיים אותה שקלא וטריא אלא בענין זה ומן הטעם שכתבנו ומכל מקום אע"פ שאין הראיה ראיה הדין דין אמת שכל שאפשר להשלים כגון מדה חסרה של פירות משלים ואם אי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח ומתנית' היינו טעמא מפני שכתב לו מדה בחבל ולפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצאת שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו ואם תאמר והא אמר שמואל בפרק בית כור (דף קו:) גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דמקמצין. כלומר דנהי דבטלה מקצת חלוקתן לא בטלה כולה ואע"ג דס"ל דכלקוחות דמי וכדאיתא התם י"ל דנהי דכלקוחות דמו אינם כלקוחות גמורים דהא אקשינן עליה דשמואל לקמן מכור בשלשים אני מוכר לך ופרקינן התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כלומר דדווקא גבי מוכר ולוקח הוא דאמרינן דכל שבטל מקצתו בטל כולו אבל באחין שחלקו ניחא להו שתתקיים חלוקתם בכל מה שאפשר לקיים אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו ביטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתות ויתר משתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים דאפילו בדבר שאי אפשר להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתניתין דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחברו ומקצתה יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר: איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי שליח נעשה עד. בין לקדושין בין לממון מי ששלח ממון לבעל חוב מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידין בדבר. ואמרי' עלה בגמ' מ"ט דמאן דאמר אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ליהוי ליה עד אלא מעתה קידש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושין. כלומר הא ודאי ליתא דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה משום דאי לא אמר להו אתם עדי מצי אמר ליה משטה הייתי בו כדאיתא בסנהדרין (דף כט.) אבל אלו שראו עיקר המעשה למה להם למימר אתם עדי. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דבעי' שיתנם לה בפני העדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהן אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין קבלתן ורצתה לשחק בו. ומסקינן דטעמיה דמאן דאמר אין שליח נעשה עד היינו משום דכיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה ולא קיימא לן כוותיה אלא שליח נעשה עד: .ירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכו' נ"ל שכתבו הרי"ף ז"ל ללמד דאפילו בשליח אחד בלבד אמרי' דנעשה עד לחייב שבועה על ידו ואפי' בשליח מושכר דכתף מסתמא הכי הוא אבל תמיהני דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י השליח ואפשר דנפקא מיניה אם פטרו משבועה מתחלה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד: אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו. דשליח נעשה עד: וכן בגירושין. אם שלח גט לאשתו ע"י שנים: וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים וכו'. ודייקי' עלה בגמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעיניה אמר להו פרעוני. כלומר והשתא כי אמרי פרעיניה נמצאו פוטרין עצמן שהרי פעמים שמוסרן להם בעדים והוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שצריך לפרעו בעדים: ואי קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי. דקס"ד דכיון שהוא טוען ברי שנתן ביד שלוחיו וחזקה שליח עושה שליחותו והם גם כן אומרים נתננו הרי זה טוען ברי על פיהם ויכול לומר בברי שפרעו ומפרקינן ה"מ היכא דא"ל פרעינהו ניהלך הכי נמי הכא במאי עסקי' דא"ל ע"י שליח ואמטו להכי איצטריך עדים כלומר שאין אדם יכול לטעון ברי על פי אחרים. וה"ה דהוה מצי לאוקמה במלוה בשטר אלא דהא עדיפא ליה למימר דאפי' במלוה על פה צריך עדים כיון דלא אמר אנא פרעיתינהו ניהלך ועדים נמי מהמני דמגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דהיינו משלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין כאן הודאה במקצת יכלי למימר פרעינהו למלוה ודבריהן קיימין בתורת עדות שאינן נוגעין בעדותן: וה"מ מקמי דלתקון רבנן שבועת היסת אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת. שאפי' מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה מעתה אפי' סבירא לן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעו לאישתבועי ולפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הלכך לא אמרינן בממון הן הן עדיו והוה ליה כדין חנוני על פנקסו וכו' כמו שהוא מפורש בפרק כל הנשבעים (דף מה.) והכא נמי משתבע מלוה ומשתבעי שלוחין מיהו לא בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלין דהא מלוה נמי נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחים אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחין היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועת היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבועת המשנה בנקיטת חפץ ושבועת מלוה דהכא ופועלין דהתם לאו מדינא היא דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחשי מלוה וחנוני מכחיש פועלים תיקון רבנן דלישתבעו פועלים ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכא דמית מלוה פטירי עדים אפילו מהיסת משום דהויא לה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליה והיכא דמיתו שלוחי נמי שקיל מלוה בלא שבועה דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש ליה ודכוותה בפועלים אם מת חנוני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה משום דחנוני מדינא אפי' בשבועה לא שקיל דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא דהימנוה רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי דומיא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דליכא דמכחיש ליה ואפי' הכי אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות (דף פ.) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם מת פועל או בעל חוב נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד. וחלקו עליו לפי שכשמתו פועלים יורשיהן באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפרק כל הנשבעין ונוטלין (דף מח:) שכל הנשבעים שמתו כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהא אמרי' התם בדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלה וכדאיתא התם וכיון שכן נמצא בעל הבית נפסד הלכך חנוני אינו נוטל אלא בשבועה. ומ"מ נראה דכיון דמסקינן דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממונא הן הן שלוחיו הן הן עדיו אף בקדושין לא אמרינן הכי אלא בקדושי שטר שאין בו שוה פרוטה אבל בכסף לא דנוגעין בעדותן הן ולא מהימני ובירושל' (פרק זה ה"א) נחלקו בזה אמרו שם א"ר בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ודברי רבי יוסי תמוהין [דנהי] דמן התורה מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מיבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט ובעל הלכות ז"ל הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הר"ם במז"ל כתב סתם בפ"ג מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חלק בין קדושי שטר לקדושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה הכהן ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין אמאי אמרי' דכיון דתקון רבנן שבועת היסת דהוו להו עדים נוגעין בעדותן ולא מהימני והא כיון דסוף סוף נשבעין הן אין כאן נגיעת עדות כלל י"ל דכיון שאי אפשר להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדים עליהם שאין עדים צריכין שבועה בשום מקום וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא יהו נוגעין בעדותן וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מג.) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה מתחלה מהימני:
ל״ה
תנן התם בפרק האומר התקבל גט (דף סד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. או היא או אביה היא שהרי אמרה תורה ונתן בידה אביה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להויה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה: אין שתי ידים זוכות כאחת. בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד: וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. הכי היא סיפא דמתני' והכי פירושא דכל שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. ופרש"י ז"ל אפי' על ידי אביה משום שהרי היא כשוטה דמשלחה וחוזרת ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות בפ' חרש (דף קיג:) ולישנא דאינה יכולה להתגרש משמע שאינה מתגרשת כלל אבל ר"ת כתב דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לר' ינאי דמפרש התם טעמא דשוטה מדכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד יצתה זו שאין לה יד קטנה שיש לה אב ודאי מתגרשת היא על ידו שהרי יש לה [יד] ומדרבי ינאי נשמע לתנא דבי ר' ישמעאל דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לא פליגי אלא בטעמא ולא בדינא והיינו טעמא משום דכיון שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזרת הלכך ודאי כי אמרינן אינה יכולה להתגרש דוקא ע"י עצמה קאמרינן וכן כתבו בעל הלכות ורבינו האי ז"ל. והכי מוכח בירושלמי בפרק חרש דגרסינן התם [בהלכה א] גבי הא דתנן נשטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה כלומר שנגררין אחריה בני אדם לזנות ר' זעירא ורבי אילא אמרי מפני שאינה יכולה לשמור גיטה רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם ר' יוסה איכא בינייהו תלת מילין עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה [עתים שוטה עתים חלומה כו' הא משמע דלמ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה] מתגרשת ע"י אביה הלכך קטנה נמי דנסיב מתני' טעמא דאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה: כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין. מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה את עצמה מקודשת ולרבי יהודה אביה ולא היא שהתורה זכתה לו אבל גירושין שישנן בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי בעל כרחיה הוא: אינה מקודשת: אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא. וקי"ל כר' יוחנן ומפרש טעמיה בגמ' דקדושין דמדעתה דהא בעינן דעת המקנה בעא מיניה וכו' נערה לרבנן דאמרי מקבלת גיטה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה בחיי אביה כיד אביה דמיא וכו'. הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת גיטה מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה והוינן עלה בגמרא ומי מספקא ליה והא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט נעור אינו גט נעור אמאי אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטא גיטה לידה נמי לא תתגרש דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה אלא לעולם פשיטא ליה דכיד אביה דמיא והכי קא מיבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשויי שליח או לא וא"ל אין עושה שליח זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל ראה לקצר אע"פ שהוא שלא בדקדוק משום דלענין דינא לא נפקא לן מידי ומותבינן עליה דר"נ מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט ודחינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב. וכתב רש"י ז"ל בכאן [דף מג:] דמאי דאמרי רבנן דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ה"ה לקטנה והאי דנקט נערה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנערה אביה ולא היא וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא ואעפ"כ היא עצמה מקבלת גיטה אף בקטנה י"ל כן כל שיש בה דעת דמציא זכיא לנפשה. ולפ"ז הא דאמר ר"ש בן לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לאו למימרא דשוו גירושין לקדושין לגמרי ואפי' בקטנה דקטנה ודאי אינה מתקדשת ע"י עצמה שאין בה דעת להקנות עצמה אלא בנערה דאיירינן ביה בהדיא קאמר דשוו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפ' התקבל גבי הא דאמר רבא [דף סה.] ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דדוקא כגון שמת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה אביה מקבל גיטה ולא היא. ואיכא למידק עליה מדמותבינן עליה דר"נ מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ומינה דהא הגיע גט לידה מגורשת אפי' בשיש לה אב דהא בתר הכי מוקמינן לה בשאין לה אב ואם איתא דקטנה אביה ולא היא מעיקרא דהוה ס"ד דבשיש לה אב עסקינן ה"ל לאקשויי ולטעמיך לדידך מי ניתא הא קתני עד שיגיע גט לידה ואפשר דאין ה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך כמו שנמצא בכמה מקומות בתלמוד דהוה מצי למיפרך ולטעמיך ולא אמר ולמסקנא לא קשיא דהא אוקימנא בשאין לה אב והרמב"ן ז"ל תירץ עוד ואמר דלרבא דהוא ס"ל דנערה עושה שליח הוה ס"ד דיד אביה יד יתירא הוא דזכי לה רחמנא ולטעמיה אפשר דאפילו קטנה נמי ואיהו הוא דהוה סלקא דעתיה לאוקומא למתני' בשיש לה אב אבל כיון דקי"ל כר"נ דפשט ליה דאינה עושה שליח אין נערה במקום אב אלא כשליח שמינתה תורה לפי שירדה לסוף דעתו של אב שאין לו קפידא בגירושין שישנן בעל כרחה ומעתה קטנה שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל אביה ולא היא דהדרינן לפשטא דמתני' דתנן נערה ולא קתני קטנה [ואין לומר דהא דתנן נערה ולא קתני קטנה] להודיעך כחו דרבי יהודה דאם איתא דלרבנן אפי' קטנה כחה דהיתרא הוה עדיף ליה ועוד סייע דבריו מדגרסינן בירושלמי בפ' התקבל גט [סוף הלכה ב] גבי האי מתני' נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה [אם יש בה דעת היא ולא אביה פירוש לפרושי מתני' אתא דדוקא נקט מאורסה דאילו נשואה היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וה"נ נערה דאילו קטנה מאורסה אביה ולא היא נשאת היא ואביה] כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין בה דעת איירי וקאמר דכשם שאביה אינו מקבל גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף על ידי עצמה נמי אינה מתגרשת כיון שאין בה דעת ואם יש בה דעת היא ולא אביה ומדפליג בסיפא בין יש בה דעת לאין בה דעת ש"מ דרישא דקטנה מאורסה בין יש בה דעת ובין אין בה דעת לעולם אביה ולא היא כדברי הרי"ף ז"ל וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל ולפי שטה זו הא דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ופירשנו על דעת ר"ת ז"ל דאינה יכולה להתגרש על ידי עצמה קאמר בקטנה שאין לה אב עסקינן דבשיש בה דעת מתגרשת ע"י עצמה וזו אינה יכולה להתגרש דאי בשיש לה אב אפי' בשיש בה דעת נמי אביה ולא היא ולר"י נמי בשאין לה אב איצטריכא דהך סיפא ככ"ע אתיא:
ל״ו
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו: וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקדושין ויאמרו וכו'. הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקדושיה והויא לה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה שאחות גרושתו בכרת כדכתיב (ויקרא יח) בחייה כל שבחייה: והוא ששדכו. הא דאמרינן צריכה גט בששדכה לו אביה קודם קידושין דבכה"ג איכא לספוקי שמא נתרצה האב כששמע והוו להו קדושין למפרע. ומדאמרינן סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא מפרשי' אי אביה כאן או במדינת הים כדמפרשי' לקמן [דף מה:] משמע דבכל ענין איירי שאפי' הוא במדינת הים ולא שמע כלל חוששין לה ואפי' בשאביה כאן כל שלא נתרצה האב בפירוש לא הוו קדושי ודאי דלא דמי לנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דקי"ל כרב הונא דאמר לקמן דאוכלת בתרומה דאלמא קדושי ודאי הוו דהתם הוא משום שנתקדשה ונשאת דאם איתא דלא ניחא ליה לא הוה שתיק כולי האי אבל נתקדשה בלחוד ספקא הוי. ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרינן כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אחר כך כששמע והכי מוכח ממאי דאמרי' לקמן [שם] אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואקשינן ודלמא שליח שוייה ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי קשיא לי' וניחוש דלמא שליח שוייה דהא אמרינן דבבן לא חיישינן להכי אלא ודאי כדאמרן וכי תימא רצוי בתר קדושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עליה נמי היא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוו קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה ומיהו דוקא בשתק בשעת שמיעה ואע"פ שצווח לאחר מכן אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לו לאדם בעל כרחו והכי מוכח לקמן [שם] גבי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת דאמר רב אסי דאינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע אלמא זרה גמורה חשבינן לה מדחיישינן אפי' באיסורא דרבנן דהא (כתובות דף נז:) מדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ובירושלמי [הלכה א] נמי אמרי' קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה [ועקר] קדושיה ומדקאמר ועקר קדושיה משמע [דלגמרי] עקרן כאילו לא נתקדשה כלל ובודאי דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת עדיפא משנתקדשה בלחוד דהא בנתקדשה ונשאת ואביה כאן קי"ל כרב הונא דאמר לקמן אוכלת בתרומה ובהא איכא מ"ד דלא קי"ל כרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון וכיון דאפי' בההיא אמרינן דאביה בא ועקר קדושיה כ"ש הכא. והאי דינא איתיה נמי בנערה לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאמר אביה ולא היא והאי דנקט קטנה משום דבקטנה כ"ע מודו דאביה ולא היא א"נ משום מיאון נקטה דבנערה לא שייך בה מיאון ואע"ג דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה היכא דאיפשר לתקוני מתקנינן אבל בנערה דלא אפשר לא אסרינן לה משום הך חששא ועוד אפשר דבנערה ליכא למיגזר דבקטנה הוא דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה משום דמימר אמרי כיון דאצרכוה רבנן גיטא קמו בהו בקידושיה דנתרצה האב הוי דאי לא כיון דאין מעשה קטנה כלום אפי' בשאין לה אב לא הוו מצרכי לה רבנן גיטא אבל נערה כיון דמיחלפא בנערה דעלמא שאין לה אב דקדושיה קידושי תורה מימר אמרי דאע"פ שלא נתרצה האב חשו רבנן בקדושיה משום חומרא בעלמא ולא אתו אמרי דאין קדושין תופסין באחותה אבל רב אחא גאון ז"ל נראה שהוא גורס כאן נערה שכך כתב בשאלתות בפ' ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל בכל הספרים שלנו כתוב קטנה ולא מצינו מיאון בנערה במקום אחר ולפנינו יתבאר אי קי"ל כרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון או לא: איתמר מת אותו שקדשה. שלא לדעת אביה: ממאנת למאמרו. צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר שאותו הגט מצריכה להיות עמו מיאון: ואינה ממאנת לזיקתו. אבל אם לא עשה בה מאמר דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה והשתא מפרש למלתיה ואזיל: כיצד עשה בה מאמר. דקי"ל ביבמות (דף נ.) דהעושה מאמר ביבמתו ובא לפטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. זו שקדשה שלא לדעת אביה צריכה אף מיאון עמהם. צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושי שני ובין נתרצה בקדושי ראשון בין לא נתרצה צריכה גט דאי לא נתרצה בראשון ונתרצה בשני גיטא מעליא בעיא ואם נתרצה אף בראשון צריכה גט למאמרו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקדושין קדושין גמורין הן ואין קדושין תופסין באחותה. ואיכא למידק למה ליה למימר שמא לא נתרצה לימא שמא נתרצה בקדושי ראשון דכל שנתרצה בהן תפסי קדושי באחותה בין נתרצה בקדושי שני בין לא נתרצה שאפילו נתרצה בהן אינה צריכה מדאורייתא אלא חליצה דגט יבמין מדרבנן הוא וקדושין תופסין באחותה דאחות חלוצה מדרבנן ועוד דהוה מצי למימר שמא לא נתרצה בקדושי שני בלחוד שאפילו נתרצה בקדושי ראשון אין זו אלא אחות חלוצה ותפסי בה קדושי ואיכא למימר דלרווחא דמלתא נקט הכי דאפי' תמצא לומר דאחות חלוצה לא תפסי בה קדושי מדאורייתא אפ"ה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב כלל ואע"ג דליכא מ"ד דתהוי אחות חלוצה דאורייתא כיון דלא איצטריך לא בעי לעיולי בהכי ומיהו איכא למידק והיכי אתו למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעין דאחות חלוצה מדברי סופרים ואע"פ שיש עמה גט מ"מ כבר הם רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין יש לומר דחיישינן דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה וכי תימא ניחוש נמי דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכי תימא אי חיישינן דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יבמה גדולה דעלמא נמי שעשה בה מאמר היאך מתירים אותה בגט וחליצה ניחוש דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר [לתיקוני] דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפי זה קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת [המקדש] ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה היתה צריכה למאן אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקדושיה הראשונים קדושין גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמין הוא מדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקדושי ראשון היו שלא מדעת אביה אין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דמאמר גופיה לא הוי אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת האב לא אחמור ביה רבנן כולי האי להצריכה גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרי קמו בהו רבנן בקדושי קמא דלא הוו קדושי לפי שלא נתרצה האב וקדושי שני קדושי תורה ויאמרו שאין קדושין תופסין באחותה ולפי זה אפילו היא קטנה כל שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון:
ל״ז
לא עבד בה מאמר וכו' הכל יודעים. שאפילו חליצתה חליצה [גמורה] קדושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים: כאן שנה. ביבמות בפרק החולץ (דף מא.) שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [הרי זו חולצת ולא מתיבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ר"ש בן לקיש כאן שנה לנו רבי. כלומר ממשנה זו אנו למדים אחות גרושה הויא לה ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים וכ"ת אכתי תבעי מיאון שמא יאמרו שאין קדושין תופסין לאביו בה איכא למימר ליכא למיחש להכי דלא שכיח דמקדש לה אב דמבזז בזיז מינה. ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל דהדא מילתא אישתאילא קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדה אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה וי"א דאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במדינת הים [ור"ת ז"ל השיב דא"כ קטנה שמת אביה במדינת הים] תאסר לעולם שמא קדשה אביה שם אלא ודאי לשמא קדש לא חיישינן כי היכי דמסקינן בפרק כל הגט (דף כח:) דלשמא מת לא חיישינן ואע"ג דהתם אמרינן דשמא ימות תנאי היא [וקי"ל כר' יוסי דאמר חיישינן] והכא איכא למיחש שמא יקדשנה שהרי בידו לקדשה אפ"ה כיון שלעולם אינה אסורה לישב תחת בעלה אלא משום חששא דשמא קדש [ולא] משום שמא יקדש ליכא למיחש להכי ולא דמי למאי דאמרי' התם (בגיטין דף כח.) בהאומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו שאסורה לאכול מיד שמא ימות דהתם כיון שאם מת נמצאת זרה למפרע איכא למיחש להכי אבל הכא כיון דליכא איסורא למפרע כלל גם לשמא יקדש לא חיישינן דאי לא תימא הכי בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ומש"ה אמרינן נמי בפ"ק דגיטין (דף יב:) דעבד כהן שברח מרשות רבו אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל והאוסרין מחלקין ואומרין דגבי בת כהן ועבד ליכא למיח.. שמא מכרו רבו או קדשה לישראל שכיון שהוא יודע שאוכלין בתרומה בחזקת שהן ברשותו לא מקלקל להו אבל הכא איכא למיחש לפי שאין לו לחוש שקדשוה אמה ואחיה שלא מדעתו ואע"ג דאי מת ודאי לא חיישינן התם לאו בידו מכאן ולהבא ודמי לההיא דאמרינן בגיטין דשמא מת לא חיישינן אבל הכא בידו הוא וראוי להחמיר: הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי. אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלאות והן נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה: ברתך לברי. בתך לבני: אפי' למאן דאמר. בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב: שמא נתרצה הבן. בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו: לא אמרינן. דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ברא דאיק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו ואפילו בדשדיך קאמר דלא חיישינן דמ"ד שמא נתרצה האב בדשדיך הוא דקאמר והיינו דאמרינן ודלמא שליח שוייה. דכיון דשדיך את לן למיחש לכל מאי דאפשר: ודלמא ארצויי ארצי. הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו: מר. רבינא: בפי' שמעתי דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו כך כתב רש"י ז"ל: והוא אמר לקריבאי. מעשה שהיה שהאיש היה אומר לתת בתו הקטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרוביה: כפתיה. הכריחתו והודה לה לתתה לקרוביה ועשו סעודה לחבת חתון וזמנו את קרוביהם: באגרא. בעליה וקדשה בסתר ועדין לא קבל האב קדושין מקרוב של אשתו: לא יעשו עולה. ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה: רבא אמר. טעמא אחרינא ודאי לא נתרצה האב דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה: דלא טרח. לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה: אוכלת בתרומה. אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקדושיה לדעת האב הוו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:
ל״ח
ומודה רב. דאע"פ דלגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקת שנתרצה בחופה התם הוא דאי נמי לא נתרצה האב אכלה מדאורייתא דארוסה (כתובות נז:) אוכלת מדאורייתא בתרומה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה וה"ה נמי דאינו מטמא לה דלא דמי לאשתו קטנה דהתם כיון דתיקנו רבנן דבעל ירית אין הקרובין מתעסקים בה וקריא ולא ענו לה והויא לה מת מצוה כדאיתא בפ' האשה רבה (דף פט:) אבל הכא דלא ירית אינו מטמא: גרסי' בגמ' [דף מה:] נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת. כלומר שלא הודיעתו ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת ור' ירמיה [ב"א] אמר אינה אוכלת ואמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו ר' ירמיה אמר רבא מאי טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כלומר שבחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שהיתה לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דאמר רב הונא לעיל מיהא דאינה אוכלת וקיימא לן כוותיה התם הוא דאיכא למימר דבחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק ואיכא מ"ד דקיימא לן כרב הונא דהוא רביה דרבי ירמיה בר אבא ואע"ג דאמר עולא נראים דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הלכך נשואין גמורים הוו ויורשה ומיטמא לה דהא אכלה בתרומה דאסורה דאורייתא אבל מדברי הר"מ במז"ל בפ"ח מהלכות תרומות נראה דקי"ל כעולא דאמר נראים דברי תלמיד: גרסי' תו בגמ' [דף מו.] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב. הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב דכיון דאכתי לא חיילי קידושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קידושין וקי"ל כרב ונפקא לן מינה לדידן דאפי' נתרצה האב בפי' אחר כך מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב דהא אותביה רב הונא לרב אסי בגמ' דאמר אביה ולא היא מדתניא אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן [מ"מ] דקס"ד דכשפתה [לשם קידושין] מיירי ובודאי שלא פתה אותה לשם קידושין בפני האב ואפ"ה ס"ד דאם לא מיאן האב אלא שנתרצה מהניא ההיא ביאה לשם קדושין אע"ג דביאה ליתא בעולם כשנתרצה. וכתבתי כל זה על דעת רש"י שכתב [דף מה:] עלה דההיא דאמר להו רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל [וכ"ש] שאין חוששין לשמא [נתרצה או] עשה שליח אא"כ שמענו ע"כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפי זה יש לחוש בנתקדשה [שלא לדעת ונשאת] שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ"כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואח"כ נתרצה האב מהו דינה וכמו שכתבתי אבל הרב אלפסי ז"ל כתב למעלה דלא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאפשר שהוא רוצה לומר שאע"פ שנתרצה בסוף [בפי' לא מהני] שאפי' ידוע לנו שנתרצה בתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס"ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קידושין. והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטים כן שאפי' נתרצה בתחלה אינה מקודשת שהרי הוצרך לתרץ בההוא עובדא דאיהי אמרה לקריבאי דהכי קאמרינן לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לקדשה בחשאי ואילו היה דעתו שאילו נתרצה מתחלה הוו קדושי לא היה צריך לומר אלא דהא דאיצטריכו אביי ורבא לטעמייהו היינו משום דהכא איכא למיחש שמא נתרצה האב בשעת קדושין משום דהא מוכחא מילתא [דבפני] האב היה ושמח בזה ואע"ג דבעלמא אפי' בדשדיך לא חיישינן הכא ניחוש אבל כיון שהוצרך הרב ז"ל לומר דחיישינן דהאב שדר לקדשה בחשאי מכלל דס"ל דרצוי לחודיה לא מהני ונראה עוד שכן דעתו ז"ל ממה שלא הביא בהלכות הא דנתקדשה שלא לדעת [ונשאת שלא לדעת] ואביה כאן אם איתא דס"ל דקי"ל כרב הונא והקשו עליו שהרי הוא ז"ל הביא בהלכות פלוגתא דרב ורב אסי [בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דרב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה ורב אסי] חשש שמא יבא וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין ליורשה כדאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב מהני ואפי' רצוי דלבסוף ודקדק בה הרב ז"ל אם הלכה כרב או כרב אסי ואם איתא דאפי' כשנתרצה לא מהני למה דקדק בזה הא פשיטא שאינה אוכלת ואינו יורשה דמאי שנא נשואין מקדושין והרי שניהם ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בקידושין מבנשואין ולאו קושיא היא דשאני התם דכיון שנתקדשה מדעתו מסתמא ניחא ליה שתנשא לו וכל שלא מוחה בפירוש אפשר דה"ל כאילו אמר לה מעיקרא הנשאי לו עוד הקשו עליו דאם איתא דאפי' רצוי דמעיקרא לא מהני לא שמעי' מהא דרבינא אלא שאין לחוש דילמא ארצויי ארצי קמיה לפי שאפי' נתרצה הבן לא הוו קדושין אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך דהא הכא הוה חיישינן לשליחא שוייה אלא משום דלא חציף איניש לשויי אבוה שליח י"ל דדוקא בבן הוא דאיכא למיחש להכי משום דניחא ליה שתעשה מלאכתו ע"י אביו אבל אב ודאי אין דרכו לומר לבתו שתקבל קדושיה: עוד הקשו עליו כיון דמאי דמסקינן דלא סבר לה להא דרב ושמואל היינו משום שאפי' נתרצה מתחלה לא מהני אם כן (אפילו) למסקנא היינו חוששין דלמא שליחא שוייה אי לאו דלא חציף אניש לשוויי אבוה שליח ואי הכי אמאי לא ניחוש דילמא ארצויי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה ואמר כל העושה רצוני יקדשנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכה"ג שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (דף ע.) ולי נראה כיון דלא חציף איניש לשוויי אבוה שליח אנן סהדי כשאמר כל העושה רצוני יקדשנה לי לא נכנס אביו בכלל ומיהו במקדש אשה לחברו משמע דבשדיך חיישינן שמא שוייה שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספות אמרו דעד כאן לא חיישינן דשליחא שוייה אלא באב דמסתמא הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיאו אשה אבל באחר לא חיישי' דשליחא שוייה ומיהו כל זה אין לו ענין לפי שטת רש"י ז"ל שכיון שהוא כתב עלה דההיא דלא סבר לה מר לדרב ושמואל דהיינו לומר דלא חיישי' לשמא נתרצה אא"כ שמענו ע"כ אלמא למסקנא אע"פ שאילו נתרצה מקודשת לא חיישי' שמא נתרצה וכיון דמסקינן הכי לא צריכינן תו לטעמא דלא חציף איניש אלא כולהו פרכי דמעיקרא אליבא דרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה פרכינן להו אבל אנן דלא חיישינן שמא נתרצה אע"פ שאילו נתרצה מהני נמי ה"ה דלא חיישי' לשליח שוייה בין בבנו בין באחר ועל הדרך הזה גם כן י"ל לדעת הרב אלפסי ז"ל אולי היה דעתו כשכתב דאפי' נתרצה לא מהני דהיינו דוקא כשנתרצה לבסוף משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא ומיהו מודה הוא ז"ל דאילו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישי' והכי נמי ליכא למיחש לשליחא שוייה בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתבו הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת ואפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוו קדושין. אבל תמהני במה שסיים ז"ל דבריו וכתב שם בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אחר כך מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע: מתני' [דף מו.] התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושי באפי נפשייהו: היתה אוכלת ראשונה ראשונה. בגמ' מפרש לה. ואמרי' בגמ' מאן תנא (התם) התקדשי התקדשי. כלומר דדוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו בזו לאו פרטא הוא אמר רבא ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ובפ' שבועת הפקדון היא (דף לו:) גבי היו חמשה תובעין אותו דאמר ר' שמעון דלעולם אינו חייב על כל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא הכא כוותיה ובפרק פותחין (נדרים דף סו.) נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר [מכללו הותר כולו דאלמא] כללא הוי והתם נמי אוקמה רבא כרבי שמעון דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דהתם בפרק הפקדון איפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפילו הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי בהך סוגיא דהכא אליבא דרבי שמעון קי"ל כוותיה וכן פסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל: גמ' עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. וקאי אסיפא אבל בקמייתא לא דכיון דאכתי לא גמרי קדושי דהא בזו ובזו ובזו קאמר הויין להו קמייתא מלוה וא"ת אמאי והא אמרי' לקמן בריש פרק האומר (דף נח:) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי משום דמעיקרא בתורת קידושין אתו לידה וברשותה קא מתאכלי והכא נמי בתורת קידושין אתו לידה ואמאי חשבינן לה מלוה י"ל לא דמי דהכא כיון דאכתי לא גמר לשון קדושין אכתי פקדון נינהו וכי אכלה להו נעשו מלוה אבל התם כיון שכבר גמר לשון קדושין תו לא הוו פקדון ובידה הוא להוציאם ומשום הכי אמרינן דכיון דבתורת קידושין אתו לידה מקודשת:
ל״ט
גרסי' בגמ' אמר רבא [דף מז.] לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת מקמייתא נמי מקודשת כי קא אכלה דנפשה קא אכלה. והכי פירושו לא שנו דהיכא דאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפות לפרוטה אלא דאמר בזו ובזו ובזו דלא גמרו קידושין ולא נקט לה עד נתינת אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל אמר לה באלו דקבלת ראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה: וגרסי' תו בגמ' [שם] אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. כלומר אפי' ישנה בעין משום דמלוה להוצאה ניתנה. כלומר הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת המלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי וכתבתיה בפ"ק בס"ד. ואמרינן עלה [דף מז:] נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן. כלומר שנתנן לה לשם קידושין באחת מדרכי הקנאות רבי מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אי נימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ודחינן לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי כלומר דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרי' הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחויבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה ואיכא אוקימתא בגמ' במלוה בשטר במאי פליגי ובתר הכי אמרינן דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר שמואל [דף מח.] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל רבי מאיר לית ליה דשמואל הלכך סמכא דעתה ולא חיישא דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הילכך לא סמכא דעתה סברה אזיל ומחיל ליה ובמלוה על פה אוקימנא דפליגי בדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון: ויש מי שלמד מכאן דאפי' שמואל מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאם איתא דיכול היכי אמרי' דטעמייהו דרבנן דאמרי אינה מקודשת משום דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאלמא דאי סבירא להו דאפי' במלוה אמר מקודשת ואמאי והא יכול למחול דמשום ההוא טעמא אמרי' במלוה בשטר דאינה מקודשת ועוד אמאי דחקינן לאוקמי רבנן דלא כהלכתא דסברי דדוקא בפקדון אבל במלוה לא הוה ליה למימר דכולי עלמא אית להו דרב בין במלוה בין בפקדון וקא מיפלגי בדשמואל דמר סבר יכול למחול ומר סבר אינו יכול למחול ובההוא פלוגתא גופא דמיפלגי במלוה בשטר ואפי' הכי איפליגו במלוה על פה לאשמועי' דאיתא לדרב בין במלוה בין בפקדון א"נ איפליגו במלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר יכול למחול ואיפליגו במלוה על פה להודיעך כחו דר"מ דאפי' במלוה על פה אינו יכול למחול ומדלא אוקי פלוגתייהו בהכי ש"מ דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול. ואחרים דוחים [דאין] ה"נ דלההיא אוקימתא דאוקי דבמלוה בשטר קא מיפלגי בדשמואל במלוה על פה נמי ובמעמד שלשתן בדשמואל נמי קא מיפלגי וכדכתיבנא והא לא איצטריכא ליה לתלמודא לפרושי וכי אוקי פלוגתייהו אי אמר רב במלוה או לא היינו לאוקימתי אחריני דהתם דלהנהו אוקימתי לא פליגי בדשמואל כלל ואפשר דכולהו סבירי להו דלא כוותיה ומש"ה לא הוה מצי לאוקומי פלוגתייהו במלוה על פה אלא אי אמר רב במלוה או לא אבל לעולם אפי' במעמד שלשתן יכול למחול ואפשר שזה היה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיט כל זה שאילו היה סובר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול היה לו להביא הא דאמרי' במלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב וכו' ולומר דכיון דקיימא לן דרב אפילו במלוה אמר כדאיתא בפ"ק דגיטי (דף יג:) היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי סבירא ליה דיכול למחול ואינה מקודשת אבל הר"מ במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות אישות דבמעמד שלשתן מקודשת אלמא ס"ל דאינו יכול למחול ולא נתברר שם בדבריו מהו דעתו במקדש במלוה בשטר שביד אחרים: הלכך נקיטי' דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאיתא בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קדושין ויש בנייר ש"פ דמקודשת דהוה ליה כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרי' בגמ' [דף מח.] נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאקומא מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ואע"ג דדחינן לה לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבשטר חוב דידה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת. ומקדש במלוה דידה שהיה לה משכון אצלו והחזירו לה מקודשת מדרבי יוסי בר' יהודה כמו שכתבתי בפ"ק [סי' תקעה] ובסמוך אכתוב עוד בזה בס"ד. ובמלוה דאחרים בשטר אע"פ שהקנהו לה בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה הוא כדתנן דהלוה נותן שכר ואי מחיל ליה על כרחה מהדרה ליה ניירא והיכא דאקני לה במעמד שלשתן למאן דאמר אינו יכול למחול מקודשת ולמאן דס"ל דיכול למחול אינה מקודשת ואם היה לו משכון וקדשה בו מקודשת כדתניא קדשה במשכון מקודשת ואוקימנא בפ"ק במשכון דאחרים וכדר' יצחק: וגרסי' תו בגמ' [דף מז.] האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. וגרסי' תו בגמ' [דף מח.] עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא דכולי עלמא סברי דמקדש במלוה אינה מקודשת וקא מיפלגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא דר"מ סבר דאינה לשכירות אלא בסוף כלומר שאינו זוכה בשכירות אלא לאחר שגמר מלאכתו והביא הכלים אליה הלכך אין כאן מלוה כלל אלא לשם קדושין הוא מוחל לה דמי שכירותו ורבנן סברי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירן לה הויא מלוה למפרע ואי בעית אימא דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מר סבר אומן קונה בשבח כלי ומר סבר אינו קונה כלומר דהכא בשלא התנה להיות שכיר לימים עסקינן אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ואומן קבלן כשמשביח ועושה מן הזהב כלי אין בזו לומר ישנה לשכירות וכו' דכל מה שמשביחו אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמשביחו ומחזירו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי הלכך הרי הוא כשאר שכירות שהוא מלוה ומקדש במלוה אינה מקודשת וא"ת ואמאי לא והא איכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידה שיש לו עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כדאיתא בפ' קמא [דף יט.] ולפיכך יש שדחו אותה ואמרו שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה בהלכות ואינו כן שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות [סי' תקעה] בפ"ק ופרשתיה שם ומאי דמקשו לאו קושיא היא דשאני משכון דעלמא דקני ליה כדר' יצחק אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה תדע דתנן בפרק האומנין (דף פ:) כל האומנין שומרי שכר ואמרי' עלה דסתמא כר"מ ולא כר' יהודה ואילו במלוה על המשכון מודה ר' יהודה בהלוהו פירות דשומר שכר הוי ואומן כהלוהו פירות הוי דניחא ליה דאוגרי ליה ועוד דבפרק המקבל (דף קיב.) אמרי' דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין ואילו היה קנוי כקנין משכון ודאי שלא היה עובר אלמא לא חשיב משכון דידיה עד דליתבעו מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב (דף סה.) ונקיטינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי מוכח לקמן בפ' האומר (דף סג.) וכתבו הרי"ף ז"ל שם ובפ"ק דע"ז (דף טז.) נמי אמרי' גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנותה ואם [דף יט:] בנה שכרו מותר ומפרשי' טעמא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובמכוש אחרון ליהת בה שוה פרוטה ומיהו לאו למימרא שיכול לתובעו כל שעה קודם גמר מלאכה דהא קי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפ' איזהו נשך (דף סה.) אלא לומר שכל שעה הוא זוכה בו ונעשה מלוה ונפקא לן מינה שאין האשה מתקדשת בו וגבי עבודת כוכבים דשכרו מותר ונקטי' נמי דאין אומן קונה בשבח כלי דהא אסיקנא הכא דכ"ע הכי ס"ל ובפ' הגוזל (דף צט:) נמי אסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובפ' המקבל (דף קיב.) נמי ס"ל לרב ששת דקבלנות עובר משום בל תלין מהאי טעמא הלכך הכי נקטינן : מתני' התקדשי לי בכוס זה של יין וכו' ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת. בגמ' פרכי' ולית ליה לר"ש יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם כלומר המוכר והלוקח ומשנה היא בפ' הספינה (דף פג:) אלמא איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא כלומר דאע"ג דחמרא עדיף פעמים שזה עדיף לו שצריך לחומץ ה"נ איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא. ומפרקי' הכא במאי עסקי' כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מר סבר קפידא כלומר שלא היתה חפצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא ומר סבר מראה מקום היא לו כלומר ואף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה אפי' רבי שמעון מודה ולא קי"ל כר"ש: על מנת שאני כהן וכו'.: נתין. גבעוני על שם (יהושע ט) ויתנם יהושע חוטבי עצים ואמרי' בפ' הערל (דף עח:) דדוד גזר עליהם: בן עיר ונמצא בן כרך. ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שוקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים: בן כרך ונמצא בן עיר. אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא: שפחה גדלת. במתני' גרסי' מגודלת ובגמ' מפרשי' [דף מט.] מאי מגודלת גדלה בשבח יוחסין ויהבינן טעמא דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא אבי שבבתאי. כלומר דגדלה היינו חשובה בשבח יוחסין כגון שנולדה מעבד עברי שהוא מיוחס ומ"ה בע"מ שאין לי ויש לו מצית אמרה לא ניחא לי שתהא לי שפחה חשובה דמתוך כך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותיה ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודד בי לפני שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס ומ"ה לא פליג ר' שמעון בה והר"ם במז"ל כתב בפ' ד' מהלכות אישות שפחה גודלת או אופה פירשו מלשון גדילים ונקט לישנא קמא דאתמר בגמ':
מ׳
אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו. אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת: גרסי' בתוספתא בפ' שני ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת: גרסי' בגמרא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו כלומר בשניהם זכתה ומצטרפין לשוה פרוטה. ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו כלומר שאינה זוכה במה שבתוכו ואינו מצטרף לשוה פרוטה. ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל"ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא כלומר במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי מיא ולא היה דעתה כי אם בכלי. בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה ומהדרי כוס למריה. בציהרא דהיינו ציר דגים שנעשה לימים רבים לטבל בו ובמה שבתוכו שהכוס צריך לשמרו בו ל"א ציהרא שמן לשון יצהר כך כתב רש"י ז"ל ויש בזה דרך אחרת לר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות: גמ' אבל בשבח יוחסין. כגון ע"מ שאני ממזר ונמצא נתין אינה מקודשת דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה : דאמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. מנעל הגדול מרגלי איני חפצה שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא זה: תרגום דידן. של אונקלוס הגר אבל לא שיתרגם מדעתו דאמרי' בגמ' דהמתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי כגון המתרגם לא תענה על ריב לא תסהיד על דינא והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. כלומר אם בא לומר הואיל ונתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכ"מ שארצה. הרי זה מחרף ומגדף. כלומר מבזה המקום ומשנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא הוסיף מדעתו שהרי בסיני ניתן אלא שנשכח וחזר ויסדו כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ג.) ושום שכל זה תרגום: וה"מ. דסגי בג' פסוקים בדאמר לה קרינא: ור' יוחנן אמר תורה. מפרשי' בגמ' מדרש דתורה: בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא זה ולא זה באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם כדתנן בפ' עגלה ערופה (דף מט.) משמת בן עזאי בטלו השקדנין: ואפי' במס' דכלה. פרש"י ז"ל שאין בה עומק וברייתא היא וכך שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובספר הערוך כתוב פר"ח ז"ל ואפי' במסכת דכלה שמתעסקין בה תלמידי חכמים שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר ובפ' אלו טרפות (דף מט.) אמר שמואל בריה דר' אבהו [אבא] מרישי כלי דרפרם הוה ע"כ וכן כתב הר"ם במז"ל בפ' ח' מהלכות אישות: בכל מקום. באחד מכל המקומות: דבר חכמה. מילתא דתליא בסברא: ר"א בן חרסום. אמרינן במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה (דף לה:) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה ובפ' במה בהמה (דף נד:) אמרינן דר"א בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי כל שתא ושתא מעדריה: אפי' רשע גמור מקודשת ואפי' צדיק גמור מקודשת. כלומר חוששין לקדושיו: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה. מקרקעי: אדעתא למיסק. ונאנס ולא עלה: ובעידנא דזבין לא אמר. דאדעתא למיסק קא מזבין דאילו פירש בשעת מכירה דאדעתא למיסק קא מזבין לא הוי זביני דאדעתא דהכי לא מזבין שיהא דר בלא קרקע ומיהו בשגלה דעתו תחלה דאדעתא למיסק לא"י קא מזבין עסקינן ואף אח"כ אנו רואין שהוא טורח אם יוכל לעלות דאי לאו הכי אפי' הוו דברים שבלב דברים פשיטא שלא כל הימנו לומר בלבי היה: אמר רבא הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. ואע"ג דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא דאמרי' בפ' מי שמת (דף קמו:) גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ובפ. האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.) נמי אמרינן גבי שטר מברחת מורה הוראה אני ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ובפרק מרובה (דף פ.) נמי אמרינן מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. הני ודכותייהו לא קשיאן דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאמור זוזי איצטריכו ליה וזבין ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק ג' דתרומות ואיתא נמי בפסחים (דף סג.) המתכוין לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוו דברים ותירץ דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שהוא מתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו וכל כה"ג כיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדבורו כי התם לאו כלום הוא דבעינן שיהו פיו ולבו שוין להוציא מה שהוא מוציא בשפתיו ומש"ה אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא (דף כו:) נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין לפי שטעה בדבורו כדאמרן ומאי דאמרי' במס' כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו כתב הרב ז"ל דשאני התם דאונס הוה שאמרו לו לר"ע היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ומפני כך הוצרך להוכיח את דבריו וכיון דמתוך אונס הוה הוה ליה כאילו פירש ודמי להא דתניא בפ' ד' דנדרים (דף כז:) נודרים לחרמים ולהרגין ואוקימנא לה התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהרי מערים לישבע לחרמים והדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שהוא יכול לדחותם ולא הוו דברים שבלב ודר"ע נמי איכא למימר שכיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעולם הבא שכל ישראל זוכין בו והרמב"ן ז"ל פי' דכי אמרי' בדר"ע שהיה מבטל בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל מוציא היה בשפתיו כדאמרי' (ברכות דף טו.) לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזניו אע"פ שמוציא בשפתיו וא"ת והתנן (נזיר דף ב.) האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא לה בפ"ק דמכלתין [דף ה:] כגון שהיה נזיר עובר לפניו והיכי מהני והא הוו להו דברים שבלב לאו קושיא היא דכל שהענין מוכיח מתוך דבריו אע"פ שלא השלים דבורו מהני מדין ידות דאתרבו בקרא בהדיא והקשו עוד מדתנן בפ' ואלו מותרין (דף כ.) דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ונדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים שרי ואמאי והא דברים שבלב נינהו לאו קושיא היא דכי אמרי' דדברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש שזה שנדר בחרם אי אפשר לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו בלחוד איכוין הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפרש:
מ״א
ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק. ופירש להו דאדעתא דהכי עביד: ולא איתדר. לא יכול לדור או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה: והא לא איתדר ליה. והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני: אי בעי סליק. וכיון דבדידיה קא לא בטיל זביני: אי בעי לא סליק. בתמיה מי אנסו: דאתיליד אונסא באורחא. שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרי זביני וה"ק אי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק ללישנא בתרא דקא מתמה אתמוה ושלא היה לו צד עכוב אבל היה לו צד עכוב הדרי זביני. ויש שדקדקו משמועות הללו דבממונא לא בעינן תנאי כפול מדאיצטרכינן בעובדא קמא לטעמא דדברים שבלב אינם דברים דמשמע דאי הוו דברים הדרי זביני אע"ג דלא כפליה לתנאיה ובהני עובדי בתראי נמי דההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י כלומר שאמר כן בשעת המכירה אמרינן דמהני תנאיה אע"ג דלא כפליה וליכא למימר דבהני עובדי בתראי בדכפליה עסקי' אלא דלא חש תלמודא לפרושי הכי משום דלא אתא אלא לאשמועינן אי סליק ולא מיתדר ליה אי מקיים תנאיה או לא וכן נמי היכא דאתיליד אונסא באורחא אי הדרי זביני או לא דאי בתנאה ממש עסקינן לא הוה אמר רב אשי דכיון דאי בעי סליק המכר קיים דהא כיון שהתנה שאם לא יעלה שיהא מכר בטל אי לא בעי למיסק המכר בטל שהרי אין כופין את ההדרנא לקיים תנאו כדי שיתקיים הדבר דאדרבה הרשות בידו לגרום שלא יתקיים התנאי ואפי' תנאי שנעשה לתועלת המקבל כדי שיבטל מכרו ומתנתו כדאמרי' בפ"ק [דף כז.] זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכמו שכתבתי למעלה לפי שהתנאי לבטל הדבר נעשה וכ"ש שאין אומרים דכיון דאי בעי עביד כמאן דעביד דמי אלא אי עבד קיים ואי לא לא אלא ודאי לאו תנאי גמור הוא אלא גלויי דעתא בעלמא ודגלי דעתיה בשעת המכר דאדעתא דהכי זבין ומש"ה אמרינן דכיון דאי בעי הוה סליק המכר קיים שכיון שהוא יכול לעלות הרי מחשבתו קיימת מ"מ משמע מהא דלא בעינן תנאי כפול דאם איתא דבעינן כיון דלא כפליה אפי' לא סליק זביניה זביני. וראיה זו איני מכיר דלעולם בהני עובדי בדכפליה לתנאיה עסקינן בעובדא קמא מקמי דזבין ובעובדי בתראי בעידנא דזבין ולא שאמר על מנת שאעלה דאי הכי בהני עובדי בתראי כל שאינו רוצה לעלות אע"פ שהוא יכול לעלות מכרו בטל וכדכתיבנא אלא הכא כשפירש ואמר דאדעתא למיסק קא מזבין ואי לא מצי סליק דלא להוו זביני ובעובדא קמא אמר הכי קמי דלזבין ובעידנא דזבין לא אמר ומש"ה לא מהני ובעובדי בתראי אמר בעידנא דזבין ומש"ה בעינן שיתקיים תנאיה ומיהו כיון דאי בעי סליק אמרינן דזביניה זביני שהרי תנאו מתקיים הא אילו לא הוה מצי למיסק כלל היה מכרו בטל מפני שכפל ואמר שאם לא יוכל לעלות דלא ליהוו זביני ואין מכאן ראיה דבממון לא בעינן תנאי כפול ועוד דאיכא למימר דכי בעי ר"מ תנאי כפול ה"מ בשהתנה דכיון שלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה [קיים] אבל גלוי הדעת בלא תנאי הרי הוא כמו שהתנה וכפל אבל מ"מ הדין דין אמת דבממונא לא בעינן תנאי כפול כמו שכתבתי בפ' שבועת העדות בס"ד [וכ"ש במלתא דאיסורא] והא (גיטין דף עה:) דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לרווחא דמילתא אתקין הכי וכמו שכתבתי שם בפ' מי שאחזו אבל אין כן דעת הר"ם במז"ל שהוא כתב בפ' ו' מהלכות אישות דבעינן תנאי כפול בין בגיטין וקדושין בין בדיני ממונות. וכ' הרשב"א ז"ל דבהני עובדי בתראי לוקח אסור לאכול פירות עד שיגמר המקח דשמא לא יוכל לעלות ונמצא מקחו בטל וכי אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל ואפי' התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח הרי זה אסור דהוה ליה כרבית ע"מ להחזירואסור אלא משלשין את הפירות כאותה שאמרו בפרק איזהו נשך (דף סה:) ברבית דבי רבי חייא: מתני' האומר לשלוחו וכו' והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת. דדוקא קא"ל מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דברים בפניה ימחו בידו: הרי היא במקום פלוני. שם תמצאנה אין זו קפידא: כנסה בסתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. בגמ' מפרש האי כנסה סתם אי קאי ארישא אהך דקדיש על תנאי או מלתא באפי נפשה: תצא שלא בכתובה. אמרי' התם בפ' המדיר (דף עג:) כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי שנא כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תבעי אמר רבא גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא ופסק הר"ם במז"ל כרבא שכתב בפ"ז מהלכות אישות הרי זו מקודשת מספק: הפוסלין בכהנים. כמו שמפורש בבכורות: גמ' ותנן נמי בכתובות כה"ג. שמשנה זו שנויה אף בפרק המדיר וכאן נשנית משום דין קדושין ושם משום דין כתובה: אבל במילי אחריני וכו'. אע"ג דאמר איהו קפידנא. כלומר שהתנה עמה בתחלה ואמר ע"מ שאין עליה נדרים ובתר הכי אמר שאף בנדרים אחרים הוא מקפיד אפ"ה מקודשת דכיון דלא קפדי אינשי אלא בהני תלתא מסתמא כשהתנה עליה מתחלה לא נתכוין אלא לאלו. מיהו גרסי' בירושלמי דדוקא בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא. כלומר ואינה מקודשת: קדשה על תנאי. שאין עליה נדרים וכו': רב אמר צריכה ממנו גט. אמרי' התם עלה בגמ' [דף עג.] אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כלומר לא תימא קסבר רב אחליה לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לענין גט משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפי' נמצאו עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומדאמרי' לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהני מחילתו ומקודשת ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפ' ז' מהלכות אישות המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם ולפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשבעל או כשכנס והראב"ד ז"ל מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א ז"ל חולק ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין בבינו לבינה אלא בדבר שבממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא וכנסה סתם דקאמרינן היינו שבעל ומהני משום דבעל לשם קידושין ולא משום קידושין הראשונים: ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. פרכינן התם בפ' המדיר עלה דשמואל ממתני' דתנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל לא קדשה סתם וכנסה סתם. וקי"ל הכי דאפי' קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט ואין לה כתובה דאע"ג דלרב דקי"ל כוותיה מתוקמא ליה מתני' שפיר בקדשה על תנאי וכנסה סתם אפ"ה רב נמי מודה דקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ומומין יוכיחו דודאי אפי' בסתם הם פוסלין כדאמרי' בעלמא (כתובות דף נז:) משום סמפון דאלמא איכא סמפון בנשים במומין במקדש סתם שלא תאכל בתרומה לפי שאינה מקודשת ודאי מן התורה וה"ה לנדרים כדשמואל ובירושלמי [הלכה ד] נחלקו בה ר"ל ור' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה וכן דעת [הרשב"א] והרמב"ן וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק כ"ה מהלכות אישות. ונמצינו למדין שבין קדשה על תנאי וכנסה סתם בין קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט ואין לה כתובה וכשם שאין לה עיקר כתובה כך אין לה תוספת מדגרסינן בסוף פרק אלמנה ניזונית (דף קא.) ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים והיינו טעמא משום שהן פושעות בדבר והכא נמי היא פושעת דהא עלה דידה הוה רמי לגלויי וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק הנזכר:
מ״ב
המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. איכא מ"ד דאע"ג דבמקדש על תנאי ובעל ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל אמרינן בכל חדא מינייהו צריכה הימנו גט אינן שוין בדינן דבמקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק כמו שכתבתי למעלה ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה גט בודאי וזהו דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות אישות והיינו טעמא משום דבמקדש על תנאי ובעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל שהיה סבור שנתקיים מה שאין לומר כך במקדש בפחות משוה פרוטהולישנא דגמ' נמי הכי מוכח דבמקדש על תנאי אמרו לא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט דמשמע דספק הוא ובמקדש בפחות משוה פרוטה אמרו צריכה גט ודעת הרב ז"ל בפרק הנזכר דמקדש במלוה ובעל דינו כמקדש בפחות משוה פרוטה ושתיהן צריכות גט מן הודאי [ואפרש טעמו בפ' המדיר בס"ד] ועוד חלק ז"ל שם בין מקדש על תנאי למקדש במלוה ובפחות מש"פ בשני דברים הא' דבמקדש על תנאי אפילו כנס או בעל שלא בעדים מהני לפי שהקדושין כבר היו בפני עדים וכל שנתבטל התנאי ממילא חיילי לדעתו ז"ל אבל במקדש במלוה או בפחות משוה פרוטה צריך ביאה בעדים לפי שלא היה ממש בקדושין הראשונים וכן במקדש על תנאי הזכיר כנס או בעל משום דכיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס נמי סגי אבל במקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה לפי שלא היה ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שתתקדש בביאה. ומכאן נ"ל שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כרב הונא [דף ה.] דאמר חופה קונה וכמו שכתבתי בפ"ק שאל"כ היה לו לכתוב שאם קדש במלוה ובפחות מש"פ וכנס בעדים צריכה גט מספק ואי אפשר לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפי' בקטן ובפחות מש"פ אמרי' דעל דעת קדושין הראשונים שלח משא"כ בביאה מן הטעם שאכתוב לפנינו בס"ד דא"כ מקדש על תנאי וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא והוי יודע שיש חולקים ואומרים שאף המקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כדין המקדש על תנאי דשמא היה סבור שהמקדש במלוה מקודשת ואחרים חולקים עוד עליו ואומרים דאפילו וגרסי' בנזירות וכו' חזקה שליח עושה שליחותו. ושמא קדש את הבת ואסור באמה ובאחותה או שמא קדש האם ואסור בבתה ובאחותה: בפחות מש"פ אינה צריכה גט אלא מספק ואם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי' וראוי להחמיר [ועוד אוסיף ביאור בהלכות אלו בפרק המדיר]: אע"ג דאית לה. בת ואחות אבל נשואות היו בשעה שעשה אותו שליח והארכתי בה במסכת גיטין בפרק התקבל [בסוף סי' תקז ד"ה ונימא כו'] בס"ד. ויש שדקדקו מכאן שאדם יכול להיות שליח להוליך קדושין לקרובתו ולקדשה לאחר אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו דאי לא יאמרו שמותר בקרובות השליח אלא ודאי רשאי כשם שהוא רשאי להיות שליח לקבלת קדושין שלה כדאמרי' לקמן בסמוך בגמ' [דף נא:] הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח כלומר שהבוגרת מנתה אביה שליח לקבל קדושיה: מתנ' סבלונות. דורנות שדרך חתן לשלוח סבלונות לארוסתו: אינה מקודשת. ולא אמרי' יודע היה שאין קדושיו קדושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין או שקדשה (משהגדיל) קודם סבלונות אלו ע"פ שני הפירושין שאכתוב בגמ' בס"ד אלא אמרי' מחמת קדושין הראשונים שלח: וכן קטן שקדש. ושלח סבלונות משהגדיל: גמ' מ"ט דהני סבלונות מחמת קדושי קמאי נינהו. שהוא טועה וסובר שהיו קדושין ואינו חושש לקדשה פעם אחרת ואע"ג דאמרי' בפרק המדיר (דף עג:) דמקדש מפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקדש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין הקדושין תופסין בפחות מש"פ ויודע שאין קדושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין והכא משמע דאין אדם יודע אלא טועה דמ"ה אין חוששין לסבלונות לא קשיא דיודע ואינו יודע וגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש אסור בדבר סומך לשלחם על דעת קדושין ראשונים כשם שסמך עליהם מתחלה כשקדשה בהם והיינו דתניא בתוספתא [פ"ד הלכה ד] המקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו וכו': חוששין לסבלונות. פרש"י ז"ל מי ששידך אשה ונתרצית האשה ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין נינהו ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ומיהו דוקא בדשדיך דאי לא ודאי לא חיישינן שא"כ כל מי שיתן מתנה לפנויה בפני עדים ניחוש לקדושין ובדשדיך נמי דוקא כשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש ואסיקנא אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. כלומר באתרא דלא סמכי לשדורי סבלונות קודם קדושין אית לן למיחש דהאי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאין מקפידין לקדש קודם סבלונות בהאי נמי לא חיישי' ופרכינן בגמ' מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן ומשני לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשי ורובא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. זו היא גרסת רש"י ז"ל. כלומר מהו דתימא ניחוש למיעוטא לתלות לקולא משום דאיכא למסמך האי מיעוטא לחזקה דידה שעומדת בחזקת פנויה ועוד שאילו נתנן לשם קדושין היה לו לפרש קמ"ל דכיון דרובא מקדשי תחלה אין תולין להקל מפני המיעוט ואע"ג דלישנא דניחוש לחומרא משמע מצינו לשון חשש לקולא דגבי בתולה שעברה (חגיגה טו.) אמרי' חיישינן שמא באמבטי עברה ובפ' שואל נמי אמרי' [דף קנא.] חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והיינו לקולא כפי פרש"י ז"ל שם ולפי גרסא זו כל היכא דרובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. אבל הגאונים ז"ל גורסין לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל וכך כתובה בהלכות ולפי גרסא זו לעולם חיישינן אלא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי והיינו טעמא דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומיא (יבמות דף קיט.) דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו:
מ״ג
וגרסי' בגמ' בעא מיניה רב אחא בר דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן כתבי והדר מקדשי לא חיישינן ופרכינן מקדשי והדר כתבי פשיטא ומהדרינן לא צריכא דלא שכיח ספרא. רב הונא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו. כלומר שראו שטר כתובתה. אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה במקודשת לראשון. ופשטינן באתרא כלומר שאין הסופר מצוי בעיר תמיד: מ"ד ספרא הוא דאיתרמי ליה. וכתב קודם קדושין קמ"ל ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ט' מהל' אישות נראה דאפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי חיישינן כדרך שאמרו בסבלונות לפי גרסת הגאונים ז"ל. זו היא שטת רש"י ז"ל שהוא סובר דמאי דאמרינן חוששין לסבלונות היינו לומר שחוששין שהסבלונות עצמן היו קידושין ויש הוכחה לפירושו בגמ' דאמרינן אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקדושי קא משדר ואמרי' נמי אבל הכא דנחית לתורת קדושין אימא נהוו קידושין דאלמא כולה שקלא וטריא לחוש לסבלונות עצמן שיהיו קדושין ומיהו זו דהוחזק שטר כתובה בשוק לפי פירושו אינה מענין שמועתנו דחשש סבלונות הוא מפני הסבלונות עצמן וחשש כתובה אינו אלא מפני חשש קדושין שקדמוה ואעפ"כ הביאוה כאן בגמ' משום דמאי דפשטינן בה דמי למאי דפשטינן בסבלונות דבתרוייהו באתרא דמקדשי ברישא חיישינן והרמב"ן ז"ל יישב עוד לפי שטת רש"י ז"ל [דבתרווייהו מיירי בסבלונות והכא נמי בסבלונות] באתרא דמקדשי בהן עצמן מיבעיא לן אם הוחזק שטר כתובה אחר ששלח סבלונות אי חיישינן שלשם קדושין שלחן אפי' באתרא דמסבלי והדר מקדשי כיון דכתיבא כתובה הדבר מוכיח שלשם קידושין שלח או דלמא דכל היכא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן כלל ופשטינן דאי אתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן לפי שעל כרחנו זה שנה מנהג מקומו שאם אתה אומר שנהג מנהגם בסבלונות ולא נתנן לשם קדושין הרי שינה מנהגם בכתיבת כתובה תחילה וכיון שעל כרחנו לא נהג מנהג מקומו יש לחוש ולומר שקיים מנהגם לכתוב כתובה אחר קדושין ושנה אותו שקדש תחלה באותן סבלונות זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל בהלכות כתוב אמר רבא חוששין לסבלונות פירוש היכא דלא ידעינא אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין לסבלונות עצמן שיהיו קדושין אלא שמא קדמו להם קדושין וכגון ששדיך וכן פר"ח ז"ל. ונ"מ דלפרש"י ז"ל שהוא חושש לסבלונות עצמן משום קדושין דוקא בשנתנן לה בפני עדים שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים כדאיתא לקמן [דף סה.] בהדיא ולפי פי' הרב אלפסי ז"ל כל ששלח סבלונות בודאי אפי' בלא עדים חוששין שקדמו להם קדושין ולפי זה אתי שפיר הא דהוחזק שטר כתובה בשוק שהביאו כאן ולא בסבלונות איירי אלא אי חיישינן בהוחזק שטר כתובה בשוק שמא קדמו להן קדושין דומיא דחשש דסבלונות. ונמצא פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים אי אתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לקדושין ודוקא בשנתנן סתם ובפני עדים אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפי' נתנן סתם ושלא בעדים אין חוששין להם לפרש"י ז"ל ולפירוש הרי"ף ז"ל אפילו נתנן בתורת סבלונות בפירוש ואפילו בלא עדים חוששין שמא קדמו להם קדושין ולפי גירסת רש"י ז"ל כדאמר דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דוקא באתרא דרובא מקדשי ולפי גרסת הגאונים אפי' באתרא דמעוטא מקדשי אבל באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לכ"ע לא חיישינן ובעיר חדשה שאין בה מנהג מסתברא דחיישינן דכיון שאין בה מנהג רואין אותה כמחצה על מחצה ועוד שהרי לגרסת הגאונים ז"ל אפי' למיעוטא חיישינן. וכל היכא דחיישינן אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישינן. ולדברי האומרים [דף מו.] דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שאם נתרצה אביה בפירוש חיישינן וכמו שכתבתי למעלה [סי' תרל] אפי' בקטנה נמי חיישינן לסבלונות אם נתרצה בהן אביה ולא עוד אלא אפי' בקטנה שאין לה אב כל ששדכה בחיי האב אע"פ שלא שלח סבלונות עד לאחר מיתת האב לפי' הרב אלפסי ז"ל חוששין שמא קבל אביה קדושיה אבל לדעת רש"י ז"ל שאינו חושש אלא שמא הסבלונות בעצמן קדושין הכא כיון שאין לה אב במיאון סגי לה וכתב הרשב"א ז"ל דמאי דאמרינן דאפילו באתרא דמעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתבר דה"מ כשהן מקפידין בכך שאינן סומכין לשלוח סבלונות אלא לאחר קדושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחין לפי מנהג המיעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין לסבלונות שיהיו קידושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינן מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם: מתני' המקדש אשה ובתה וכו' כאחת. שאמר הרי שתיכן מקודשות לי: אינן מקודשות. אין אחת מהן צריכה גט ובגמרא מפרש טעמא: של שביעית היתה. בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן: גמ' קדושין שאין מסורין לביאה. קדש אחת מב' אחיות ולא פירש אי זו היא דאין יכול לישא אחת מהן שמא [זאת היא] אחות אשתו: רבא אמר לא הוו קדושין. מוכח לה בגמרא מדכתיב (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש אשה ובעלה דכי יקח היינו קדושי כסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה וקי"ל כאביי ופרכי' בגמ' עליה דרבא ממתני' דתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת. כלומר דוקא כאחת אין מקודשות כדרבה [דף נ:] דיהיב טעמא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כלומר כיון דבזה אחר זה א"א שיחולו קדושי שתיהן דבתרייתא מחייבי כריתות היא בבת אחת נמי אינו אפילו אחת מהן [אינה מקודשת] דאף על גב דאמרי' האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי היא תמורת עולה ושלמים דאע"ג דבזה אחר זה אין דבור האחרון כלום התם שאני משום דאפשר לשניהם לחול בבת אחת דתמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל הכא כיון שאי אפשר שיחולו קדושי שתיהן כאחת דחייבי כריתות נינהו לא תפסי נמי בחדא מנייהו דהי מנייהו תפסה ומ"מ משמע מדיוקא דמתניתין דדוקא כאחת הוא דאינן מקודשות הא אחת מאשה ואחותה ולא פירש מקודשת ואע"ג דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו ותיובתא דרבא אמר לך רבא ולטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים ובהן ב' אחיות וכו' ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות שעמהן מקודשות היכי דמי אי נימא דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה כלומר דבבבא בתרא בפרק מי שמת (דף קמג.) אמרינן דנותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קונה כלום גם הנולד אנו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה וה"נ איכא חדא דלא חזיא ליה כלל אלא לאו דאמר להו אחת מכם כלומר דלאו את וחמור הוא דאם קדש זו לא קדש זו וקתני אין אחיות מקודשות לאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ומפרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה אביי מתרץ לטעמיה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת. אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי אין אחיות מקודשות ומעשה בחמש נשים וכו' ואמר הראויה [מכם לביאה] תתקדש לי ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ורבא מתרץ לטעמיה וכו' זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל לא הביא מזה כלום וכתב משנתינו כצורתה ולא העמידה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי וטעמו ז"ל משום דלא אצטרכינן לאוקומה בהכי אלא משום פרכא דאת וחמור הוא כלומר ותקשי למ"ד לא קנה ואע"ג דקי"ל קנה אשכחן דכותה בתלמודא פרכא אליבא דלאו כהלכתא ומיהו לדידן דקי"ל דאת וחמור קנה מחצה מתוקמא לן מתני' אליבא דאביי דקי"ל כוותיה כפשטה בדאמר כולכם ולא קשיא לן מידי: אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' אישות העמידו משנתינו דוקא באומר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הא לאו הכי אין אחת מהם מקודשת ויש לתמוה למה ונראה לי שהן סוברין דהכא אליבא דהלכתא מקשי' דאפילו לדידן דקי"ל קנה מחצה הכא לא מקדשא חדא מינייהו משום דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו הוא שיקנה מי שיוכל לקנות שאין טעם לומר שמפני שזה אין לו יד לקנות שלא יקנה מי שיש לו יד אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא ניתנה להם אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת משום יפה ומוכרין יעשו פשרה ביניהן וכשם שלוקח ממוכר אחד יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו וחצי דמיו כדמוכח בפ' בית כור (דף קו:) בשמעתא דשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דקי"ל בטלה מחלוקת ומש"ה נמי אמרי' דכור בשלשים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כך ראוי שיהא הדין בלוקח אחד משני מוכרין וסברו ז"ל כך כדי שתהא שמועתנו עולה להלכה ואעפ"כ אין הדבר מחוור להקל בכך כיון דאשכחן פרכא בתלמודא אליבא דלאו כהלכתא: וגרסי' בגמ' [נא:] ת"ש המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל תיובתא דרבא. כלומר האומר אחת מבנותיך מקודשת לי אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן [מקודשת] דספק קדושין הללו להצריכן גט לפי שאינן ברשותו לקבל להן קידושין הא קטנות בכלל וצריכות גט ואפילו הן הרבה תיובתא דרבא ומפרקי' הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה. כלומר וכיון שאין הגדולה בספק אין קדושין תופסין אלא בקטנה וקדושי ודאי הם:
מ״ד
ומאי בוגרות בוגרת דעלמא. כלומר כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קדושין שאביהן מקבל. ופרכינן אי הכי מאי למימרא כלומר אי הכי שאין שם אלא קטנה אחת לא היא אצטריך ולאו דיוקא דידה אצטריך דפשיטא דבגדולה אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקדושיה מסורין לביאה הן ופשיטא לן דהוו קדושין ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מהו דתימא כי קא מקבל קדושיה אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה כלומר דכסף קידושין שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה. ומינה דמי שעשה שליח ליקח לו קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נראה לי דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר (דף נח:) לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה. ורש"י ז"ל נמי פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. ופרכינן מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושי לדידך כלומר וכי מי לא שמעינן נמי ממתני' דאפי' אמרה ליה לאבוה קדושי לדידך וקתני נמי דאינה בכלל ומפרקינן אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה כדכתיב את בנותיכם תנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמי עליה זו היא סוגיית הגמ' כאן ולפנינו בפרק האומר. ושמעי' מינה שאע"פ שהבוגרת עשתה אביה שליח אינה בספק קדושין שאע"פ שסוגיא זו לרבא אתמר דלא קי"ל כוותיה אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות אישות. ומדאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה יש ללמוד לראובן שהיו לו בנות הרבה ושידך אחת מהן לשמעון ואח"כ בא שמעון ואמר לראובן בתך מקודשת לי סתם דאמרי' דמסתמא דעתו היה על אותה ששדך וכן אביה בשבילה קבל קדושיה דשארית ישראל לא יעשו א עולה ולא ידברו כזב וכן כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זה קדש וזה אינו יודע אי זה קדש שתיהן אסורות מן הספק ואם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה אלא לקטן אלמא אע"פ שקדשו סתם דעתם על מה שפירשו תחלה ויש לדחות ולומר דהתם כגון דקדיש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשיו נתערבו ולפיכך הולכים אחר העסק שנתעסק בהן תחלה אבל במקדש סתם אפשר שאין הולכים אחר אומדן דעתם ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משדיך דהא בעסוקים אפי' נתן לה קדושיה ולא פירש דיו כדאיתא בפ"ק [דף ו.] מה שאין כן בשדיך דנותן כסף סתם לא מהני אלא [דף נ:] באתרא דמקדשי והדר מסבלי לדעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ורב סעדיה גאון ז"ל כתב בתשובה שכולן צריכות גט ואף בספר היראים כתוב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט: והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו. יו"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש באלו מציאות (דף כא:). עי"ן עד זומם למפרע הוא נפסל בפ' זה בורר (דף כז.). למ"ד לחי העומד מאליו דהוי לחי בפ"ק דעירובין (דף טו.) וכן כתבו הגאונים ז"ל ור"ת ז"ל פי' ימי לידה שאינה רואה בהן בפרק בנות כותים (דף לז.) ודברי הגאונים עיקר שהם דברי קבלה ועוד דא"כ ה"ל לאתנוחי סימנא ביו"ד של ימי. קו"ף קדושין שאין מסורין לביאה בשמעתין. גימ"ל גלוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא בפ' השולח דאצטריכינן להכי דהא איתותב רבא אלא משום דלית הלכתא כוותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן ביאוש איתותב בפ' אלו מציאות [דף כב:]: (דף לד.). מ"ם מומר לאכול נבלות להכעיס דפסול לעדות דלא בעינן רשע דחמס בפ' זה בורר (שם) והא דפסקינן בהא הלכתא כאביי לאו ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב תלת. השלש מהן היה אוחז בידו להציען בסדר גרסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמ': המקדש בפירות שביעית מקודשת. ולא אמרינן לאו ממון דזוכה בהן נינהו אלא כיון שזכה בהן ממונו הן לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא לד"א: ואפי' בגזל דידה. ולא אמרינן מדקבלתי' אחילתיה: [ואפי' במקום שנעשית לה צרה]. ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדה עבדה דהא הכא בקדושין הללו הן נעשות צרות ע"י זו שקבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ושיילינן בגמ' ואידך מאי היא. כלומר הרביעית מה היא דהא אמרינן דש"מ ממתני' ד' ומהדרינן קדושין שאין מסורין לביאה והאי דלא חשבה רב משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא כלומר דלעיל בגמרא אמרי' דאביי מתרץ לטעמיה ומשמע מינה דהוו קדושי ורבא מתרץ לטעמיה וש"מ דלא הוו קדושי ומש"ה א"ר דשמעי' ממתני' ד' דודאי דינא דקדושין שאין מסורין לביאה במתני' (אי) איתיה כמר או כמר ומיהו כיון דכל חד מפרש למתני' כסבריה לא נקיט רב בידיה אלא תלת: וכן א"ר יוחנן וכו'. ובחמס. חמסן יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ: בגזל דידה. וכיון דקבלתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה נמי קאמר דהא מתני' בגזל דידה דקתני שלהן היתה ודאיק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי: הא. דקתני מקודשת: בדשדיך. מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דכי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין קבלתיה משום דאחולי אחלתיה כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה ונתקבל גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע ובדלא שדיך לא הוו קדושי כדכתיבנא לעיל בפ"ק [סי' תקצד] בעובדא דההיא אתתא [דף יג.] דהות מזבנא ורשכי: ההיא אתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא. ספל: דר"ש. בסדר טהרות ומייתינן לה בגמ' דהגוזל עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן. דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי למגבי מיניה איאושי מיאש ולר"ש מקודשת לפי שקנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות ואף על גב דלא קני גזלן ביאוש דיאוש כדי לא קני אפי' הכא כיון שהיא קונה על ידו דהוה ליה יאוש בידא דידיה ושנוי רשות בידא דידה מקודשת: ההוא גברא. בנוסחאות בגמ' כתיב ההוא אריסא: דקדיש במוזא דשמכי. מלא יד של בצלים שקורין אשקלוניא"ש: מאן פלג לך. שיגיע זה לחלקך ולא יהא בו חלק לבעל הבית: אבל כישא. אגודה שדרך הירק להתחלק באגודות שוות: ויש מי שאומר דאפי' במוזא אם היה שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא דאם כן אפילו בשוה פרוטה היתה מקודשת מספק שמא מחצה שלו [דף יב.] שוה פרוטה במדי ורבא משמע דלא חש לקדושי כלל דהא אמר מאן פלג לך ואפשר שלא היה מתקיים עד מדי ומש"ה לא הוו אפי' קדושי ספק וכמו שכתבתי בפרק קמא [סי' תקצ] אבל מ"מ נראה שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ה' מהל' אישות: ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. בסמוך מפורש: אמאי לא תיתיב לה מהאי חריפא. שהוא יותר טוב: לא אמרו כלך אצל יפות. שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה:
מ״ה
אלא לענין תרומה בלבד דתניא הרי שירד לתוך שדה חברו ולקט ותרם שלא ברשות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. ובתרומה בלחוד הוא דמהני האי גלוי הדעת משום דניחא ליה דהא לתרומה הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דא"ל דלא לכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה: מתני' המקדש בערלה וכו'. דכולהו איסורי הנאה [נינהו] כדיליף בגמ'. וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפרק כל שעה (דף כה:) דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאה גבי חולה שרי אע"פ שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מתסרי אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן הא קי"ל דאם קדש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר יש לומר בשאין באפרה שוה פרוטה והאי דלא תנא אסורי עבודת כוכבים משום דבעי למתני מכרן וקדש. בדמיהן [מקודשת ואילו איסור עבודת כוכבים כיון שתופסים דמיהם אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן] אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודת כוכבים ובכל דבר שיחול עליו איסור עבודת כוכבים כלן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת ומכרן וקדש בדמיהן מקודשת: ובגמ' [דף נח.] פליג רבי שמעון אחולין שנשחטו בעזרה ואמר דמקודשת והוינן בה אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורמינהי וכו'. ואיכא למידק עלה ולהוי נמי דרבנן אמאי מקודשת והא אמר רב גידל בפרק קמא דפסחים (דף ז.) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדניתא כלומר שהוא חמץ נוקשה ולא מיתסר אלא מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי בפרק קמא [דמכילתין הלכה א] גרסי' כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה תני ר' זונן מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת ר' אליעזר אומר אינה מגורשת וכו' רבנן דקסרי בשם רבי יעקב בר אחא מאן דאמר מגורשת איסור הנייה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת איסור הנייה מדברי תורה ומתמהינן עלה באיסור הנייה מדבריהם מקודשת אם תימא כן לית הדא פליגא על רב פי' בתמיה דרב בשם רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום ע"כ ויש מי שאומר דשאני איסור חמץ דאית ליה עיקר בדאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בדאורייתא אע"פ שהם אסורין מדבריהם מקודשת ולא נהירא אבל יש לומר דהכי קאמר אלמא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתי למשחטינהו ומחלפי בקדשים: מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. לפי שאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף בגמרא. וכתב רש"י ז"ל בפרק קמא דחולין (דף ד:) דכי אמרי' דדמי איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מותרין ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניא בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפי' מדמי עצים ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזלה יאוש בעלים היא דאף על גב דיאוש כדי לא קני וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת והכא נמי הנאה הבאה לה מחמתו היא אבל בירושלמי גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור כדאמרינן בגמ' אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה ומיהו משמע שאף הוא. מותר בהנאת אותן דמים לפי שאינן דמי האיסור ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שהרי אינן דמיו אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח [הוי מעות] מתנה (מתנה) בעלמא הוא דקא יהיב ליה ומסתברא דלדידן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת דכיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות: גמ' מנא לן. כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לעובד כוכבים או אפשר דאפי' במוכר לישראל דלא תפסי דמיהן: משום דהוו להו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד. ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כעבודת כוכבים דהא אמרינן בגמ' דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעים מותרין ויצא בשר ונכנסו דגים ואפ"ה כיון דלא כתיב קרא דשביעית בלשון התרה אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש היא שמע מינה דלאיסורא איצטריך לאשמועי' ביה שהיא תופסת דמיה כי היכי דתהוי שני כתובים בהדי עבודת כוכבים ולא נילף מינה לשאר איסורין: תנן בפרקין [נח.] המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות. כלומר הזרוע והלחיים והקיבה: ובמי [חטאת] ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל. משמע השתא שאע"פ שאין לו בכל אלו [אלא טובת] הנאה שבידו לתתה לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי אפילו הכי מקודשת בטובת הנאה זו משום דטובת הנאה ממון ומיהו בגמ' מוקמינן לה בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ולעולם טובת הנאה אינה ממון וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון אפ"ה קיימא לן דממון היא דהכי אסיק רבא למתניתין במסכת נדרים בפ' ואלו [נדרים] (דף פה.) דטובת הנאה ממון: וגרסי' בגמ' [דף נח:] ורמינהי הנוטל שכר בעינן: ואפרו אפר מקלה. דהיינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש. ומפרקי' לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקדוש. לדון דיניו בטלין: להזות. כלומר על הטהור: ולקדש. כלומר לתת האפר על המים: מימיו מי מערה. כלומר מים מכונסין ולהזאה מים חיים כלומר דכיון דשכר הבאה ומלוי שרי אף כשמקדשה בגופן אית לה הנאה מינייהו שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומלויין כן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפ' חמישי מהלכות אישות ולא פרש"י ז"ל כן: ומדתנן דיניו בטלין ועדותיו בטלין ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלאו אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר היא שבטל אלא כל עדיות. שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכר ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין וגרסי' בירושל' בפ"ק דסנהדרין כך היא מתניתא כל החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין: וכתב הרמב"ן ז"ל שנראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הן בטלים שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדיותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך עדותו כשרה אע"פ שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר (נדרים דף לז.) על מה אני בחנם אף אתם בחנם [אע"פ שנטל משניהם]: הדרן עלך האיש מקדש האומר לחבירו. והלך וקדשה לעצמו. מפרש בגמרא דלהכי תנא והלך לאשמעינן דהלך ברמאות כלומר שנהג בה מנהג הרמאין כשקדשה לעצמו: מקודשת לשני. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת י"ל אין ה"נ דס"ד אמינא כיון שעשה שלא כהוגן יעשו לו שלא כהוגן ולפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות (דף קי.) דאותבוה אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ"ל א"נ סד"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל ובתוספות פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסד"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר קמ"ל דמקודשת לשני: גרסי' בירושלמי בריש האי פירקא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו: והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהן נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע"כ וטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון ומיהו כיון שראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט ומיהו כי אמרי' חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה [לפי שאין השליח יכול לבטל שליחותו כיון שהוחזק ומיהו שני נמי אסור בקרובותיה] שהרי אומר לה קדשתיך וכתב הר"ם במז"ל בפ' ט' מהל' אישות דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' מהלכות אישות שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא [הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים] שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמו שאמר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו ע"כ וגם הוא ז"ל לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים שכך כתב בהשגות בפ"ג מהלכות אישות ומ"מ במה שכתב דבקדושין סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת לראשון נתכוונתי תמהני שאם בידה לומר שלא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך ראוי שיהיה הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כלום כשהוא אומר לעצמי נתכוונתי הוו להו דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן ושמא תאמר לא היא משום דכיון שלא נתקדשה לשניהם אלא לאחד מהם הוה ליה כאותה ששנינו (נדרים דף יח: ודף כ.) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שמפני שאין בלשון נדרו אלא חרם גבוה או חרמו של ים הולכין אחר פירושו כמו שכתבתי למעלה ואף כאן הולכין אחר פירוש כל אחד מהם לאיזה נתקדשה אכתי לא דמי דהתם אין הדבר תלוי אלא במשמעות הנודר אבל כאן הדבר תלוי בכונת שניהם וכל שלא נתכוונו לדבר אחד אין ממש בקדושין כלל ולא דמי לאומר לאשה קדשתיך [דף סה.] שאסור בקרובותיה לפי ששם אמר לה קדשתיך בודאי שאת הסכמת עמי בקדושיך אבל כאן כיון שהוא אינו יודע שהאשה נתכוונה לו אדרבה היא אומרת שלראשון נתכוונה למה יהא אסור בקרובותיה כיון שאין המעשה מוכיח בעצמו ואין לומר שהוא אין לסמוך על פירושה שאם כן אף קרוביו אין להם לסמוך עליה ולמה מותרת בקרוביו והרי (אין) קרוביו אסורין בה לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין אבל אינם זכורין למי נתקדשה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפרק הנזכר:
מ״ו
ולענין שליחות קדושין אם צריך עדים כתב הר"ם במז"ל בפרק ג' מהלכות אישות כל העושה שליח לקבל הקדושין צריך לעשותו בפני שני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט ע"כ ודברים הללו תמוהין בעיני הרבה מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו ומה שכתב ז"ל כמו שליח הגט איני יודע לו ענין דהתם כיון דקא נפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא הימניה בעל כדאיתא בפרק התקבל [דף סד.] אבל בשליחות קדושין שאין לו הוכחה למה יהא נאמן והרשב"א ז"ל כתב בריש פרק האיש מקדש ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגירושין כדאמרי' בפרק התקבל (דף סג:) צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה [והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה] אבל שליח דידיה לא צריך אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה וכן כתב הר"ם במז"ל עד כאן ואילו היה צריך ראיה ששליח קבלת קדושין צריך עדים איני רואה שיהא הנדון דומה לראיה כלל דבגט שהיא מוציאה עצמה מרשות הבעל אי אפשר בלא עדים אבל בקדושין שהיא אוסרת עצמה אם הודאת הבעל מספקת לשליחות למה לא תספיק הודאת האשה לשליחות קבלת קדושיה ומחוורתא דמילתא דכיון דבקדושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו משום דמחייבי לאחריני כדאיתא לקמן בפרקין הלכך כשם שהקדושין צריכין עדים כך שליחות הקדושין צריך עדים לא שנא שליחות דידיה ולא שנא שליחות דידה וכן דעת הראב"ד ז"ל והרב רבי משה הכהן ז"ל בהגהותיהם: האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום. גרסינן בירושלמי רבי אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה [שלשים יום] כל שלשים הרי זו עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאליה. כלומר דס"ל דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי דלא כמסקנא דגמרין בפרק ארבעה נדרים (דף כט.) הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת. כלומר לעולם. מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט. הרי זה גיטיך שלשים יום אינו גט דאין זה כריתות א"ר יצחק ברבי אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת עד כאן וכבר כתבתי בפ' המגרש [דף פג:] בבעיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו דפשטי' בה דכיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קיימא לן ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי דסברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הר"ם במז"ל שכתב בפרק [שמיני] מהלכות גירושין דאינה מגורשת כמו שכתבתי שם אף בקדושין אינה מקודשת כלל: ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. כתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעי' שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון וכך הוא בירושלמי בריש פירקין לפיכך אם מת השני בתוך שלשים או גרש חלו עליה קדושי הראשון לאחר שלשים לא מת ולא גרש אלא לאחר שלשים לא חלו עליה קדושי הראשון וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות אישות שכתב בא שני וקדשה בתוך ל' הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר שלשים יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין קדושין תופסין בה ע"כ וגרסי' תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון וכתב הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות בפרק האשה רבה [דף צב.] שאין קדושין תופסין ביבמה ואנן דקיימא לן כשמואל דאמר התם דיבמה שנתקדשה בעניותינו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו קדושי ראשון והרשב"א ז"ל חולק בכל זה ואומר שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי והביא ראיה מדאמרינן בגמ' על ההיא פיסקא [דף נט.] לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור ובודאי דכשחזרה בה בדבור פקעי קדושי ראשון לגמרי וכ"ש כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי בטול דאלים טפי על ידי מעשה דאמרינן דאתי מעשה ומבטל דבור דהיכי נימא דלר"ל לא עדיף דבור כמעשה ולר' יוחנן עדיף דבור טפי ממעשה הא ודאי לא אפשר. ואין זו אצלי ראיה של כלום דנהי דמעשה ודאי עדיף טפי מדבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל ליותר מכן ודאי אי אפשר ולפיכך נהי דכשחזרה בה בטלין קדושין הראשונים לגמרי לפי שחזרה בהן בפירוש אעפ"כ כשקבלה קדושין משני סובר הירושלמי שאין מעשה שלה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה שאם יהא אפשר להם לחול שיחולו דהא בגמ' לקמן [דף נט:] סברינן אליבא דשמואל מעיקרא טפי מהא דכי אמרינן מקודשת לשני דוקא עד ל' יום אבל לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא היינו בחייו של שני אבל אם מת אפשר דחיילי קדושי [ראשון] דמ"מ משמע שאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושי שני חזרה גמורה מקדושי ראשון ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (דף קח.) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקדושין שקדשוני אמי ואחי ושיילינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי ואסיקנא דהן הן קדושין והן הן מאונין ואף ראיה זו איני מכיר דהתם שקדשוה אמה ואחיה לאלתר ואח"כ קדשה עצמה ודאי שחזרתה מקדושין הראשונים חזרה גמורה שכיון שעקרתן משעה ראשונה היאך יחולו אחר מכן והן לאלתר קדשוה ולא לאחר זמן אבל זו שנתקדשה לאחר שלשים יום אפשר שלא חזרה בה מקדושי ראשון אלא יחולו בעונתן אם אפשר וכדברי הירושלמי ועוד סמך דבריו מדאמרינן לקמן בגמ' [נט:] אמר אביי ולטעמיה דרב. כלומר דמספקא ליה המקדש מעכשיו ולאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי. בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קידושין דהנך לאו קדושין אלמא מדקאמר אי חזרה הוי דקדושי קמאי לאו קדושי שמע מיניה דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלויין ועומדין וגם בזה איני רואה סמך של כלום דכיון דאמר אביי דצריכה גט מאחרון אלמא דכשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת וכיון שכן קדושי קמאי לית בהו מששא ודאי אי חזרה הוי ועוד סמך דבריו במה שאין בו סמך אלא שאיני רוצה להאריך והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תנא הכי לאשמועי' דלא תימא דכי אמרי' מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד דליתא אלא מקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל ואגב דתנא ברישא הכי תנא נמי בסיפא בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אע"ג דפשיטא הוא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת א"נ סיפא איצטריכא דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל אבל בפירוש המשנה לר"ם במז"ל מצאתי ומה שאמר בת ישראל לכהן תאכל בתרומה חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר ל' יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין ע"כ ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפרש אותה כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה קדושין לאחר ל' יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו [קמ"ל וסיפא נמי כשלא בא אחר וקדשה מיירי וסד"א כיון דמקדשה מעכשיו] ולאחר שלשים יום אף מעכשיו תאכל קא משמע לן דלא: מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' מקודשת [ואינה מקודשת]. לשניהם ואסורה לשניהם אלא אם כן נותן האחד גט ולאחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמ' פליגי בה ומפרש טעמא: גמ' תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג הרמאין. ואמרינן בגמ' דבמתני' [תנא האומר לחבירו ולא] תנא האומר לשלוחו כי היכי דתנא במתני' דאידך פירקא דתנן [לעיל דף נ.] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר דאינה מקודשת לרבותא הכא והתם דהכא קמ"ל דאפי' בחברו דלא סמכה דעתיה ביה כולי האי הוי רמאי כדתנן הלך ומפרשי' דמאי הלך הלך ברמאות והתם נמו רבותא קמ"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר לא אמרי' מראה מקום הוא לו ולא משוי שליח אלא באותו מקום:
מ״ז
לא יהבוה ניהליה. לצורך בנו ומקשינן אבעי ליה לאודועי להוציא עצמו ממנהג רמאות: באגא דאלמי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם וא"ת והתניא בתוספתא [דב"מ פרק ד] ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך [הלכה ג] הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקה לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם בשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבין: רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה: קבליה. קבל עליו סיפר דברי צעקתו לרבי זירא: לרגל. כשדורשין בהלכות הרגל מקבלים פני הרב: עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה: נקרא רשע. שיורד לחיי חברו: לא הוה ידענא. שרב גידל מתעסק בה: דארעא קמייתא היא לי. זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם: ולא מסמנא מילתא. אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון: ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים. ודאמרינן עני המהפך בחררה וכו' פי' רש"י מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתנה לו בעל הבית וחלקו עליו התוס' ואומרים דבחררה של הפקר ודאי אינו נקרא רשע דאדרבה לכתחלה יכול לעשות כן כיון דלא משכח אחרינא כדתנן גבי פאה ומייתינן לה בפ"ק דבבא מציעא (דף י.) נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ולישנא דמעבירין מוכח דלכתחלה יכול לעשות כן אלא כי אמרי' נקרא רשע דווקא בחררה שהוא רוצה ליקח לפי שהוא ימצא לקנות במקום אחר או במי שמהפך להשתכר בבעל הבית שאם בא אחר ונשתכר בה הוי רשע שמפני שאף הוא ימצא להשתכר במקום אחר אבל במי שמהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל (דף קח:) דבמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב ואע"ג דבפרק לא יחפור (דף כא:) אמרי' דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"ג שהוא דבר של הפקר הא יהבינן התם טעמא משום דדגים יהבי סיירא וכל שקרוב לו כמלא ריצת הדג כנצודין דמו. ודאמרי' בפרק הנזקין (דף נט:) דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו אסור ואע"פ שלא נטל ונתן ביד שאני התם שטרח בהם להפילם וזהו דעת רת"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר כדברי רש"י ז"ל שאפילו במציאה נקרא רשע וזו ששנינו לענין פאה מעבירין אותה הימנו היינו טעמא שלא הוא בלבד מחזר אחריה שהרי כל העניים מהפכים כמותו אחר הפאה וכן דעת רת"ם ז"ל ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח: רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות. בתוך שלשים דכי בעי למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי ומסיימינן בה בגמ' מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרי' בהאיש מקדש (דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה וכו' משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה כלומר דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קדושין ניתנה אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאם לא במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים אלא כדאמרן זה נראה לי ודווקא בקדושי כסף הוא דאמרינן מקודשת משום טעמא דכתיבנא אבל בקדושי שטר אם נקרע או נאבד ודאי אינה מקודשת כיון דבשעתא דחיילי קדושי ליתא בעולם וכדאמרינן לקמן בגמ' [דף ס:] לענין גט איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד ברשות הרבים לא מיהו כתב הרשב"א ז"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אניירא והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח.) המקדש בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה ואוקימנא התם בשטר אירוסין שאין עליו עדים א"נ שנכתב שלא לשמה דלא מהני מדין שטר ואפילו הכי אם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף אלמא בקדושי שטר נמי דעתייהו אניירא והרי היא כמתקדשת בכסף הילכך אף על פי שנשרף מקודשת כדין מקדש בכסף דמקדש בשטר נמי דעתייהו אשוויא דניירא ולפי דעתי זו היא שאמרו בירושלמי שהביא הרב אלפסי בריש מכלתין הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה כמו שכתבתי שם בס"ד: וחזרה בה. תוך ל' אמרה אי אפשי באותן קדושין: וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וכו'. משנה היא לקמן בפרק בתרא (דף עט.): וחזרה בה. בין בפני השליח בין שלא בפניו: והלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא וכל שכן גבי מתני' דלא קדשה עצמה וחזרה בה קי"ל כר' יוחנן דחוזרת ואע"ג דאיכא למימר דקדושי ראשון אע"פ שלא חלו לאלתר מעשה [מיהא הוו לחול לאחר ל' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה כיון דלאו מעשה] ממש הוא שהרי לא נגמרו קי"ל כרבי יוחנן דחוזרת וכ"ש בלישנא דרב זביד דהוה דבור גרידא דקי"ל כרבי יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור וחוזרת והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר: מקודשת לשני לעולם. ואין בטלין לאחר ל' יום שהרי נתן להם זמן לחול בתוך ל' שיהיו כולן פנויין מקדושי ראשון: לאחר ל' פקעי. קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. בגמ' פרכינן עלה קדושי שני במה יפקעו ומהדרינן דאסיפא מתנינן לה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל בסמוך ואעפ"כ הביאה הרב אלפסי ז"ל ארישא לאשמועינן דמאי דתנן מקודשת לשני היינו לעולם: אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד ומפרשינן בגמ' טעמיה דרב משום דמספקא ליה האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' הלכך לעולם היא בספקא דאי תנאה הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הילכך כל ל' יום הקדושין תלויין שמא יחזור בו מכאן ואילך גמרו [כך פרש"י] והרמב"ן ז"ל הקשה שאין במשמעות תנאו חזרה כלל ואם באנו לחוש לתנאי חזרה נחוש ג"כ לתנאים אחרים לפיכך פי' דתנאה היינו שיחולו הקדושין מעכשיו אם יבאו ל' יום ויהו שניהם קיימין לומר שאם ימות תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ותנאי זה במשמעות הלשון הוא ואף לפרש"י ז"ל י"ל דתנאי חזרה בכלל הלשון הוא דכיון שלא גמר [לקדשה] מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. וגרסי' בגמ' [סוף דף נט:] אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד ל' יום ובא אחר ואמר לה [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד כ' ימים ובא אחר וא"ל [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קדושין דהנך לאו קדושין פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה וחזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל וה"פ ולטעמיה דרב דמספקא ליה בתנאה ובחזרה בא אחד ואמר מעכשיו ולאחר ל' ובא אחד ואמר מעכשיו ולאחר כ' שכלו של שני בשל ראשון ואי דראשון חזרה הוי דשני הוי קדושין דהא ראשון הדר ביה ממעכשיו ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה והוא הדין בהאי בתרא אם קדשה סתם דהואיל ולא בא אדם אחריו מה לי ולתנאו אלא סדריה נקט ותנא וקאמר דמראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ דאי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין שלא בא אחר אחריו וגמרו קדושיו לאחרי' ודהנך קמאי לאו קדושי ופרכינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא משמע תנאה ומשמע חזרה ששתי הלשונות במשמע יש אומרה לשם תנאי ויש אומרה לשם חזרה דאיכא למימר להאי תנאי ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דדלמא קמא לחזרה איכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוין ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קדושין ובעי' גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכלהו חזרה ושל אחרון לבדו קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכלהו הוי תנאה דלא הוי לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוי בה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך דאמצעי לאו קדושין:
מ״ח
ובתר הכי גרסי' [דף ס.] עולא א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה וכן א"ר אסי א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה א"ל רב משרשיא לרב אשי אסברא לך טעמיה דרבי יוחנן משום דשוו נפשייהו כשרגא דלבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק והכי פירושו אסברא לך וכו' דהא ליכא למימר דטעמיה דר' יוחנן משום דקסבר דשתי לשונות במשמע ומספקינן לגבי האי בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהם ואנן הוא דלא ידעינן הי מנייהו ומדקאמר תופסין משמע דס"ל שיש בה צד קדושין לכלן אלא טעמיה משום דכיון שלא נגמרו קדושי שום אחד מהם כל אחד שבק רווחא להיות נתפסין בה קדושי שני כמו שמסדר לבנים ונותן הלבנה מקצתה על לבנה זו ומקצתה על חברתה כדי שישאר ריוח לסדר לבנה אחרת ויהיה סדורו נקשר ולא יפול וה"נ כל חד שבק רווחא [לחבריה] ולפיכך קדושי כלם נתפסין בה בודאי ואליבא דר' יוחנן לא שנא [אמר שני מעכשיו ולאחר כ' שהוא קודם] לזמן הראשון ול"ש אמר מעכשיו ולאחר ארבעים שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קדושי שני דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספקא ליה אי תנאה הוה אי חזרה הוי אילו קדשה שני לאחר ארבעים אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוה תנאה בין דהוה חזרה ופרכינן בגמ' עליה דר' יוחנן מתיב רב חנניה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת בשלמא לרב מסייע ליה כלומר דמספקא לן הכא נמי [מספקא ליה] האי ולאחר מיתה אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם אמות ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו היום אי חזרה הוי דהדר ביה ממהיום ואמר הרי זה גיטיך לאחר מיתה ולא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה ומ"ה צריכה חליצה דשמא אינו גט וזקוקה ליבם ולא מתיבמת דשמא גט הוא והויא לה גרושת אביו והויא ליה בכרת שאין עליה זיקת יבום לשמואל נמי הא מני רבנן היא כלומר דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי והוא דאמר כרבי דפליג עלייהו דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט אלא לרבי יוחנן דאמר דבקדושין שיורא הוי הא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא משום דרחמנא אמר כריתות ויבומי נמי תתיבם ומפרקינן דאין ה"נ אלא היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי כלומר דאי אמרינן במהיום ולאחר מיתה דתתיבם אתו למימר הכי במהיום אם מתי והתם ודאי הוי תנאה זו היא סוגית הגמ': ומקשו בה בתוס' למה להו למפרך עליה דר' יוחנן מגט ליקשו ליה מקדושין גופיהו דבקדושין נמי אי משייר בהו לא הוו קדושין דבריש המגרש אמרי' עלה דמתני' דתנן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין בעי רבי אבא בקדושין היאך תיבעי להו לרבנן תיבעי ליה לר"א תיבעי להו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דכריתות בעינן וליכא אבל הכא קנין בעלמא בעינן או דלמא בעינן ויצאה והיתה תיבעי לר"א וכו' ומסקינן בתר דבעי' הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן בעי' ויצאה והיתה אלמא כי היכי דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושין נמי דמשייר בהו לאו קידושין נינהו ותיקשי לי' קדושין גופייהו תירץ הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא אלא ס"ל דדוקא בגירושין הוא דפסול שיורא משום דכריתות בעינן אבל בקדושין לא פסול שיורא והרמב"ן ז"ל תירץ דאפי' ס"ל לרבי יוחנן כפשטיה דרבי אבא היינו דוקא בקדושין דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני דלאו קדושין נינהו אבל הכא שיורא ליתא אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הן חלין וגומרין לאחר ל' יום ואמרו בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאחר מיתה כיון שלאחר מיתה אינו זמן קדושין וגרושין וכל זמן שהוא בחיים לא גירש גירושין גמורי' שיור גמור הוא שהרי כ"ז שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין ומ"ה פרכינן עלה דרבי יוחנן מגירושין ולא מקדושין גופייהו: ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרב ולפי זה מה שכתבנו בשם הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא [ודאי] דליכא למיחש לר' יוחנן וכיון שכן קי"ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי יוחנן משמע דס"ל דמצי סבר לה לפשטיה דר' אבא כמו שכתבנו למעלה והרמב"ן ז"ל הכריח כדברי הרב אלפסי ז"ל משום דסוגיין בעלמא כרב דתנן בפרק יש נוחלין (דף קלו.) הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ופרכי' עלה וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומפרקינן התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק לי' גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה וההיא כרב אתיא דאילו לרבי יוחנן לאו משום ספקא היא אלא גזרה משום מהיום אם מתי כדאמרי' בסוגיין ובמסכת יבמות (דף יט.) נמי לא משכחת זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואילו אליבא דר' יוחנן משכחת לה דאורייתא כגון שקדשוה שני אחים בשיור ומתו וכתב ז"ל דהלכתא כאביי אליבא דרב דהא ליכא מאן דפליג עליה ומה שהשמיטה הרב אלפסי ז"ל מפני שלא רצה לפרסם בה קולא לחוש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן והר"ם במז"ל כתב בפ"ז מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר לה הרי וכו' אפי' הם מאה על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכלם בספק ודבריו תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כרבי יוחנן שאפי' מאה תופסין בה למה כתב שהיא מקודשת לכלם בספק והרי סוגייתנו מוכחת דלרבי יוחנן קדושי ודאי נינהו ובגט נמי פרכינן ויבומי נמי תתיבם וכבר השיגו עליו בזה הרב ר' משה הכהן ז"ל ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קיימא לן כרב אי כרבי יוחנן כתב שאפי' מאה תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לי מפני שכתב אפי' הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר' יוחנן אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר ארבעים קדושיו תופסין ולא נתבררו לי דבריו. והרשב"א ז"ל סובר דהלכתא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל והא דמפרקינן בפרק יש נוחלין דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לא מכרעה למפסק כרב דמשום דקושיין מעיקרא דמקשינן וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי אליבא דרב בלחוד הוא פריק לה אליביה דאילו לרבי יוחנן דאמר שיורא הוא לא קשיא מידי דשיורא שייך התם שפיר ומהני דגופא מקני מהיום ופירי לאחר מיתה אלא לרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה [הוי] הוא דמקשה ומ"ה פרקה אליביה ואע"ג דמקשינן סתמא אליבא דרב לאו משום דקי"ל כוותיה דהא אשכחן בתלמודא דפרכינן סתמא אליבא דלאו כהלכתא והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואליבא דרבי יוחנן משכחת לה מדאורייתא היינו טעמא משום דאפי' לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כוותיה דאי לא מתו כאחת אינה יכולה להתיבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כלה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני דהויא לה כצרת ערוה והכי איתא בירושלמי [דפירקן סוף הלכה א] דגרסי' התם גבי הא דרבי יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה ממה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו רבי יודה בן פזי אמר אסור בה א"ר יוסי טעמיה דרבי יודה בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת [צרתה] ולדברי הפוסקים כר' יוחנן דשיורא הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים לאחר ל' יום שאע"פ שמעכשיו מתחילים הקדושין לחול אינן קונין קנין גמור עד לאחר שלשים יום וכדאמרי' בירושלמי דכל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור הלכך בעינן שיהא השטר קיים וברשותה בשעה שהוא גומר קנינו אבל בכסף לא צריך דהא קי"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות: מתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו ע"מ שאתן ליך מאתים זוז: נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ופרכינן בגמ' פשיטא ומפרקינן מהו דתימא לאו תנאה הוא לזרוזי קא אתי קמ"ל. כלומר דתנאי זה אע"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלויין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך ל' קמ"ל דקפידא הוי ואם לא נתן לה בתוך ל' אינה מקודשת: הרי זו מקודשת ויש לו. כלומר דכל שיש לו אפי' במדי הרי זו מקודשת ולא אמרי' להראותם לה נתכוין: הראה על השלחן אינה מקודשת. אם היה שולחני והראה מעות שאינם שלו והם על השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו:
מ״ט
גמ' אמר רב הונא והוא יתן. לכשירצה וקדושין הוו למפרע משעת קדושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שנתנן אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו: איכא בינייהו שקבלה קדושין מאחר. קודם שקיים זה תנאו ואחר כך עמד זה וקיים תנאו לרב הונא [קדושי שני לא] הוו קידושין דהא גמרי קדושי ראשון למפרע לרב יהודה הוי קדושי שני קדושין שהראשון לא נתכוין לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קדושי שני וא"ת ולרב הונא אמאי לא חיישינן לקדושי שני והא איהו אמר בסוף פרק המגרש (דף פט:) אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כלומר וכיון שפשטה ידה וקבלה קדושין הרי היא כאילו אמרה לבעלה גרשתני י"ל הכא שאני דדלמא כי קבלה קדושין היינו משום דסברה דכיון שלא נתקיים התנאי לא חיילי קדושין: וניחוש שמא יש לו. דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו שאם לא כן למה קדש והשתא הוא דבעי למהדר ביה ואסיקנא דחיישינן. ובתוספתא נמי תניא על מנת שיש לי ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא. כלומר והוי קדושי ספק ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קדושי ודאי ואף על פי שאין לנו עדים שהן שלו: לא צריכא אע"ג דנקיט זוזי בעסקא. שהיו לפניו על השלחן להחליף ולהשתכר ויש מי שפירש שאע"פ שהרויחו בכדי שיעשו לחלקו מאתים זוז אפ"ה אינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאתא בהמקבל [דף קה.] לא חשיבי כשלו: תנן בפרקין (דף ס:) על מנת שיש לי בית כור עפר. דהיינו מקום הראוי לזרוע שלשים סאין וחשבונם לכל סאתים מאה על חמשים כחצר המשכן חמשים על חמשים לבית סאה ובית כור אלף ות"ק אורך על חמשים רוחב ובמרובעות מאתים וששים וחצי טפח על מאתים וששים וחצי טפח ועוד דבר מועט הרי זו מקודשת ויש לו ופרכינן בגמ' וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו לא קשיא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק למה ליה למתנייה גבי ארעא ולמה ליה למתנייה גבי זוזי צריכי דאי אשמעי' זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא כל דאית ליה ארעא קלא אית ליה כלומר כל היכא דלא ידעינן דיש לו אפילו קדושי ספק נמי לא להוו קמ"ל מדתנינהו גבי הדדי למימרא דארעא כזוזי מה התם יש לו ודאי אין לו ספק אף הכא יש לו ודאי אין לו ספק: על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ופרכי' בגמ' פשיטא ומפרקינן מהו דתימא אמר לה מאי נפקא ליך מיניה כלומר אם הוא רחוק אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי קמ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דמדקאמר אנא טרחנא ומייתינא משמע דדוקא בשאין לו קרוב מאותו מקום אלא רחוק ממנו ולפיכך היא מקפדת לפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהליכה אבל יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע"פ שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני כיון דליכא קפידא מקודשת שאין לומר קפידא במה שאין בו הפסד כלל ומש"ה איצטריך תלמודא לומר גבי הלך וקדשה במקום אחר דהיינו טעמא משום דבההוא דוכתא רחמו לי ובגיטין משום דבההוא דוכתא רחמו ליה כדאיתא לעיל בפרק האיש מקדש (דף נ.) בגמ' ומשמע דכל היכא דליכא טענה כלל בכדי לא קפדי אינשי ובפרק המדיר (דף עב:) נמי אמרי' מידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא ובפ' התקבל (דף סה:) נמי אמרי' האומר צא וערב לי בתמרים והלך ועירב לו בגרוגרות תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב אמר רבה הא רבנן והא ר"א הא רבנן דאמרי קפידא הוי והא ר"א דאמר מראה מקום הוא לו רב יוסף אמר הא והא רבנן ולא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו. כלומר בשלו הוי קפידא אבל בשל חברו לא הוי קפידא דמאי איכפת ליה ובירושלמי נמי הוצרכו לתת טעם בכל השנויין במשנתינו על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' אלמא כל שאין קפידא בדבר אין משגיחין בקיום התנאי אלו דבריו ז"ל ואינן מחוורין דהא תנן על מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב אינה מקודשת ויהבינן עלה טעמא בירושלמי דיכלה למימר בעיא הוינא מיטרפסא אזלא מיטרפסא אתיא ואף כאן אפי' יש לו במקום אחר קרוב ממנו היא יכולה לומר שרצונה היה לילך באותו מקום ועוד דמדקאמר (אמר) ר"ש בפ' האיש מקדש (דף מח:) אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת מכלל דלת"ק דקיימא לן כוותיה אפי' לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת: על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה ואם הראה בבקעה אינה מקודשת. וגרסי' עלה בגמ' תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו פשיטא לא צריכא דנקיט באריסות. כלומר אפי' באריסות בתי אבות (ב"ב דף מו:) [דאית ליה שייכות ביה] דמ"מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה וכדאיתא בבבא מציעא [דף קט.] אבל כתבו דמי שיש לו קרקע שמעלה מס כיון שהוא שלו לגמרי מקודשת ובלבד שיהא לו בכדי שיהא שוה כבית כור עפר שאינו מעלה מס דעל מנת שיש לי בית כור עפר שלי גמור משמע גרסי' בגמ' [דף סא.] גבי מכר תנן האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה אמר מר עוקבא אף על פי שאין מלאים מים מ"ט אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה א' ויראו לו כשנים או ג' מקומות הכא מאי להקדש מדמין לה כלומר דתנן בערכין [דף כה.] המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה ואמר מר עוקבא דדוקא בנקעים שהן מלאים מים משום דלאו בני זריעה נינהו הא לאו הכי נמדדין עמה ומשום הכי איבעיא לן במתנה עם האשה ואומר ע"מ שיש לי בית כור עפר והיו שם נקעים שאין מלאים מים אי להקדש מדמינן לה ונמדדין עמה או למכר מדמינן לה ואין נמדדין עמה ומסקינן כיון דבני זריעה נינהו [להקדש] מדמינן לה שאע"פ שנראים כשנים או שלשה מקומות אמר לה מאי נפקא לך מינה אנא טרחנא זרעינא ומייתינא ואע"פ דלעיל [דף ס:] גבי אמר לה ע"מ שיש לי במקום פלוני לא משגיחינן בהאי טעמא התם משום דכיון שהתנה בפירוש איכא למימר דקפידא הוא ואע"ג דאמר אנא טרחנא ומייתינא לא משגחינן ביה אבל הכא שלא התנה אלא בבית כור סתם מסתמא אמרינן דלאו קפידא הוא דהא יכול למימר דאיהו טרח ומייתי. וכתב הרשב"א ז"ל דנהי דהללו מצטרפים לבית כור ואף על פי שנראים כשנים או שלשה מקומות אפי' הכי אם היה לו בית כור מוחלק לגמרי בשנים ושלשה מקומות אינה מקודשת דהני אע"פ שחולקין רשות לעצמן מ"מ מכלל השדה הן והיינו דאמרינן לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים ושלשה מקומות ולא אמרינן ויתנו לו בשנים וג' מקומות ומיהו כי מלאים מים דאמרינן דלא מצטרפי דוקא לבית כור הוא דלא מצטרפי אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו מקודשת דאף על גב דנראין כשנים ושלשה הא אמרינן דלא איכפת לן ובור מלא מים אף על פי שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דצורך השדה ותיקונו הוא ודוקא בנקעים מלאים מים אמרינן שאין נמכרין לפי שאין מספיקים להשקות השדה ואינם שבח השדה אלא קלקולו אלו דבריהם ז"ל. וכי אמרינן בנקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פירש רש"י ז"ל בפרק בית כור [דף קב:] דבעינן נמי שיהו רחבים ארבעה על ארבעה הא לאו הכי נמדדין עמה ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה מהו וגרסינן בירושלמי פחות מכן נמדדין עמה רחבן כמה רבי ינאי אומר עד עשרה טפחים רבי יוסי בר בון אמר עד ארבע אמות כלומר דכל שהן רחבין כל כך אף על פי שאין עמוקין עשרה אין נמדדין עמה ומיהו שיעור זה אינו אלא בנקעים דבסלעים שיעור אחר יש ודינו בקדושין כדינו במכר (ב"ב דף קג.) ובפרק בית כור אפרש בס"ד: ולענין מקדש על תנאי ונאנס ולא קיים התנאי מצאתי שנחלקו בה בירושלמי בפרקין רבי אבהו בשם ר' יוחנן סדר הסמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית ברת פלן על מנת ליתן לך מקמת פלן כלומר ממון פלוני שנקרא יקום לפי שמעמיד אדם על רגליו ואכנסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד על דעתיה דרשב"ל [היאך צריכה למעבד דאי אתא יום פלוני ולא תיהווי כניסה לי לא יהוי לי עלך כלום ר' יוחנן] כד דמך פקד לבנתיה דיהוון עבדין כר"ש כי שמא יעמוד ב"ד אחר ויסבור דכוותיה ונמצאו בניו באין לידי ממזרות ומשמע לי דבהא פליגי רשב"ל מדמה לה למגרש ומתנה אם לא באתי דכי פסקיה מברא שמיה מתיא אי לאו משום תקנתא שהתקינו שלא יהא אונס בגיטין כדאיתא בריש כתובות [דף ב:] וה"נ אונסא כמאן דעבד ור' יוחנן סבר דלא דמי דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושיו אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושיו ומשמע דקי"ל כר' יוחנן דאע"ג דכד דמך פקד לבנתיה דיהוון עבדין כר"ל לא עבד הכי משום דחש לה אלא שמא יבא ב"ד ויסבור כר"ל ויחזיקנה כמקודשת לראשון ולא יחוש לקדושי שני ויבאו בניהם לידי ממזרות אבל בעיקר הקדושין לא חשש כלל. והיכא שלא ידענו אם קיים הבעל תנאי הקדושין אם לאו כתב הרמב"ן ז"ל שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן ואינו צריך עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאי שהוא תנאי שלה כגון שתעשי דבר פלוני היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון על מנת שתתן לי מאתים זוז או על מנת שאתן לך מאתים זוז כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק בגירושין הוא נאמן ואסורה ע"כ. ונחלקו עליו האחרונים ז"ל בכל תנאי שהוא בקום עשה אפילו הוא תנאי שלו בלבד כגון שאדבר עליך לשלטון דכל היכא דלא מייתי ראיה אינו בדין שתהא מקודשת דהא מוציא מחבירו הוא ועליו להביא ראיה וה"ל כאומר (ב"ק דף קיח.) מנה הלויתיך ואמר לו איני יודע אם הלויתני אם לאו וחנוני (שבועות דף מה.) על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא ולא מן הדין ונראין דבריהם ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חברו מכחישו אבל במכחישו כגון אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת [שלא אשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ] שלא תשתי יין עד יום פלוני כתב הרמב"ן ז"ל שנראין הדברים שאף על פי שאמר לה עברת על תנאך (מקודשת) [מגורשת] ולא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בביטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו וכ"ש לפי מה שהסכימו הגאונים ז"ל שכל תנאי שהוא בבטול מעשה מתירין אותה להנשא מיד ואין חוששין שמא תבטלנו כמו שכתבתי בפרק מי שאחזו שהדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאיך שאם כן היאך מתירין אותה להנשא לכתחלה והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאיך ביום פלוני ויקלקלנה בב"ד אלא ודאי היא נאמנת. ומוכח בירושלמי שמי שקדש על תנאי וכנסה בתוך זמן התנאי שנתבטל התנאי לענין שאין הקדושין תלויין בו אף על פי שלא קיים אותו בזמנו מקודשת אבל הדמים נעשים עליו מלוה וחייב ליתנם לה דגרסינן התם בריש פירקין הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי אמר ר' בון מכיון שמבקש להוציא סמפון מידה עליו להביא ראיה פירוש סמפון שטר התנאי הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק כלומר שלא היה שם שטר על התנאי אלא שהתנאי הוא על פה אמר רבי יוסי מכיון שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה כלומר בתנאי שהוא בקיום מעשה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון כלומר שנשאה תוך זמן זה שאמר לה שיתן לה מאתים זוז אתא עובדא קמיה דר' אבהו ואמר ליה זיל הב לה כלומר בא מעשה כזה לפני רבי אבהו באחד שכנס בתוך זמן התנאי והוא אומר נתן והיא אומרת שלא נטלה והיה מחייבו רבי אבהו לבעל להשלים תנאו וא"ל כלומר הבעל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב כלומר לדבריך שאי אתה מאמין לי שנתתי אשה לא קניתי דכל זמן שלא קיימתי התנאי אף היא אינה מקודשת ובידי לחזור וא"כ למה תחייבני להשלים תנאי א"ר אבהו מימי לא שחק לי אדם אלא זה כלומר הודה לדברי הבעל ואמר שהדין עמו חזר ואמר אין הוא חזר ביה יתן ואין היא חוזרת בה תתן ולא דא היא קדמיתא חזר ועשה מעשה בית דין פירוש חזר בו ר' אבהו ואמר שהדין כדבריו הראשונים שכיון שכנסה לא כל הימנו לחזור בו שמשעת כניסה מסתמא בטלו התנאי לענין שלא יהיו הקידושין תלויין בו כדי שאם לא יתקיים לא תהא בעילתן בעילת זנות ומיהו נעשו הדמים מלוה על כל אחד ולפיכך אפילו חוזר בו בתוך זמן הסמפון יתן על כרחו ואינו נאמן לומר שקיימו דה"ל כאומר פרעתיך בזמני ומש"ה אם הוא חוזר בו כופין אותו ליתן ואם היא חוזרת בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנית עמו והקשו ולא דא היא קדמיתא כלומר שאמר ר' אבהו [בקמייתא] זיל הב לה ואע"פ כן חזר בו מפני טענת הבעל ומפרקי' חזר ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים וחזר בו מדבריו האחרונים שראה דברי האיש ומיהו כי אמרי' דאינו נאמן לומר נתתי דוקא תוך זמן התנאי דה"ל כאומר פרעתיך בתוך זמני אבל לאחר זמן התנאי כיון שאינו אלא כחוב אצלו נאמן לומר פרעתיך כך כתבו ולי נראה אפילו בתוך זמן התנאי אם אמר נתתי מכיון שכנסה נאמן דלא שייך למימר הכא דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה דמכיון שרצה לכנוס זמניה הוא דומיא דמאי דאמרינן בריש בתרא [דף ה:] שאני הכא דכל שיפא ושיפא זמניה הוא וכשחזר ר' אבהו ועשה מעשה בית דין לא שחייבו לבעל ליתן אלא שפסק הדין שאם אמר לא נתתי אלא שרוצה לחזור שכופין אותו להשלים התנאי:
נ׳
גרסי' בפרקא קמא האומר לאשה וכו'. בדבר שבממון דנתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופה לא אתיהיב למחילה: מתני' כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואף על פי [שלא] נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט כמו שמצינו שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא עברו את הירדן ואף על פי שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו ור"מ לאו תנאי כפול בלחוד בעי דה"ה דבעי כל שאר דקדוקי התנאין והן חמשה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח דכולהו איתנהו בתנאי בני גד ובני ראובן: רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו. פרש"י ז"ל דאתנאי כפול לחודיה פליג לומר שאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע ללאו וזה שכפל משה צריך היה הדבר לאומרו מפני ד"א שאלמלא שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסין ולא יקחו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פי' שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך ויטלו כאן כך פי' רש"י ז"ל ולא נהירא דכיון דאשכחן בעלמא דפליגי רבנן עליה דר"מ באחריני ה"ה דפליג עלייהו ר' חנינא בן גמליאל אלא דלא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סי' לא] ואלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן איסורא ע"כ ולאו למימרא דבאיסורא בעינן להו טפי מדינא דאדרבה בממונא אשכחן להו ולא באיסורא ובסוף פרק שבועת העדות [דף לו.] נמי אמרינן כי אית ליה לר"מ תנאי כפול בממונא אבל באיסורא לית ליה אלא ודאי כוונתו ז"ל דלא קיימא לן כר"מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין להו שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו (דף עה:) [ומיהו מה שכתב ואלו התנאים כולם לאו דוקא שכבר כתבתי בפ' מי שאחזו] דקיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפ' השוכר את הפועלים (דף צד.) דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו ורבינו חננאל ז"ל כתב דאע"ג דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעינן שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ומש"ה קיימא לן דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה (דף קו.) ופרק המדיר (דף עד.) וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ובני ראובן ולא גמרי' לכולהו י"ל דאנן לא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמעשה שהיה כך היה ולאו משום דאצטריך להכי ותדע לך דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ביה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא אכא תנא התם ביבמות בפ' רבן גמליאל (דף נג.) דסבירא ליה דבעינן תנאי כפול וילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה ואידך לא ילפינן מיניה ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה ואם תאמר והתנן בפ' מי שאחזו (דף עו:) כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפי' הכי תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומ"מ צ"ל דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' ששי מהלכות אישות אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ע"כ ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו [דף עה:] גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב"ד והרב ר' משה הכהן ז"ל בהגהותיהם והוא ז"ל פסק בפרק הנזכר כר"מ אף בתנאי כפול ובהן קודם ללאו: מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פריש ואמר לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפרק האיש מקדש (דף מט:) גבי על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש [לו אף ע"פ כן אינה] מקודשת ה"ל למתניה ונ"ל שסמכה ענין לפלוגתיה דתנאי כפול לאשמועינן דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול הני מילי בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריך כפילא או שמא לר' חנינא בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפי' הכי כל כי ה"ג מקודשת. ותנן בתר הכי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום וטעמא דכולהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם שעכשיו אין בידה לקדשה. והא דתנן בהדייהו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך לרב דאמר בפ' האשה רבה (דף צב:) דאין קדושין תופסין ביבמה אתי שפיר ושמואל דאמר התם בעניותינו צריכה גט כלומר דמספקא ליה אי תפסי או לא מוקי לה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוקי לה ר"ל התם ולדידן דקי"ל כשמואל ולא קי"ל כר"ע הויא ספק מקודשת דדילמא תפסי בה קדושין השתא והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום. וגרסי' עלה דהא מתני' בגמ' [דף סב.] תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. כלומר משום דה"ל מן החיוב על הפטור דמחובר אינו חייב בתרומה הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו ופטור מחובר פרש"י ז"ל דנפיק לן מדכתיב דגן דמשמע דמדגן ונאסף בכרי והקשו עליו בתוספות דא"כ מעשר ראשון שהקדימו בשבלין דאמרי' בעלמא (ברכות דף מז. וכ"מ) [שם מעשר עליו] היאך שם מעשר עליו אלא בספרי מפיק לה מדכתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו ולא מן המחובר דקרא בתלוש איירי דכתיב לעיל מיניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר דמשמע דבר הניקח ביד. וגרסי' עלה בגמ' בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או שאמר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו. כלומר מהו שתהא תרומה מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם או לא ואהדר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וקי"ל הכי והיינו דתנן בפ"ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. כלומר תקנה התקינו בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת גלגולה דשמא תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה והכי אתא בירושלמי בפ' אלו עוברין [הלכה ג] וקאמר דצריך שלא יהא שם חמשת רבעים קמח שלא נגע במים לפי שלא היה נפטר בחלה שהגביהה כבר וגרסי' עלה בירושלמי ולמה לי ובלבד שלא יהא חמשת רבעים קמח א"ר מתנא מתני' עד שלא למדו את הכהנות ומה למדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שנתון תחתיה לכשתעשה כולה [גוש אחד] הוקדש זו שבידי לשם חלה ע"כ ואתי כפשטיה דר' יוחנן דפשט דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ונקט כהנות לפי שדרכן לגבל עיסתן בטהרה מתוך שרגילות בתרומה ועיסה טהורה מפרישין חלתן בתחלת הלישה כדפרישית וכתב רבינו שמשון שם בפירוש המשנה ולפי זה צריך ללמוד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו הקמח נעשה עסה ואע"פ שאין בכל אחת ואחת חמשת רבעים קמח כיון דבין כולן איכא חמשת רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנו אין מועיל אם הושלך חלתה לאור ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא משמע דמצטרף מכל מקום דתניח כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה ועל כרחין אותו הקמח איירי בשעירך בו את הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לחמשת רבעים עם הקרץ והשאור שלא הופרש מהם חלה ואוסרין את העיסה וקצת תימה היאך מחנה על הקמח המתגבל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר [דעיקר] העיסה היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קריאת שם הוי מוקף אע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא הוי מוקף וכן פירשנו בפ"ק דנדה ע"כ. ופרכינן עלה דרבי יוחנן ממתני' דתנן הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הרי בידו א"ל גר נמי אין בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה דכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו כדאיתא התם מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וצריך שלשה דקאמרינן היינו בקבלת המצות אבל בטבילה כל שקבל המצות בפני שלשה אפי' טבל אחר כך בינו לבין עצמו גר מעליא הוא והכי מוכח בפרק החולץ (דף מה:) בההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה ואמר להו רב יוסף מי לא טבל לקריו וההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר להו מי לא טבלה לנדתה אלמא בדיעבד אפי' שלא בשלשה סגי דאי לא היכי מתמה מי לא טבל לקריו דשמא לא טבל בפני ג' וסתם טבילה דנדה ובעל קרי נמי לאו בפני ג' היא אלא בינן לבין עצמן אלא ש"מ דג' בטבילה לא מעכבי ומיהו לכתחילה אפי' בטבילה בעינן ג' דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג' ואמרי' נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו ואקשינן והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך ג' א"ל תני ג' אלמא לכתחלה אפי' בטבילה צריך ג'. והוינן תו בגמ' [דף סב:] עלה דרבי יוחנן אלא הא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ דלר' יוחנן הוו קדושי. כלומר כיון שבידו לגרשה. ומהדרינן נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה. ותפשוט הא דבעי ר' הושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך תפשוט מינה דלא הוו קדושי. כלומר דאמרת דמשום דאין בידו לקדשה משיגרשנה לא הוו קדושין דהשתא מיהא תפשוט בעיא דר' הושעיא נמי דלא הוו קידושין דהשתא חלין לכשיגרשנה ומהדרינן דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי בתר שעתא כלומר להכי מספקא ליה לר' הושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סבירא לן מגו דאיבעי לקדשה השתא מקדש תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למתפס שהרי מקודשת היא ועומדת הלכך לא אפשיטא בעיא דר' הושעיא אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ"ו מה' אישות דמקודשת וכתב הרשב"א ז"ל דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרי' בכתובות בפ' אע"פ (דף נט.) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו [דמייתי התם פלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור"ע ורבנן באומרת קונם שאני עושה לפיך ומוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהם] ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש מתקיף לה ר' ינאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמיה אע"פ שיבא בינתים שלא יהא ראוי להקדיש ואף כאן כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך ובידם הוא שתתקדש מעכשיו ולעולם אע"פ שכשיתן לה גט לא תהא ברשותו להתקדש לו כיון שעכשיו ביד שניהם שתתקדש לעולם אפי' קידושין דלאחר גירושין מהני ומיהו כתב בתשובה דמסתברא דקידושי בתראי לא עדיפי מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שכל שלא אמר מעכשיו יכולין לחזור בהם תוך שלשים וכאן נמי לא אמר מעכשיו ולא עוד אלא אפי' שאמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשיך [סברא] לומר כן שהרי אי אפשר להם לחול מעכשיו שכבר היא אשתו מחמת קדושין הראשונים ואני חוכך להחמיר ולומר דלא מיפשטא בעיא דר' הושעיא מההיא דפרק אע"פ (שם) דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג"כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישו דכי קאמר שדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך משא"כ בקדושי אשה שאותה קדושי שניה אי אפשר להם שתחול עכשיו שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונים דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן ואיכא למימר דקדושין שניים דלאחר גירושין לא חיילי. ואמרי' בגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן דאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אין תורמין תרומה מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין כלומר הואיל ובידו לתלוש ולהפריש יתר על כן אמר ר"א בן יעקב אפי' אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין כלומר אע"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא כדאמרי' בר"ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש [השנים] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואמרי' עלה בלישנא בתרא אמר רבה לא אמר ר"א בן יעקב אלא בשחת דבי כבשא אבל בשחת דבי שקיא לא. כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמנכר וחשוב [בעינן] אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים שיש בהן כדי לכוף לא דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם למפרע ואגם מלשון הלכוף כאגמון ראשו ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה במי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמרי' דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדבעי לה כמי שלא בא לעולם כלל הוא ורב יוסף אמר אפי' בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי' עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו דשחת דהאי נמי כשחת דבי כבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדר"א בן יעקב ואע"ג דר"א בן יעקב בעי דלימא משיביאו. מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא שליש ויתלשו והכא לא אמר לכשתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ולפי זה צ"ל דהתם בריש פרק מי שמת [דף קמב.] דאמרי' דלימא ליה לכשתלד עלה דמתני' דתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דמשמע לכאורה דאומר אם ילדה לא משמע לכשתלד צ"ל דה"ק ולימא ליה דמתני' לכשתלד קאמר דלישנא הכי משמע ואחרים אומרים דרבי חנינא מוקי לה דאמר בהדיא לכשתלד אבל הר"ם במז"ל כתבה בפ"ז מהלכות אישות באומר אם ילדה:
נ״ב
וגרסי' תו עלה בגמ' אמר אביי ר"א בן יעקב ורבי ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [נראה אע"ג דאביי אוקים מילתא] דר"א בן יעקב בשטה דאלמא ס"ל דלית הלכתא כר"א בן יעקב לא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כבשא דבר שבא לעולם הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת דהוי דבר שבא לעולם כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ואביי ס"ל דרבי אליעזר בן יעקב אפי' באגם ואפי' בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומ"ה אוקמיה בשטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה בא לעולם מיקרי וזה נראה דעת הר"ם במז"ל בפ' הנזכר שפסק כר' חנינא דבשהוכר עוברה מקודשת ולפי זה מזכה לעובר בשהוכר עוברה קנה. ולא מיחוור דהתם בפ' מי שמת (דף קמא:) מסקינן גבי ההוא דא"ל נכסאי להאי דמעברת דלא קנה אע"ג דמשמע דהוכר עוברה הוה מדקאמר להאי דמעברת ואקשינן נמי עלה מדתנן אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וא"ל משנתינו איני יודע מי שנאה והוינן בה ולוקמה כר"מ וכו' ואם איתא לוקמה בשהוכר עוברה ודברי הכל ומייתינן נמי הא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ודייקינן בן יום אחד אין אבל עובר לא ומשמע דכל עובר ממעטינן דדוקא בן יום אחד קאמר אלמא אפי' הוכר לא מקרי בא לעולם ורבה ורב יוסף נמי סבירא להו כאביי דלר"א אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור' חנינא נמי דאמר בשהוכר עוברה מקודשת משום דס"ל דר"א קאמר הכי והאי דדחקו רבה ורב יוסף לפרושי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת לאו משום דתיקום אליבא דהלכתא אלא משום דלישניה דר' אליעזר מוכח דבעינא בא לעולם קצת דאי לא הוה ליה למימר לכשיבאו בעולם ויביאו שליש ויתלשו והאי דאוקמא אביי ליה בשטה בהדי ר' מאיר אע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' בפירות דקל דליתנהו בעולם כלל היינו טעמא משום דאע"ג דלא שוו אהדדי לגמרי מ"מ בחדא שטתא אזלי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דסוכה (דף ז:) דאמרינן כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן אע"ג דפליגי אהדדי כמו שכתבתי שם ורבינו שמואל ז"ל מפרש כן כל שטה האמורה בתלמוד בלשון כולהו ס"ל אבל כששנאה בלשון אמרו דבר אחד שוין לגמרי ויש מי שאומר דבכי האי גונא לא חשיבא שטה דאפשר דהוי הלכתא כותייהו אבל היכא דאמרינן רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו [כי הכא] הויא שטה שהיא קבלה ביד הגאונים דלית הלכתא כחד מינייהו מפני שאף על פי שהולכין בשטה אחת אין כל דבריהם שוין ואין מודים זה לזה כי הא דשמעתין דאמרי כולהו ס"ל ופליגי אהדדי ובנין אב שבכלן שממנה למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשטה בפ' איזהו נשך (דף סט.) דאמרי' רב עיליש טובל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי והלכה כרשב"ג א"ל שטה אתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכלהו אלא ש"מ שטה אתמר והתם נמי לא מודו אהדדי וכל כי האי גוונא מסתמא לית הלכתא כחד אלא היכא דפסיק תלמודא בהדיא כחד מינייהו. הלכך ליתא לדרבי אליעזר בן יעקב כלל ואפי' בשחת דבי כבשא והאומר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אף על פי שהוכר עוברה אינה מקודשת ומזכה לעובר לא קנה עד שיצא לאויר העולם אלא בעובר דידיה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכדאיתא התם: מתני' על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד: גמ' והוא שנתן לה שוה פרוטה. ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת וכו'. והא אתא לאשמעינן תנא דידן דבשכר דבורו ובשכר פעולה לא מיקדשה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה היא ודייקינן לה בגמ' מדתני על מנת דתנאה משמע ולא קתני בשכר דאלמא אינה מקודשת באותו שכר ואי לא מאי קמשמע לן מתני' הא פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא: מתני' ע"מ שירצה אבא. אביו של חתן: רצה האב. מפרש בגמ': מלמדין וכו'. כדי לעקור את הקדושין למפרע ולא תזקק ליבום: גרסי' עלה דמתני' בגמ' מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין. כלומר דלישנא דשירצה דאמר אין משמע והיינו דקתני רצה האב כלומר דאמר אין ה"ז מקודשת בודאי ואפי' ימחה לאחר מכן לפי שכל תנאי שהוא בקום עשה כל שקיימו נתקיימו הקידושין וא"א שיתבטלו לאחר מכן ודקתני ואם לאו אינה מקודשת [ה"ק דאי לא אמר אין אינה מקודשת ודאי עד שיתרצה ויאמר אין ואם מת ולא אמר אין אינה מקודשת] כלל מיהו כל שיאמר אין מקודשת גמורה ואפי' מיחה תחלה שכיון שתנאי זה תלוי בקום עשה באי זו שעה שנתקיים חלו הקדושין והכי מוכח בתוספתא בפ"ג דמכילתין ע"מ שירצה אבא אע"פ שאמר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת ע"כ ומקודשת דקתני בתוספתא היינו לומר שחוששין לקדושיה ופרכי' אי דאמר אין משמע אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין כלומר דליכא לאוקמא בדאמר אין דאי הכי מאי איריא מת אפי' אי נמי כיון שכבר נתקיים התנאי והיינו רישא רצה האב מקודשת ובדין הוא דהוה מצי למפרך מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כלומר כדי שתהא מותרת לשוק לאלתר ואי דאמר אין משמע היאך מתירין אותה ניחוש שמא יאמר אין לאחר מכן ויקלקלנה למפרע שכבר כתבתי דכל אימת דאמר אין אפי' אחר מחאה מקודשת משעה ראשונה דכל האומר ע"מ כאומר משעה ראשונה דמי אלא דכיון דאשתכח פרכא להדיא ממציעתא לא חש לפרכא דסיפא דלא ברירא כולי האי ועוד דהוה מצי למדחייה דלא חיישי' לשמא יקלקלנה בכך ומיהו ודאי אינו נראה להתירה לכתחלה בספק זה. אלא ע"מ שישתוק כלומר דעל מנת שירצה אין משמעו דאמר אין אלא שישתוק והיינו דקתני רצה האב מקודשת כלומר שכיון ששתק בשעת שמיעה מקודשת גמורה ואפי' מיחה אחר כך שכיון ששתק כבר נתקיים התנאי ואם לאו אינה מקודשת כלומר אם לא שתק בשעת שמיעה משמע אלא שמיחה אינה מקודשת אע"פ ששתק אח"כ דישתוק ודאי בשעת שמיעה משמע שאי אפשר שיהיה משמעו שכל זמן שישתוק יתקיים ואפי' מיחה תחלה שאם כן למה התנה שהרי אם לא ישמע לעולם מקודשת כדקתני מת האב הרי זו מקודשת ואם ישמע וימחה וישתוק אחר כך נמי מקודשת ואי אפשר שלא יפסוק כלל מלמחות אלא ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע ומציעתא דקתני מת האב הרי זו מקודשת על כרחין בשלא שמע איירי דאי שמע היכי דמי אי דאישתיק כבר נתקיים התנאי ומאי איריא מת ואי שמיחה אמאי מקודשת אלא על כרחין בשלא שמע ואפ"ה מקודשת דמי שמתנה על מנת שישתוק אין דעתו שישמע וישתוק אלא דעתו שלא ימחה והרי לא מיחה ומיהו אין דינו לגמרי כאומר שלא ימחה דבאומר שלא ימחה אפילו שתק תחלה ואפילו אמר אין יכול למחות לאחר מכן שכיון שתלה הדבר במחאתו כל זמן [שמיחה] נתבטלו הקדושין כמו שיתבאר בסמוך ובמתנה על מנת שירצה שפירושו שישתוק כיון ששתק בשעת שמיעה אף ע"פ שמיחה אחר כך מקודשת שכבר נתקיים התנאי שתלה בו ותמיהני תנאי זה מהו עניינו אם אתה אומר שהוא תנאי בשב ואל תעשה כעל מנת שלא תשתי יין א"כ שתק האב בשעת שמיעה ואחר כך מיחה למה מקודשת והרי כל תנאי שהוא בשב ואל תעשה אפשר לו להתבטל לעולם ואם הוא כתנאי שהוא בקום עשה מת האב ולא שמע למה מקודשת והרי לא נתקיים המעשה כלל ונראה לי דהיינו טעמא משום דתנאי זה ודאי עניינו שב ואל תעשה ולפיכך כשמת ולא שמע מקודשת שהרי לא נעשה הפך התנאי ומיהו כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שירצה דינו כתנאים שהם בקום עשה שכיון שנתקיימו במעשה פעם אחת דיין ואי אפשר להם להתבטל לעולם ופרכינן אי הכי אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתיק כלומר בשעת שמיעה וכיון ששתק כבר נתקיים התנאי וליכא לאוקמה בשלא שמע האב וה"ק מלמדין את האב שאם ישמע יאמר איני רוצה דלישנא דמלמדין אותו לומר איני רוצה [משמע דמיירי במי ששמע כבר ומלמדין אותו עכשיו שיאמר איני רוצה] ואם איתא דלא מהניא האי תקנתא אלא בשלא שמע ה"ל לפרושי אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה כלומר דסיפא לאו ארישא סמיך ובאומר על מנת שישתוק אלא באומר בפירוש שלא ימחה וסיפא הכי קאמר שיש תנאי שדינו נותן שאם מת מלמדין וכו' והיינו באומר בפירוש שלא ימחה ומיהו רישא באומר על מנת שירצה מתוקמא כדמוכח בסמוך ופרכינן עלה דאי הכי רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כך היא הגירסא במקצת ספרים וה"פ דרישא ודאי לא מתוקמא באומר שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת דהא כיון שתלה הדבר במחאתו אפילו שתק בשעת שמיעה או אמר אין יש בידו למחות אח"כ אלא ודאי סיפא בלחוד הוא דמתוקמא בשלא ימחה אבל רישא ומציעתא בשישתוק כדאוקימנא מעיקרא וה"ה דהוה מצי לאוקמא מציעתא בשלא ימחה כי סיפא ומש"ה מת האב ולא מיחה מקודשת ועל מנת שירצה דרישא פירושו דאמר אין [כדאמרינן] מעיקרא אלא דמשום דאוקימתא דסיפא לא הוי כלישנא דמתניתין ניחא ליה לאוקומה מציעתא בהדי רישא לקיומי לישנא דמתני' בכל מאי דאפשר ליה ורש"י ז"ל גריס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא כלומר דרישא בדאמר אין ומציעתא וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולהך נוסחא על מנת שירצה פירושו דאמר אין והאי דלא אוקי מציעתא בהדי רישא ונימא דשירצה פירושו שישתוק היינו טעמא משום דכיון דיכלינן לקיומי מאי דסבירא לן מעיקרא דעל מנת שירצה היינו דאמר אין מקיימין לה משום דשירצה הכי משמע ועוד דעדיף טפי למימר דמת האבומת הבן בחד גוונא איירי ומהדרינן א"ר ינאי אין כלומר דאין ודאי מתניתין בתרי טעמי מתוקמא ואמרי' עלה אמר ריש לקיש ש"מ מדרבי ינאי דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [אליבא דחד תנא] ולא מוקמינן בתרי תנאי [ובחד טעמא] כלומר לאוקומה כולה באומר ע"מ שירצה וכדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קדושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון שלא ימחה הוא ואין הקדושין חלין עד שימות ורב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום כלומר דרב יוסף סבר דעל מנת שירצה שלא ימחה משמע ומיהו בתולה זמן במחאתו עסקי' ומש"ה קתני דרצה האב דהיינו שלא מיחה בתוך שלשים יום מקודשת לא רצה כלומר שמיחה בתוך זמן זה אינה מקודשת מת האב כיון שלא מיחה מקודשת מת הבן מלמדין את האב שימחה בתוך זמן זה וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכה כרב יוסף דמוקי לה למתני' כפשטה ולא דחיק לאוקמא בתרי טעמי והר"ם במז"ל כתב בפרק [שביעי] מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת על מנת שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהו שם קדושין ולא תפול לפני יבם ע"כ נראה מדבריו שהוא סובר דעל מנת שירצה פירושו דאמר אין ואף הרשב"א ז"ל כתב דרב יוסף נמי הכי ס"ל דשירצה משמעו דאמר אין וכי קאמר דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא היינו דאמר הכי בהדיא ואף על גב דתנן על מנת שירצה. לאו דאמר לה הכי אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא וסמך בזה על בבות משנתינו שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרו לחכמים אבל אומר על מנת שירצה [דאמר אין משמע כדקס"ד מעיקרא והביא ראיה מהתוספ' דתניא על מנת שירצה] פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב הרי זו מקודשת [שמא יתרצה לאחר שעה מת האב הרי זו מקודשת] שמא נתרצה האב שעה אחת [לפני מיתה] מת הבן זה היה מעשה ולמדו את האב לומר שאינו רוצה אלמא מדקתני ה"ז מקודשת שמא ירצה לאחר שעה ש"מ דע"מ שירצה היינו שיאמר אין הלכך אע"פ שאמר איני רוצה חוששין לקדושין שמא יחזור ויאמר אין שאם היה משמעו שלא ימחה מכיון שאמר איני רוצה בטלו הקדושין ומיהו בבי דמת האב ומת הבן על כרחין באומר על מנת שלא ימחה הן ובתרי טעמי מתוקמא וכי קתני עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת לא נתברר לי פירושה שפשטה מראה דמפליג בין על מנת שירצה למתנה שיאמר רוצה אני אם יכול לקיים הקדושין אחר שאמר איני רוצה דבעל מנת שירצה יכול ובעל מנת שיאמר רוצה אני אינו יכול ואינו נראה דמה חלוק בין זה לזה ואפשר דה"ק דאם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני כל שלא אמר כן יכולה להתקדש לאחר ושוב אין לחוש לקדושי ראשון דה"ל כמקדש לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים דמקודשת לשני או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון זה אפילו נתרצה בלשון אחר אינה מקודשת אלא צריך שיאמר רוצה אני דוקא מ"מ מדקתני חוששין לשמא יתרצה לאחר שעה משמע דשירצה היינו דאמר אין ואין זו ראיה ברורה דדלמא כי היכי דבבא דמת האב ומת הבן מתוקמא באומר בפירוש שלא ימחה הכי נמי בבא דרישא מתוקמא באומר בפירוש על מנת שיאמר אין ואפשר שהר"מ במז"ל סומך לומר דשירצה היינו דאמר אין כלישנא דר' ינאי דריש לקיש נמי משמע דכוותיה ס"ל וזה על פי גרסת רש"י ז"ל שגורס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא שלפי גירסא זו שירצה משמע דאמר אין כמו שכתבתי למעלה אבל עדיין אני תמה בדבריו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא היה לו לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא וכן במה שכתב לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקדושי אחר שמא יחזור וימחה והראב"ד ז"ל השיגו במה שכתב מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו. ונמצינו למדין משמועה זו דבמתנה על מנת שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת אע"פ שחזר בו והולך ועומד וצווח וכן נמי צווח בתחלה ואחר כך אמר אין מקודשת ואם מת האב ולא אמר אין מותרת ואם מת הבן אסורה לינשא עד שימות האב לפי (שאמרה) שאפי' אמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם והטעם לכל זה שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שלא ימחה אפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד ואע"פ שחזר ואמר רוצה אני והיינו דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה כלומר ומתירין אותה מיד מת האב ולא מיחה מקודשת והטעם לכל זה דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן [שלא] נעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו ואם קבע הכל כפי מה שקבע ואם אמר על מנת שישתוק ושתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ שאע"פ שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאין שהן בקום עשה שכיון שנתקיימו התנאין במעשה פעם אחת דיין כמו שכתבתי למעלה ואם מיחה בשעת שמיעה אע"פ ששתק אח"כ אינה מקודשת דודאי לזה נתכוין שהרי אי אפשר שלא ישתוק לעולם הילכך ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע מת האב עד שלא שמע מקודשת דכיון דתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת ואם אמר על מנת שירצה כבר כתבתי שהר"ם במז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שיאמר אין וכן דעת הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שלא ימחה ויש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי:
נ״ג
מתני' קדשתי את בתי וכו' שניהם נותנין גט. להתירה לאחרים: גמ' אמר רב. הא דתנן בא א' ואמר [אני] קדשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידש וגיטו גט שאין אדם חוטא ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם בלא קבלת גט מן המקדש ואע"פ שהוא לישא אותה היה מתכוין תחלה אפ"ה כיון שהוא רואה שאנו אוסרין אותה עליו אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר: ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקבל הקדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לה קדושין ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן: ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי וכו' שאינו נאמן לכנוס. מפני שמחפה עליו כדאיתא בסמוך. ומיהו אם יש עד אחד שמעיד שהוא קדשה נאמן דאין אדם חוטא ולא לו פי' קדשתי את בתי וכו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קדושין ואינה יודעת ממי ובא אחד וכו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא וקיימא לן כרב אסי דנאמן אף לכנוס וכתב הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות אישות שאינו צריך קדושין אחרים ומיהו משמע דבשנים שאם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שהשני שבא לכנוס אחר גרושי ראשון שצריך קדושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה וכן כתב הרשב"א ז"ל ואמרו בירושלמי [פירקן הלכה ז] דמאי דאמרינן דנאמן לכנוס אין למדין ממנו לדבר אחר אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ובירושלמי [שם] הקשו למ"ד נאמן לכנוס ואמרו מתניתין פליגא עליה המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש [בפני] הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קדש כלומר אין זה אלא שמברר דבורו של אב דשמא כשיבאו עדי הקידושין יאמר שהוא קדשה. ודאמרי' כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו כתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכונסה אע"פ שלא כנסה כדאמרי' בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כג.) גבי שבויה דאם משנשאת באו עדים לא תצא ואיתמר עלה אמר רב יהודה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון אבל בא שני קודם שהתירוה לראשון ועמד ראשון וכנסה מוציאין אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים והכי איתא בירושלמי [שם] רבי זעירא ור' יוסא בשם ר' יוחנן קדם אחד מהם וכנס מוציאין מידו ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת (יבמות דף פח:) דלא תנשא ואם נשאת לא תצא אע"פ שכנס שלא ברצון חכמים דשאני התם שנשאת ע"פ עדים. ודאמרי' באשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו כתב הרשב"א ז"ל דנראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה מתחתיו מספק ומיהו נהי דאינו נאמן לכנוס נאמן הוא ליתן גט וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שהיא מותרת לכל אדם חוץ ממנו דחיישינן להערמה שמא עיניו נתן בה: תניא בני זה בן י"ג שנה ויום אחד וכו'. בן י"ג שנה ובת שתים עשרה נדריהם נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הן והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדריהן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הם ואינן נענשין על שום עבירה: ולחרמין. אם החרים מנכסיו הוי חרם לבדק הבית וכן אם אמר ערכי עלי נערך: אבל לא למכות. להחזיק שערות שלהן בחזקת סימן ללקות ולהענש עליהן דאף על גב דלגבי בת [דף סד.] הימניה רחמנא לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דוקא לאיסורא הוא דהימניה אבל לקטלא לא הימניה:
נ״ד
מתני' קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה. קבלתי גיטה והרי היא קטנה עכשיו כשאמר עליה כן: נאמן. לפוסלה מן הכהונה: והרי היא גדולה. בוגרת משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר: אינו נאמן. ומותרת לכהן: נשבית ופדיתיה. והרי היא פסולה לכהונה ולתרומה משום ספק זונה: אינו נאמן.. בגמ' מפרש טעמא. וכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתוך כדי דיבור אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין: מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם: יש לי אחים. וזקוקה ליבם והיא היתה עד הנה בחזקה שאינה זקוקה ליבם: גמ' לאיש. אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה: לנישואין הימניה רחמנא. אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הלכך לא מהימן כלל משגדלה אבל בשבויה לא הימניה רחמנא כלל ואם תאמר להימניה כי אמר נשבית מגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמפסלה נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנשואין הימניה רחמנא לאו קושיא היא דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח להדיא בירושלמי [בפירקן הלכה ח] קדשתיה לא' מכל הפסולין לה נאמן הבעלתיה לא' מכל הפסולין לה אינו נאמן ואכתי קשיא נהימניה בשבוייה מגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה מכהונה יש לומר דמגו לחצי טענה לא אמרינן והכא חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומה בין לענין כהונה וכי אמר גרשתיה לא פסיל לה אלא לכהונה וכ"ת תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל אותה כשאמר קדשתיה וגרשתיה כאילו אמר נשבית ואילו תנא פסיק ותני אינו נאמן נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאילו היתה בת כהן היתה פסולה מן התרומה ובקדשתיה וגרשתיה אינו פוגם אותה כל כך מש"ה אפילו בבת ישראל אינו נאמן ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מגו מחמת דאין לנו בו אלא חדושו בלבד: גרסי' בגמ' [דף סד.] עלה דמתני' דתנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן וכו' אלמא נאמן להתיר ואין נאמן לאסור לימא מתני' דלא כרבי נתן דתניא בשעת קדושין אמר יש לי בנים. כלומר כדי שלא תדאג מן היבום ותתרצה לו ומיהו כשקדשה לא אמר על מנת: ובשעת מיתה אמר אין לי בנים או שבשעת קדושין אמר אין לי אחים. כלומר ואין לדאוג מן היבום: ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי רבי. כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואינו נאמן במה שאמר בשעת מיתה: ר' נתן אומר אף נאמן לאסור. ונ"ל דרבי רבותא קמ"ל דאע"ג דאיכא למימר דמאי דאמר בשעת קדושין לא אמר אלא כדי שתתרצה אשתו בקדושיו ובשעת מיתה דלא איכפת ליה במידי קושטא קאמר אפ"ה נאמן להתיר משום דאיכא למימר מה לי לשקר כדאמרינן לקמן ואינו נאמן לחזור בו מדבורו הראשון ולאסור ולישנא דאף דקאמר ר' נתן ה"ק כי היכי דמודינא לך שהיה נאמן להתיר אילו לא חזר בו מדבורו הראשון כך נאמן לאסור כשחזר בו. ומסקנא דשמעתין אלא אמר אביי מתני' דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן לאו כל כמיניה דאסרה אכולי עלמא. כלומר מתני' דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני וקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הלכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דמוקים לה ונאמן ואי בתר הכי אתא אינש ואמר אחוה דמיתנא אנא לא כל כמיניה דמפיק לה מחזקתה והא דאוקמא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא דלא מצי לאוקומה בדמוחזק לן באחי דא"כ היכי קתני יש לי אחים אינו נאמן אבל רישא דיש לי בנים נאמן אפי' בדמוחזק לן באחי הוא שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר והכי אמרינן בהדיא בפרק יש נוחלין (דף קלד:) גבי האומר זה בני נאמן דאפילו היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי מהימן: ברייתא דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרינן מה לי לשקר אמאי קאמר למפטרה מיבם מצי פטר לה בגיטא ורבי סבר מה לי לשקר כעדים דמו ואתו עדים ועקרי חזקה ורבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ועקרה חזקה. כלומר ברייתא דקאמר רבי נתן [אף] נאמן לאסור דמוחזק לן האי גברא באחי ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו קודם קדושין וכי אמר בשעת קדושין יש לי בנים ואין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוי מהימנינן ליה דאמרינן מה לי לשקר אמאי קאמר. כלומר למאי קא מהני ליה האי דבורא. אי למפטריה מיבם הוא דקא אתי מצי אמר לה פטרנא לך בגיטא מחיים סמוך למיתתו וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי דרבי סבר מה לי לשקר דשעת קדושין כאילו באו עדים בדבר דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן לה מעיקרא באחי בלא בני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם וכי אתא בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור' נתן סבר וכו' ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ועקרה לחזקתה קמייתא דהוה קאי ביה קודם קדושין לאוקמה להך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם למיפסל דבוריה דבשעת מיתה ומיהו אי לא הוה הדר ביה הויא שריא לעלמא דנהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי ארועי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה עד כאן לשון רש"י ז"ל. ולענין הלכה משמע דקי"ל כרבי דאינו נאמן לאסור דהא מה לי לשקר כעדים דמו דקיימא לן (עירובין דף מו:) הלכה כרבי מחברו ואע"ג דבפרק קמא דבבא בתרא (דף ה:) וביבמות פרק האשה שלום (דף קיד:) איבעיא לן אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו וכאותו שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב.) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אי נמי שהיה יכול לכתוב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו ומה לי לשקר דבידו כעדים דמו וא"ת והיכי אמרינן דהאי מגו כעדים דמי והאמר בפרק יש נוחלין [ד' קלד:] גבי זה בני נאמן מפרשינן טעמא הואיל ובידו לגרשה ואייתי' למפשט מינה דבעל שאמר גרשתי את אשתי [נאמן ומסיק דאינו נאמן אלמא] חיישינן לה אפי' מכאן ולהבא אין מאמינין אותו יש לומר שאין אומרי' מיגו ואפי' במה שבידו לחצי טענה אבל הכא הרי בידו לפוטרה מן היבום ולא מרוויח לה טפי במאי דקאמר השתא ועדיין יש לדקדק דאי קיימא לן כרבי נקיטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן לומר אין לי אחים ואילו בפרק יש נוחלין (דף קלה.) אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ומסקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק דאית ליה אחי לא מהימן איהו למימר דלית ליה וניחא לי דהתם שאני דאיכא הכא קלא דאיכא סהדי במדינת הים וכל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אפומא דסהדי נטרינן להו ולא מקילינן באיסור אשת איש אבל בחזקה [בעלמא] שאין אנו יודעין שיש עדים בדבר שיהא אפשר להתברר על פיהם נאמן משום מה לי לשקר והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה וכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שסמך לו על מה שהביא משנתינו דאמר יש לי בנים נאמן שמשם יש ללמוד ג"כ לאומר אין לי אחים שהוא נאמן דליכא למימר דלא דמי משום דאומר יש לי בנים לא מרע לחזקה דאחים ואומר אין לי אחים מרע לה דליתא שהרי אפשר שהיו לו ומתו שאילו אומר לא היו לי אחים מעולם ודאי דלא מהימן והיינו ההיא דבפרק יש נוחלין דאמרינן והא איכא עדים במדינת הים דאלמא משום מגו לא מהימן לאכחושי קלא וחזקה אלו דבריו ז"ל ומכל מקום לפי זה מי שהיה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אחים נאמן אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות יבום וחליצה שאינו נאמן ונראה שסמך לו על אותה סוגיא שבפרק יש נוחלין דאביי גופיה דאוקי הך אוקימתא הכא אמר התם הא איכא עדים במדינת הים וכו' ורבא נמי אסיק ואמר זיל חוש לה ולא הסכימה דעתו ז"ל באלו החלוקים שכתבנו:
נ״ה
מתני' מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה: גדולות. כת הראשונה: קטנות. כת שניה: ואמר קדשתי את בתי הגדולה. אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי לך את בתי הגדולה: כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות. מפרשינן בגמ' דבשאין בכת שניה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היו אמצעיות בכת שנייה אפילו לרבי מאיר היו מותרות משום דלא מקריא גדולה אלא א"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת והיינו דלא קתני איני יודע אם אמצעיות שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעיות שבגדולות אף על גב דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שניה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דתני איני יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכל שכן אמצעיות שבגדולות [אסורות]: רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. מפרשינן בגמ' דבהא קא מיפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר: קדשתי את בתי הקטנה. מתפרשה היא בבבא קמייתא: גמ' וקיימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ובגמ' פרכינן למימרא דרבי מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא והא איפכא שמעינן להו דתנן עד הפסח. כלומר האומר קונם דבר פלוני עלי עד הפסח: אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע. כלומר ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול אי זה הוא וכי אמר פני קמא דכולהו קאמר: ר' יוסי אומר עד שיצא. דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעינן הי ניהו ואפילו אחרון הוי תחלתו פני לסופו. ואמרי' אמר רב מוחלפת השטה. כלומר הך דנדרים והתניא וכו' בניחותא וסוגיין נמי בנדרים בפרק קונם (דף סא:) הכי סלקא דמוחלפת השטה מיהו הכא בסוף סוגיין [דף סה.] אמרי' דבלישנא בעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד דמפני פסחא לפי זה לא צריכין לאפוכי ההיא דנדרים. ולענין הלכה הר"ם במז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות נדרים דהאומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע לפי שסמך לו על סוגיא דנדרים דאתאמרא בדוכתה דמסקינן בה דמוחלפת השטה ועוד דהכא והתם מסייעינן ללישנא דמוחלפת השטה ואמרינן והתניא וכו' וכיון דקיימא לן דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר"י נקיטינן דבאומר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע דרבי יוסי הכי אמר אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דלמסקנא דסוגיין דהכא לא צריכינן לאפוכי ואע"ג דברייתא איפכא תניא טפי עדיף לאפוכי ברייתא מקמי מתני' הלכך נקיטינן דאסור עד שיצא דרבי יוסי הכי אמר: מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו: ומותר בקרובות קטנה וכו'. שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא ליה גרושתו ונאסרת בקרוביו: קטנה. הבת: גדולה. האם. ואמרינן בגמ' דהך בבא דהיא אומרת לא קדשת אלא בתי צריכא דסד"א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן להימניה לדידה ותאסר ברתא בדבורא דידה קמ"ל: גמ' מבקשין ממנו ליתן גט. אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום: ואם נתן גט מעצמו. בלא בקשה: כופין אותו ליתן כתובה. דגלי דעתיה דקדשה וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראין הדברים שאף על פי שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע"כ ומשמע מהכא לכאורה דארוסה יש לה כתובה דליכא למימר דהכא כשכתב לה דאם כן היאך מכחישין זה את זה והלא מספר כתובתה נלמוד שקדשה אבל אינה ראיה דאיכא למימר דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי עסקינן: המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. לדברי העד ומפרשינן טעמא בגמ' [דף סה:] משום דילפינן דבר דבר מממון דכתיב התם (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא (דברים כ״ד:א׳) כי מצא בה ערות דבר ופרכינן אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן נימא דהודאת בעל דין כמאה עדים ומהדרינן התם לא קא מיחייב לאחריני. כלומר אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא. אבל הכא קא מחייבה לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו כך פרש"י ז"ל ואין צריך אלא משום דאסר לה אכולי עלמא:
נ״ו
דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני וכו'. דהוו להו קדושין גמורים כדבריו ונאמן הוא לאסור את עצמו: עובד כובבים שקדש וכו' חיישינן שמא מעשרת השבטים בא. שנשאו עובדות כוכבים וקסבר עובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר: ודווקא בדוכתא דקביעי. בני עשרת השבטים והיינו בחלח ובחבור [מ"ב יח] ששם הגלם מלך אשור וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: בנך קרוי בנך וכו'. דנפקא לן מכי יסיר את בנך (דברים ז׳:ג׳) דלא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך קאי דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לאו בנך מיקרי אלא בנה ולא קרינא ביה כי תסיר את בנך הלכך עובדי כוכבים גמורים נינהו: והא איכא בנות שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהן ואמר רבינא לקמן בפרקין ובפ' שני דיבמות (דף כג.) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתו לא תקח לבנך וגו' כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר מכלל דאבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקדושין: גמירי דבנתא דההוא דרא. דעשרת השבטים: כי בנים זרים ילדו. אלמא בן ישראל הבא על העובדת כוכבים זר הוי: מר זוטרא וכו' על פי שנים עדים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריכה עדים. משום דאי בעי מהדר ולומר לא היה כן לא יוכלו לומר כן שאלו יעידום ומשום הכי הוא שהצריך הכתוב עדים ואנן שאין אנו שקרנין ולא הדרינן בן אין אנו צריכין עדים: או דלמא שאפי' הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלוס: לא איברו סהדי אלא לשקרי. הכופרים בדברים לומר לא היה כן ודוקא בענין ממון הוא דאמרי' הכי אבל בקדושין הא אמרי' לעיל דאפי' שניהם מודים לא מהנו בלא עדים ומיהו אמרו בשם הר"ם ב"ן ז"ל דדוקא קדושי כסף וביאה הוא דלא מהנו בלא סהדי אבל קדשה בשטר שהוא כתב ידו אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי דהא לשוויי שטר אלא בעינן עדים לדידן דקי"ל (גיטין דף פו:) כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ובגירושין נמי אע"פ שהוא דבר שבערוה מהני בדיעבד דהא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים הוא א' מג' גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר כדאיתא בפרק המגרש (דף פו.) וה"נ אם קדשה בשטר כזה מקודשת והביא ראיה מדאמרינן בפ' ד' אחים (דף ל:) כיצד ספק קדושין זרק לה קדושיה ספק קרוב לו וכו' ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו ספק גירושין [מה שאין בקדושין] ואמר רבא כל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין שאין בקדושין וזהו דקדושין למעוטי זמן דליתא בקדושין ומדלא מפיק אלא זמן ש"מ דכתב ידו בלא עדים כי היכי דאתיה בגירושין איתיה בקדושין: גרסי' בגמ' אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אתד אומר אכלת והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן. וה"פ אמר לו עד אחד אכלת חלב שוגג ואתה חייב קרבן נאמן העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן ליה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש: ואמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והלה אומר לא נטמאתי פטור טעמא דאמר לא נטמאתי הא שתיק מהימן ואמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן. כלומר ואסור לקרבן אבל לסקלו תרי בעינן דאמר מר (ב"ק דף מד:) כמיתת בעלים כך מיתת השור: ותנא תונא. לענין פסולי קרבן בזבחים (דף עא.) ובבכורות (דף מא.) ושנעבדה בו עבירה ושהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים האי על פי עד אחד היכי דמי אי דקא מודי בעלים היינו ע"פ בעלים אלא לאו דשתיק וצריכא. לאשמועינן בכולהו דשתיקה כהודאה היא: דאי אשמעינן הך קמייתא דאי לאו דקים ליה בנפשיה תולין לעזרה לא הוה מייתי אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזו ליה בימי טומאתו. כלומר ולא אכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותרין לטהורים: ואי אשמעינן התם משום דקא מפסדי מיניה בימי טהרתו אבל שורו נרבע מימר אמר כל שוורין לאו לגבי מזבח קיימי. ולא איכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה. צריכא: איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו. כלומר אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוא שותק. מהו. לאסור עליו אמר אביי היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ליה ולא אתא שדר שליחא אבתריה אדאזל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא אורחא כי אתא שליח א"ל אשתך זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. כלומר אי מהימן לך האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלן הוא אפקה הואיל ולא הכחשתו: ורבא אמר אי מהימן לך כבי תרי אפקה ואי לא לא תפקה. זו היא סוגיית הגמ'. ודייקי' עלה מדאמרי' בגיטין פ' הנזקין (דף נד:) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אנו נאמן ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמר אביי כל שבידו נאמן טעמא דבידו הא לאו הכי לא ותירץ ר"ת ז"ל דבסוגיין היינו טעמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא והתם מיירי באומר איני יודע ומש"ה לא מהימן אלא במידי דבידו ולפיכך מי שאמר לחברו נתנסך יינך ושתק אסור משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין העד נאמן עליו אם לא היה בידו ואמרו עוד בתוספות שנראה שאם אנו יודעים בו ששתק מחמת שאינו יודע אם אמת הוא אם לאו גם אם העד עצמו אומר שלא היה בעל הבית יודע אין סברא לומר שם שתחשב שתיקתו כהודאה דאין דומה שתיקתו אלא כאיני יודע בעלמא והא דדייקינן גבי עד אחד שאמר לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי הא אשתיק מהימן היינו כגון שאמר דאחר שאכלו בשוגג חזר ונודע לו וכן נטמאו טהרותיך שאומר בפניו נטמאו וכן המית ע"פ עד אחד ואף סמיא נמי באומר שגם הוא יודע ועובדא דינאי המלך נמי שהיו אומרים שאמו נשבית במודיעים כדאיתא בגמ' בשאמר העד שגם המלך עצמו ידע אחרי כן שהוא אמת אבל במקום שאינו יודע כלום גם לא היה יכול לידע למה תחשוב שתיקתו כהודאה זהו לשונם בתוס' ולפי שטה זו דאמרי' דטעמיה דאביי דאמר הכא נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא רבא נמי הכי ס"ל דכיון דלא פליג אלא באשתו זינתה בעד אחד משום דהויא דבר שבערוה משמע דבשאר איסורין כאביי סבירא ליה כדיניה וכטעמיה דהיינו משום דשתיקה כהודאה דמיא הא אילו אמר איני יודע אינו נאמן והא דמתרץ רבא התם בהניזקין כגון בדאשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי א"ל דמשמע דאי א"ל מעיקרא מהימן כולה ברייתא לרבא [בדהוה] בידו מתוקמא דאילו לאו בידו כיון דאמר איני יודע לא מהימן כלל ואפילו במידי דבידו סבירא ליה לרבא דאי אשכחיה מעיקרא ולא א"ל לא מהימן וסייעיה [ר"ת] ז"ל למילתיה מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה כו' כלומר דהכא הוא דאכא למימר דשתיקה כהודאה אבל נטמאו טהרותיך וכו' קמשמע לן דבכולהו אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא וסייעיה תו ז"ל למלתיה מדמסקינן בפרק האשה רבה (דף פז:) טעמא דהא מתני' דאכלת חלב וכו' הא אשתיק מהימן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא. זו היא שיטתו ז"ל. וקהו בה קהייתא טובא ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא. דאם כן מאי לישנא דנאמן הא אין זה מחמת נאמנותו של עד אלא משום שתיקתו של בעל דבר שהיא כהודאה והוה ליה למימר חייב קרבן א"נ טהרותיו טמאות שהרי אין זה מטעם נאמנות כלל ובפ' האשה רבה נמי כי בעינן למידק דעד אחד נאמן באיסורין מהאי דיוקא דטעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן רמינן וממאי משום דמהימן דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אלמא כי אתינא בה מטעם הודאה לא שייך למימר נאמן:
נ״ז
ועוד דאי טעמיה דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא ורבא נמי מודה בה בשאר איסורין אמאי פליג גבי אשתו זינתה בעד אחד ואמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי שתיקה כהודאה דמיא הא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובעובדא דההוא סמיא נמי אמרינן אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקה ואי שתיקה כהודאה דמיא אפילו הוי גזלן מה בכך והרי הודה לדבריו בשתיקתו ועוד דפשטא דמילתא מוכח דההוא סמיא לא הוה ידע בה מידי דהא אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו באידך ועובדא דינאי נמי מוכח דלאו משום הודאה אתינן עלה דהא ודאי צווח היה עליהם מתחלה ועד סוף וצא וראה מה עלתה בהם אלא ודאי אפי' באומר איני יודע כל שאינו מכחישו נאמן ומתני' ודאי הכי דייקא דקתני והלה אומר לא אכלתי טעמא דמכחיש ליה בהדיא הא לאו הכי מהימן וכי תימא א"כ היכי מוכח אביי מהכא דעד א' מהימן אפי' בהלה אומר לו איני יודע דהא התם בפ' האשה רבה דחינן דטעמא דמתני' משום דשתיקה כהודאה דמיא ומוכח לה מסיפא דקתני אמרו לו שנים אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמר להם ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי [ורישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן] והא תרי [בעלמא] אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא י"ל דהתם סבירא לן דרישא נמי רבנן ומש"ה מוכחינא מרבנן דסיפא דטעמא דדיוקא דרישא משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אביי ס"ל דרישא ר"מ היא והכי איתוקמא בדוכתא בכריתות וכיון דליכא למידק מסיפא מידי נקיטי' דיוקא כפשטיה דדוקא כשאמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה בהדיא הא אמר איני יודע כיון דלא מכחיש ליה מהימן והא דאמרי' וצריכא דאי אשמעי' הך קמייתא וכו' לאו משום הודאה ולאו הודאה אתינן עלה אלא משום הכחשה ולאו הכחשה וה"ק אי אשמועינן הך קמייתא וכו' התם הוא משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה וכו' והלכך שתיקתו לאו הכחשה היא אלא הודאה או איני יודע אבל נטמאו טהרותיך וכן שורך נרבע האי דשתיק משום דלא איכפת ליה ושתיקה זו אינה אלא הכחשה כמי שאינו רוצה להשיב מפני שאינו חושש לדבריו קמ"ל דכיון דלא מכחיש ליה בהדיא עד א' מהימן וכי תימא אם כן היכי אמר אביי התם בהנזקין (דף נד:) דדוקא משום דבידו והא אמרי' הכא דעד אחד מהימן אע"ג דלאו בידו ואפי' א"ל אידך איני יודע י"ל דפועל שאני דכיון דשמירת טהרות עליו חזקה ששמרן יפה ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומש"ה לא מהימן אלא משום טעמא דבידו כלומר מפני שבידו לטמאה אי נמי דפועל כיון דעליה דידיה רמי לאודועי כל שלא אמר כן בשעה שהוציאן מידו לא מהימן אם איתא דקושטא הוא ההיא שעתא רמי עליה לאודועי וכעין טעמיה דרבא אלא דרבא סבר שאע"פ שלא אמר לו בשעה שהוציאן מידו כיון דאמר ליה בתר הכי כי אשכחיה נאמן דשמא בפעם ראשונה היה מתיירא מפני הפסד שכרו אבל היכא דכד אשכחיה ולא א"ל ובתר הכי א"ל אינו נאמן דאם איתא דנטמאו מעיקרא הוה אמר ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומיהו כל הני מילי בפועל משום דעליה דידיה רמי לאודועי לבעל הבית אבל איניש דעלמא אפי' אשכחיה מעיקרא ולא א"ל נאמן לעולם דכיון דלא רמי עליה לאודועי אזיל ואמר מדנפשיה ואפי' אמר הלה איני יודע נאמן וכי תימא והא אמרי' בפ' זה בורר (דף ל.) מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא מעשר שני איסורא הוא ולא מהימן אלא כל שבידו י"ל אילו אמר דמעשר שני הם בוודאי ה"נ דמהימן ואפי' אין בידו אבל הוא אינו מעיד אלא שאביהם אמר לו כך וכל היכא דלאו בידו חוששין שמא שלא להשביע את עצמו אמר כן אבל כל שהניחם בפניו במקום שבידו ליטלן הדבר מוכיח דכיון שהוא בטוח בו כל כך קושטא א"ל והר"ם ב"ן ז"ל תירץ דמעשר שני נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה ועד אחד לא מהימן אלא באיסורי גרידי ומיהו התם מהימן אפי' בשאמר הלה איני יודע זו היא שטת האחרונים ז"ל. ולי נראין דברי רת"ם ז"ל עיקר משום דלישנא דצריכותא מוכח דמשום שתיקה כהודאה דמיא אתינן עלה וכך מטין דברי רש"י ז"ל וסוגיין דפ' האשה רבה נמי מוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה ומאי דמקשו עליה מלישנא דנאמן דאילו משום שתיקה כהודאה אתינן עלה אין זה תלוי בנאמנותו של עד אלא בהודאתו של בעל דבר ליתא שאילו היה העד גזלן דלא מהימן לא היה מתחייב מפני שתיקתו דדוקא בעד כשר הוא דאמרי' הכי שכל שהלה שותק הוא נאמן וחדוש הוא שחדשה תורה באיסורים ומוכחין ליה התם מדכתיב או הודע אליו מ"מ דאמרי' התם (יבמות דף פז:) עד א' דמהימן מדאורייתא מנ"ל דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאנו מכחישן [יהא פטור] ת"ל או הודע אליו מ"מ היכי דמי אילימא תרי ולא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן וממאי דמשום דמהימן דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין א"ר מאיר ק"ו אם הביאוהו [שנים] לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו ומה אם ירצה הלה לומר מזיד הייתי רישא מאי טעמא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. זו היא סוגיית הגמ' שם. ובודאי אפי' למאי דאמרי' התם דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכא דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד דאפי' יודע זה בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב שאילו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי והא ודאי אם הוא יודע בעצמו שאכל חלב ומפני כך הודה לדברי העד פשיטא דחייב ואם הוא בעצמו יודע שלא שתק מפני הודאה היאך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן בערכין בסוף פ' האומר משקלי עלי (דף כא.) דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דמשום האי טעמא פטרי רבנן בתרי אע"ג דאינהו מהימני וכדאיתא בסוגיין דהתם משום דכיון דמילתיה דנפשיה הוא לעולם אנו מתחייב אלא ע"פ עצמו וכיון שהוא יודע שלא היתה שתיקתו מחמת הודאה למה יביא קרבן אדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה אלא על כרחין אפי' למא דאמרי' דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא מפני נאמנותו של עד מתחייב ולא מפני הודאתו וכי אמרי' וממאי משום דמהימן הכי קא אמרי' ממאי דמהימן אפי' באומר איני יודע דלמא איני יודע כהכחשה דמי והתורה לא האמינתו מרבויא דאו הודע אלא היכא דאשתיק וגזירת הכתוב הוא באיסורין מרבויא דאו הודע שתהא שתיקתו של בעל דבר לגבי עד אחד כהודאה ולא מן הדין שהרי אין דנין כן בממון אלא באיסורין בלבד ונמצא שמפני נאמנותו של עד הוא ולא מטעם הודאתו שאפי' הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאה חייב ומש"ה אתי שפיר לישנא דנאמן דאמר אביי הכא ובהכי נמי מתורץ מאי דמקשו מדרבא דאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וקשיא להו דאי שתיקה כהודאה דמיא הרי הודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו קושיא היא שכבר פירשתי דלאו הודאה גמורה חשבינן לה אלא גזירת הכתוב היא באיסורין שיהא עד א' נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה ואילו בממון ודאי אין אומרין כן ומש"ה אמר רבא דדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ליתיה בפחות משנים דלא אמרי' ביה שתיקה כהודאה כי היכי דלא אמרי' הכי בממון ומאי דפרכינן נמי מדאמרי' גבי ההוא סמיא אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה וקשיא להו אי שתיקה כהודאה אפי' כי הוי גזלן הרי הודה מכיון ששתק לאו פרכא היא שכבר כתבתי שהענין תלוי בנאמנותו של עד ולא בהודאתו של בעל דבר ולא האמינה תורה עד פסול ומאי דפרכינן נמי מעובדא דסמיא דפשטיה מוכח דאיהו לא ידע כבר כתבתי שבתוס' העמידוה כשאמר העד דאיהו ידע וכן דינאי אבל לפי מה שפירשתי קרוב אני לומר דכל ששתק בשעה שהעיד העד הויא שתיקתו כהודאה שאע"פ שהוא לא ידע בדבר כלום חשבינן שתיקתו כהודאה ועובדא דינא נמי אפשר שפעם אחד שתק הוא או אמו לדברי העד והתורה האמינתו (מיד) כך נראה בעיני בדברים הללו: גרסי' בגמ' [ד' סו.] עובדא דינאי המלך והביאו הרי"ף ז"ל אגב גררא בפ' האשה שנתארמלה ושם אכתוב בו בס"ד: אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה. דהכי אמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי אפקה ומיהב לה כתובה שאינה מפסדת כתובתה אא"כ זינתה בשני עדים וקנוי וסתירה בעד אחד נמי אם קינא האיש את אשתו על פי שנים שאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ונסתרה אפילו בעד אחד נאסרת עליו לפי שיש רגלים לדבר כיון שכבר קינא לה ממנו ואחר כך נסתרה עמו: תנן התם בנדרים בפ' בתרא (דף צ:) האומרת טמאה אני לך. מוקמינן לה התם בגמ' באשת כהן דאי באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס אמאי יוצאה אלא לאו באשת כהן דנהי דאסורה ליה אית לה כתובה דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרא שרי הלכך מזלו גרם ומ"ה יש לה כתובה: השמים ביני לבינך. מוכח התם בגמ' דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה הא לאו הכי אין בדבריה כלום [דאמרי' לה זילי ולא מפקדת אפריה ורביה] כדאמרי' בפ' אף על פי (דף סד.) ואע"ג דאמרי' באגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך דאלמא פירושו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת לאברהם שרחקה מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע דאמרינן התם כמה דרחיקין שמיא מן ארעא כך ההיא איתתא רחיקא מבעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל אבל [בגמ'] הכא מוכח שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה ליה אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא לך שדבר זה אין יודע בו אלא ה': נטולה אני מן היהודים. שאסרה על עצמה תשמיש כל היהודים וכיון שכן מוכחא מילתא דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ומש"ה כופין אותו להוציא וליתן כתובה:
נ״ח
חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה [ובנדרה] ותנשא: תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו הכי לא מתסרא אבעלה: יעשו דרך בקשה. מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס עצה טובה קמשמע לן. ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא כי אמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאף על גב דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מיגדר מלתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה ורשות בידם לעשות כן כדאמרי' בפרק האשה רבה (דף צ:) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי (יבמות צ: כתובות ג.) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקדושיה מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש"ה שריא לבעלה או אוכלת בתרומה נמי כדאמרי' בגמ' התם אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שלפסול נבעלתי לא סגי האי טעמא לפיכך יותר נראה לומר דמדינא כי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא שלא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא דמשום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא: ההיא איתתא. אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפי' לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל משרא שרי ולמה ליה לר"נ למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן: הא מילתא. תשמיש: אהלויי. עובדי כוכבים מוכרי אהל: נפטויי. מוכרי נפט: מהרזק. שהיה נחבא עם אותה אשה וכדאמרי' בפרק החובל (דף פה:) דהרזקי' באנדרונא: פרטיה נואף להוצא. פרץ מחיצה שבהוצא ודפנא: אירכוסי הוה מירכס. היה מחביא עצמו: בבאלי דבבא. במסך שלפני הדלת. והאי דאצרכינן להני טעמי לאו למימרא דבלאו הכי אתתא אסירא דליתא שאין האשה נאסרת על בעלה (כתובות נו.) אלא בקנוי וסתירה או בעידי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים. ואחרים אומרים דבדבר מכוער כי האי אי לאו הני טעמי הוה מפקינן לה מבעלה ויתבאר ביבמות בפרק כיצד בס"ד: מתני' כ"מ שיש קדושין ואין עבירה. בנישואיה שלא אסרתה תורה עליו: זו כהנת לויה וישראלית. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי כהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן ישראל שנשא כהנת או לויה בנה ישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. והאי כללא דרישא לאו דוקא דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והולד ממזר והרי יש כאן קדושין ואין עבירה ואעפ"כ הולד הולך אחר הפגום ובגמ' [ד' סז.] אמרי' דאי זו זו דתנן ברישא דמתני' אתא למעוטי האי גוונא: אלמנה לכהן גדול וכו'. שיש קדושין ויש עבירה דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין: אחר הפגום. הנולד מפסולות לכהונה פסול בן ממזרת מישראל ממזר ובן ממזר מישראלית ממזר ובן נתין מכשרה [נתין] ובן נתינה מישראל [נתין]: מכל העריות. של חייבי כריתות: הולד ממזר. בגמ' [דף סז:] יליף לה: הולד כמוה. ולד עובדת כוכבים עובד כוכבים אם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר: ולד שפחה. עבד ושחררו בעליו מותר בישראלית: גמ' מנלן. דלא תפסי קדושין בשפחה: האשה וילדיה וגו'. בשפחה כנענית שיחדה לעבד עברי ואמר קרא לא יצא הבן עם אביו חפשי: כי יסיר את בנך. לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר משמע דהבן הנולד לו מעובד כוכבים מבתך קאמר שיסירנו העובד כוכבים מאחריו ושמעינן מינה דבן בתך אפי' מן העובד כוכבים קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דמשמע מינה דקפיד נמי בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן העובדת כוכבים אין קרוי בנך אלא בנה והלכך בנה ליכא ביה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעובד כוכבים גמור הוא וכיון דפשטינן [מקרא בשפחה] דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קידושי בעובדת כוכבים נמי כיון דפשיטא דולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי ומיהו רש"י ז"ל נראה שגורס עובדת כוכבים מנלן אמר רבי שמעון משום ר' שמעון בן יוחאי לא תתחתן בם לא יהא לך בם תורת חתנות כלומר ומהא נפקא לן דלא תפסי בה קדושין. ולדה כמוה מנלן : האי בשבעה אומות. שבארץ ישראל הוא דכתיב שאר עובדי כוכבים מנלן: דדריש טעמיה דקרא. בב"מ (דף קטו.) גבי אלמנה עשירה דקאמר ממשכנין אותה דטעמא מאי אמר רחמנא לא תחבול בגד אלמנה מפני שאתה צריך לחזור לה העבוט לערב ומתוך שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית למשכן וערבית להחזיר אתה משיאה ש"ר בשכנותיה וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמור מינה כל המסירין מאחרי המקום: ואחר כן. לאחר שתשהא כפי גזרת הכתוב שהתיר לך יפת תואר כתיב והיתה לך שיהא לך בה הויה אבל מעיקרא קודם היתר לא:
נ״ט
קרינא ביה וילדו לו. שמתייחס אחר אביו: לא קרינא ביה וילדו לו. אלא אחריה הוא מתייחס ובגמרא פרכינן אי הכי שפחה נמי דולדה כמוה תיפוק לה מהאי קרא דהא לא קרינא ביה כי תהיין כדכתיב עם הדומה לחמור וקרא דהאשה וילדיה למה לי ומהדרינן דאין ה"נ ומוקמינן ההוא קרא לדרשא אחריתי: מתני' יכולין ממזרים ליטהר. מפסול זרעם שלא יהיו זרעם ממזרים: בנה עבד. ואינו ממזר דהא רבינן וולדה כמוה: בן חורין. ומותר בישראלית: הרי זה עבד וממזר. בגמ' יליף טעמא: גמ' לכתחלה קאמר. ממזר נושא שפחה דקסבר כי כתיב (דברים כ״ג:י״ח) לא יהיה קדש בישראלים כשרים כתיב ולא בממזר: או דיעבד קאמר. ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה ושפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדשות ואסיקנא לכתחלה קאמר וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחויב בשאר לאוין דחיתון שהרי אסור הוא בעובדת כוכבים ומאי שנא ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרינן בפרק השולח (דף מא.) לישא שפחה אינו יכול תירץ ר"ת ז"ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתו בעבירה קדוש ועומד. הוא: ודוקא ממזר לשפחה וכו' דעבד אין לו חייס. ואינו מתייחס אחר אביו דכתיב עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחר האב והלכך אי מנסבא לעבדא לא מהני מידי: והיינו דא"ר יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים נראה שהרב אלפסי ז"ל היה מפרש אותה שהממזר יכול ליטהר בכספו שיקח שפחה וישאנה אבל אין נראה משמעותה כן בפ' עשרה יוחסין: הדרן עלך האומר עשרה יוחסין עלו מבבל. כשעלו בני הגולה ובגמ' [דף סט.] מפרש דלהכי תני עלו מבבל ולא תנא עלו לארץ ישראל לאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו לארץ ישראל: חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה: חרורי. משוחררין: נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהן ולפי"ז איסור נתינים אינו אלא מדבריהם וזו שאמרו בהרבה מקומות בתלמוד ממזרת ונתינה לאו דוקא דאיסור נתינה דרבנן בעלמא הוא אלא דאגב גררא דממזרת שנו נתינה כשם שסמכו חלוצה לגרושה אע"פ שאיסור חלוצה אינו אלא מדברי סופרים ולפי זה לא קי"ל כרבא דאמר התם בפרק הערל (דף עו.) דלאו דחתנות דכתיב בז' עממין בגרותן נמי הוא אלא על מי שנתגייר מהן מותר לבא בקהל מיד חוץ מן הנתינים מפני שדוד גזר עליהם וזהו דעת הר"מ במז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה אבל אחרים סוברים דז' עממין בגרותן נמי אסירי וכדרבא מיהו דוקא אותן המתגיירין בעצמן אבל בניהם מותרין שהרי לא מנה בהם הכתוב דורות ובא דוד וגזר על הנתינים לעולם ונתינה דכוליה תלמודא היא אחת מז' עממין שנתגיירה שאסורה מה"ת בלאו דלא תתחתן בם ואף רש"י ז"ל עצמו כתב בפ"ד מיתות עובד כוכבים בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפ' ואלו הן הלוקין: שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל איזהו שתוקי וכו': לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרין לבא זה בזה אבל כהני בחללי וגרי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה הם: גרי וחרורי ממזרי וכו' מותרין לבא זה בזה. דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים [אלא] לבא בקהל : אבל לויי וישראלי וחללי בממזרי לא ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמרינן בגמרא (דף עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר' טרפון (דף סט.) דקי"ל כוותיה הוא הדין לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנוין במשנתינו שאין מותרין בעבדים תנא חרורי וא"ת והני כולהו היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלא תתחתן בם דקאי (יבמות דף עו.) אשבעה עממין בגרותן אליבא דרבא. ואיכא למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון [דא"כ לשתרו בעממין עצמם וי"ל דאה"נ דלא מחייבי בלאו דחיתון] אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתינים שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו: גמ' כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו וכו' עדות לישראל. אותן שהן לישראל הוא מעיד עליהם שהם משלו: משפחות ישראל . שהם ישראלים גמורים: גרסי' בגמ' [דף עא.] אמר רבי יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה אמר רבי יהושע בן לוי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל משפחה שנטמעה נטמעה וה"פ כסף מטהר ממזרים הנטמעין בישראלים מחמת ממונן והוא גורם להם שיטהרו שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילן מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפא דקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה צדקתו של הקב"ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל ונטמעו נטמעו וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם. וגרסינן תו בגמרא [שם] כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל כלומר כעיסה מעורבת: אמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא. היכלא שבועה והיכלו של הקב"ה בידינו הוא לגלות פסול משפחות א"י: אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה שני גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דא"ר יצחק משפחה שנטמעה נטמעה. ואין להפרישה לרחקה ולברר ספק מטומעיהם מי לא נטמעו ומי נטמעו אלא יניחום והם כשרים לעתיד לבא: משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע. כלומר הכריזו שהם פסולים בן ציון אדם חשוב ובעל זרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו בא אליהו לטמא ולטהר לרחק ולקרב כגון אלו הוא דידעינן כלומר שהכל מחזיקין אותן בפסולין אלא שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה ומכאן נראה שאף בזמן הזה משפחה שנטמעה נטמעה כלומר שמי שיודע פסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת הכשרה ולעתיד לבא אע"פ שיודע הדבר תהא כשרה ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אע"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותן לצנועין והיינו דגרסינן בגמ' תנא עוד אחרת היתה שם ולא רצו לגלותה אבל חכמים מוסרין אותם לתלמידיהם פעם אחת בשבוע ונ"ל שהוא מן הטעם שכתבתי ומ"ה היודע עכשיו פסול משפחה שנטמעה אינו חייב לגלותה ולא רשאי אלא לצנועין ותמהני דמשפחה שנטמעה מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב כדאמרינן בגמרא כשהקב"ה מטהר את השבטים שבטו של לוי מטהר [תחלה] שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף והיינו לעתיד לבא אבל בזמן הזה מנלן ולקמן אפרש: ת"ר [דף עב:] ממזרים ונתינים טהורין לע"ל דברי ר' יוסי ר"מ אומר אין טהורין. ואמרינן עלה בגמ' בשלמא לר"מ היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד. כלומר יבדלו הממזרין ויתישבו בפני עצמן: אלא לר' יוסי מאי וישב ממזר באשדוד כדמתרגם רב יוסף יתבון בני ישראל לרוחצן בארעהון דהוו דמיאן לנוכראין עלה. כלומר (יבדלו) דאשדוד אף הוא מגבול א"י דקא חשיב ואזיל סרני פלשתים העזתי והאשדודי: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הוה אתא אליהו ומפיק מינן צורני צורני. כלומר חבורות חבורות. וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללין לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי רחוק כדאמרינן (עדיות פ"ח משנה ב' ג') ורחקוה בני משפחתה. הכהנים שומעין לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות הא איפסקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורים לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועין דאילו אותן שנטמעו השתא נמי טהורין הן שאפילו היודעים בהן אינן מעידין בהם לפי שהם טהורים מה"ת וכן משמע כל הסוגיא דר' מאיר ור' יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל ופלוגתייהו דר' יוסי ור"מ בידועין היא והיינו נמי דמקשינן ומתרצינן וישב ממזר באשדוד ע"כ. ותמהני דמדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי אליהו ומפיק מינן צורני צורני משמע דפלוגתייהו בשאינן ידועין היא דאי בידועין מאי אתא לאשמועינן והיכי שייך למימר מפיק מינן אלא ודאי משמע דלר"מ יבא אליהו ויפסול אותן שהן מוחזקין אצלנו בהכשר ובודאי דכיון שהם בחזקת כשרות הרבה מטמעין בהן ומאי דאמרי' בשלמא לר"מ היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד הכי קאמרינן בשלמא לר"מ היינו דקא מגלי לן קרא שאליהו יפסול המוחזקין אצלנו בכשרות ויבדילם אלא לר' יוסי הרי המוחזקין בכשרים יניחם בחזקתן ולמוחזקין עכשיו בפסולין קרא למה לי דפשיטא דמצות לא יבא תנהוג לימות המשיח כדרך שהיא נוהגת עכשיו ועוד תמהני דודאי ריב"ל דאמר כסף מטהר ממזרין לית ליה דר' יוסי אי ר' יוסי אפי' בממזרין ידועין קאמר דא"ה כסף ל"ל ונטמעה ל"ל וכולה סוגיא כפשטא עלה רהטא דמשפחה שנטמעה בממזרין קאמר ושמא תאמר משום דקי"ל כר' יוסי דאפי' ממזרין ודאין טהורין לעתיד לבא מוקמינן לה קרא דוישב מצרף ומטהר כסף במשפחה שנטמעה בעבדים ודלא כריב"ל דאילו לנטמעה בממזרין אין אנו צריכין לנטמעה ולא לכסף דאפי' ודאין טהורין ושנדחוק ונאמר דכל מאי דאמרי' במשפחה שנטמעה בעבדים היא א"כ מנ"ל דאף בזמן הזה אם נטמעה בעבדים נטמעה דלמא כשם שלעתיד לבא יטהר הקב"ה ממזרין ודאין וידועין כך יטהר המטומעים בעבדות אבל בזמן הזה לא אלא ודאי משמע דפלוגתייהו דר' מאיר ורבי יוסי במטומעין היא ופשיטא לן שאין בין העולם הזה לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן שאליהו לא יגלה משפחות [המטומעין] אע"פ שכולן יהיו גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך ואף לרב ר' יונתן הכהן ז"ל מצאתי בפירושיו הלכה כר' יוסי דמשפחה שנטמעה נטמעה ואפשר עוד לומר דר' יוסי אפי' בודאין קאמר ואיהו ומאן דפסיק כותיה ורב יוסף דאמר דאי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי אליהו ומפיק מינן צורני צורני לית להו בנטמעה מידי אלא לדברי המכשיר מכשיר אפי' בודאין ולדברי הפוסל אליבא דרב יוסף פוסל אפי' במטומעין ומיהו מ"ד כסף מטהר ממזרין דמשפחה שנטמעה נטמעה לא ס"ל כרבי יוסי שפוסל אפי' במטומעין אלא כר"מ דודאין פסולין לעולם אבל מטומעין אין אליהו עתיד לגלותן וכיון דחזינן אמוראי טובא דאזלי בהך שטתא ריב"ל ור' יוחנן ואביי דהוא בתרא דאמר אף אנן נמי תנינא נקטינן כוותייהו [במטומעין] ונראה שזהו דעת הר"ם במז"ל שכתב בסוף ספר שופטים בימי מלך המשיח וכו' ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומר על שהם בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם [עכשיו] אין מגלין אותם שאין בין העולם הזה לימות המשיח לענין זה כלום:
ס׳
גר נושא ממזרת. דקסבר קהל גרים לא אקרי קהל: מותר והולד ממזר. דכתיב לו הלך אחר פסולו והוא הדין בישראל שנשא ממזרת שהולד ממזר והכי איתא לעיל בגמ' [דף סט.] בסוף פרק האומר: לא ישא ממזרת. קסבר קהל גרים איקרי קהל: מותרין בכהנת. אע"פ שהכהנים אסורים בגיורת ומשוחררת וחללה דקסבר לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולין לאותן שישראל ולוי אינו מוזהר עליהם כגון אלו: ומותר בממזרת כר' יוסי מיהו דוקא עד עשרה דורות א"נ עד שישתקע שם גיותו ממנו אבל אחר מיכן אסור בממזרת והכי איתא בגמרא לקמן [דף עה.] וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה בגר שנשא גיורת דוקא אבל גר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שאי אפשר לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש [דף סו:] קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע: אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו: אין משתמשין באשה. שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים: אין שואלים בשלום אשה כלל ואפילו ע"י שליח. שמא מתוך שאלת שלום יהיו רגילים זה עם זה על ידי שלוחן ויבאו לידי חבה ובגמ' אמרינן דאפי' על ידי בעלה אסור והא דאמרינן בפרק הפועלים (דף פז.) דעל ידי בעלה שואלים היינו ששואלים לבעלה בשלום אשתו אבל לשגר לה שלום אפי' ע"י בעלה אסור: במומו פוסל. אם רגיל לקרות לאחרים ממזר חוששין לו שמא ממזר הוא ואם הוא אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא: שתיקותא היינו מיחסותא. הבא לבדוק בודק את השתיקה [בבבל] לבדוק בשתקנים: וגרסי' בגמ' [דף עא:] אמר ריב"ל אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו שמץ פסול יש באחת מהן ואין מניחה לידבק בחברתה. פירש"י ז"ל ולפיכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם והר"ם במז"ל כתבה בפ' י"ט מהל' אסורי ביאה לומר שחוששין להם וראוי להתרחק מהם: מתני' אי זהו שתוקי כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. וכשקורא אבא אמו משתיקתו: אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. מפרשים בגמ' [דף עד.] שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכר"ג דתנן בפ"ק דכתובות (דף יג.) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה אמרה להם מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת מיהו דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל דאילו ר"ג לא הוה מכשר אלא ברוב כשרים אצלה כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה לא מהימנינן לה ואליבא דאבא שאול מהימנינן לה ואפסיקא הלכתא בגמ' [שם] כאבא שאול וכתב הר"ם במז"ל בפרק ט"ו מהל' אסורי ביאה שאע"פ שהיא נאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא ומשמע דטעמא דלהכשיר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דדבר תורה [דף עג.] שתוקי כשר אבל לפסלו ולהתירו בממזרת לא כדאשכחן [בבכור] דהימניה רחמנא מדכתיב יכיר אבל לדידיה לא הימנה ואף על גב דחיה נאמנת כדאיתא בגמ' [דף עג:] שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר דמיירי בארבע נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר וגלוי מלתא בעלמא הוא דמגליא והיינו דבגמ' לא אמרינן בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי אלא אמרינן דאי אמרה לכשר נבעלתי בלחוד מהימנה: ומיהו אע"ג דמהימנה אפילו ברוב פסולין היינו דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה אבל האשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין מדאמרי' בפ"ק דכתובות [דף יד.] הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא להתיר לאשה לינשא לכתחלה עד דאיכא רוב כשרין ודעת הר"ם במז"ל בפרק י"ח מהל' אסורי ביאה דבעינן תרי רובי מדאמרינן התם בפ"ק דכתובות (דף טו.) בקרונה של צפורי היה מעשה וכדרבי אמי דאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם עוברת שם דאיכא תרי רובי כדאיתא התם וסובר [הרב] ז"ל דאפי' בטוענת לכשר נבעלתי בעינן תרי רובי ואחרים חולקין ואומרים דלא בעינן תרי רובי אלא בשותקת אבל בטוענת לכשר נבעלתי בחד רובא סגי: גרסי' בגמ' [דף עג.] אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין. כלומר דכיון דמכירין את אמו ופנויה היא רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהם ממזר ואף עובד כוכבים ועבד אם באו עליה אין הולד ממזר: ומיעוט פסולין. כגון ממזרין או קרובין: ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דאזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא מעלה עשו ביוחסין: וממזר בשתוקית נמי מדאורייתא שרי דהא ר' יוסי דקי"ל כוותיה דריש בגמ' לעיל [שם] מהא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ולא מיתסר אלא משום מעלה: וגרסי' תו בגמרא מצאו מהול אין בו משום אסופי. כלומר דאי לאו דכשר הוא לא טרחה ביה לממהליה: משלטי הדמיה. כלומר מתוקנין ומיושבין אבריו אין בו משום אסופי דאי פסול הוה לא מתקנא ליה הואיל ודעתה להשליכו למות: ותו איכא גווני טובא בגמ' שאין בו משום אסופי ויש בו ולפי שהם דברים שאין מצוין לא טרחתי לכתבם: צדי [רשות הרבים אין בו משום אסופי] רה"ר יש בו משום אסופי:
ס״א
אסופי כל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו. לומר בננו הוא כלומר אביו או אמו והכי איתא בירושלמי: נאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנין עליו. ויהבינן טעמא בגמ' הואיל ויצא עליו שם אסופי: ובשני רעבון. שהרבה נשלכים לא רצו חכמים לפוסלן מפני יציאת קול: נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי. ארבע נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר: שלא קרא עליו ערער. שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר: אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות. שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרי' (יבמות דף פח:) דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד במילתא דעבידא לאגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת: נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי וכו'. אם שנים מעוררים על המקח: במה דברים אמורים בזמן שהמקח תחת ידו. דרמיא עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דאיק: אבל בזמן שאין מקחו בידו. דשניהם מוחזקין בו: אינו נאמן. דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דאיק לזכור מי הוא: ופרכינן ונחזי זוזי ממי נקט. דקס"ד שלא קבל המעות אלא מא' מהם והא ודאי מדכר דכיר ליה וכי תימא וכי דכיר ליה מאי הוי בשלמא בזמן שמקחו בידו איכא מגו דאיבעי יהיב ליה לחד מינייהו אבל כי אין מקחו בידו אפילו דדכיר ליה מאי הוי והא ליתיה אלא כעד אחד דעלמא יש לומר דהכי. קאמר [כשם שהאמינו חיה מפני שברוב הפעמים אי אפשר בלאו הכי והאמינו ג"כ דיין] בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אע"ג דליכא מגו משום דזמנין טובא דליכא סהדי להימניה נמי למוכר אפילו בזמן שאין מקחו בידו מהאי טעמא. ומהדרינן לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו ואמר מחד מדעתאי ומחד בעל כרחאי. דכיון דמתרוייהו שקל [זוזי לא דכיר שפיר מהי מדעתיה ומהי בע"כ אבל היכא דלא שקיל] זוזי אלא מחד הכי נמי דמהימן אף על פי שאין מקחו בידו ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחין עומדין לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל ויש כאן שיטות אחרות וכתבתים בריש בבא מציעא בס"ד: נאמן דיין וכו' בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו. שעדיין לא יצאו משם משגמר את דינם נאמן לומר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למדכר: ונחזי זכותא מאן נקט. ביד אי זה מהם פסק דין של זכות: ונהדר ונדיינינהו. למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו ולנאמנותו ליהדר הוא בעצמו או אחר וידונם לפי טענותיהם: בשודא דדייני. בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל לפי לבו של דיין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דאמר כל נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם שכניו שניהם קרוביו ואמרי' שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר ולזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר לפיכך אין רוצין לחזור ולדון שמא יטנו לבו לצד שני: אמו כל שבעה. שעדיין אין אביו מכיר בו כל שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר: מאי בדוקי שבודקין את אמו וכו'. פרשתיה במשנתינו: מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה. כגון ממזרת בשתוקי ואע"פ שזה ודאי וזה ספק ואיכא למימר שמא כשר הוא אפ"ה שרי כדילפינן לעיל בגמ' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ובגמ' פריך הא תנא ליה רישא ומפרש לה: ר' יהודה אוסר. בגמ' מפרש לה: ודאן בודאן מותר. כמו ממזר בנתינה: ודאן בספקן. כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי: ספקן בודאן. שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני: ספקן בספקן. שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית ואסופי בשתוקית: אסור. שמא זה כשר וזה פסול: וכותיים בגמרא מפרש מאי ספקייהו כך כתב רש"י ז"ל אבל הר"ם במז"ל בפט"ו מהלכות אסורי ביאה התיר שתוקי ואסופי בנתינים והוא תמוה ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפרק י"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים. ור"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דכיון דשתוקי ואסופי מדינא שרו ולא אסירי אלא משום מעלה בעלמא כמו שכתוב למעלה כי עבוד מעלה בכשרים כלומר למפסלינהו בישראל אבל זה בזה מותרין ור"א סבר דאפילו בהני עבוד מעלה וקי"ל כוותיה: גרסי' בגמרא [דף עד:] תנו רבנן בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה. כלומר בן תשע שנים ויום אחד שהוא גר עמוני וכו' דבכי הא חזי לביאה פסלוה לכהנת מן התרומה ומן הכהונה ולויה וישראלית מלינשא עוד לכהן ואיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח.) והתם מפיק לה מדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ולויה וישראלית יליף מבת ובת וכל הני בר מחלל כהן הבא עליה אחר כך חייב משום זונה דמשום חלל ליכא דאין חללה אלא מפסולי כהונה כדאמרינן לקמן [אבל] חלל משוי לה חללה דאע"ג דאפילו בכהנת אין ביאתו בעבירה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין התם בפרק אלמנה [דף סט.] יליף לה מדכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו מה הוא פוסל בביאתו אף זרעו פוסל אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה שאף החלל עושה אותה זונה והוא תמוה כיון שאין ביאתו בעבירה: תנן בפירקין [דף עו.] הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה אמה ואם אמה ואם אבי אמה ואמה אם אביה ואמה ואם אבי אביה ואמה לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת. זו היא גרסת רש"י ז"ל. ופי' הנושא אשה כהנת כלומר ממשפחות כהנים בודק בדורותיה ד' אמהות שתים מצד האב ושתים מצד האם שהם שמונה לפי שכל אחת אמה עמה ונקט האי לישנא לפי שמפני בדיקת הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אלא אם כן הוא בודק שלמעלה מהן ולפיכך בודק אמה ואם אמה שלא היו ממזרות או אחת מפסולות לקהל ואם אבי אמה של אשה זו שהוא נושא ואמה של אם אבי אמה ואם אביה של זו שהוא נושא ואמה של אם אביה ואם אבי אביה של זו שהוא נושא ואמה. ואם היא לויה או ישראלית זו שהוא נושא מוסיפין עליהן עוד אחת אם אחת בכל זוג וזוג ונמצא שהן שתים עשרה. ואיכא מאן דאמר בגמ' שש עשרה ומאי אחת דתנן במתני' זוג אחת והחמירו בלויה וישראלית מפני שהפסול בהם יותר מצוי. ואמרינן עלה בגמ' מ"ש בנשי דבדקינן ומ"ש בגברי דלא בדקינן. כלומר כגון אביה ואבי אביה ומפרקינן נשי דכי מנציין בהדי הדדי בעריות הוא דמבזיין. כלומר בעריות דנפשייהו ולא בעריות דאמהות דהיינו פסולי יוחסין אם איתא דאיכא מילתא לית לה קלא [גברי דכי מנציין בהדי הדדי ביוחסין הוא דמבזו אם איתא דאיכא מילתא אית ליה קלא] ופרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידיה כלומר ביחס בעלה ארבע אמהות ומפרקינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי כהונה כגון חללי גרי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליחסן רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות דדוקא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמבדק לא אצרכינהו כך פרש"י ז"ל והיא דרך הר"ם במז"ל בפ' י"ט מהלכות איסורי ביאה אבל בנוסחאות כתוב לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת ולפיכך פירשו משנתינו כך הנושא אשה כהנת כלומר שהוא נושא אשה כשרה לכהונה ובידוע שהוא כהן שהוא צריך לחוש לפסולי כהונה בודק ארבע אמהות בלבד דפסול כהונה בהכי סגי אבל לוים וישראלים שבדיקתם מפני פסולי קהל צריך שיבדקו עוד אחת ואין ה"נ שהכהן גם כן צריך להוסיף ולבדוק מפני פסולי קהל עוד אחת ומתניתין ה"ק שהבדיקה המיוחדת לכהנים בארבע אמהות סגי לה אבל בבדיקה שהיא שוה אף ללוים וישראלים צריך להוסיף עוד אחת ובהכי אתי שפיר מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידיה ומפרקינן מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כלומר אין ה"נ דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא משום הכי לא תנא מתני' שהיא בודקת בו מפני שאינה דומה בדיקתה לבדיקתו איהו בדיק אף בפסולי כהונה ואיהי לא בדקה אלא בפסולי קהל ואין ה"נ דסיפא דתנא לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת אחד האנשים ואחד הנשים במשמע וזה שהחמירו בבדיקת פסולי [קהל יותר מבדיקת פסולי] כהונה מפורש בירושלמי [הלכה ד] שהקשו ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן א"ר בון אחת זו ואחת זו קנס קנסו כדי שיהא אדם מודבק בשבטו ובמשפחתו כלומר כולה מתני' קנס הוא בין בכהן בין בישראל ובדין הוא שלא יהו צריכין בדיקה אבל קנס הוא כדי שיהא אדם מודבק בשבטו ובמשפחתו שהיא בדוקה לו ולא יהא צריך לטרוח ולבדוק וקנסו בלוים וישראלים יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקים כל כך ביוחסין ואין מדבקים במשפחותם א"נ דפסולי קהל שוה בכל הצריכו בדיקה יתירה:
ס״ב
וגרסי' בגמ' [דף עו:] אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ כלומר דמתניתין ר"מ היא אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות אמר רב חמא אמר רב ואם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה כלומר אפי' לרבנן. וערעור זה פרש"י שקראו עליה שני עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת הקול והר"ם במז"ל כתב בפ' תשעה עשר מהלכות איסורי ביאה דהיינו כשהעידו שנים שנתערב בה אחד מפסולי קהל או מפסולי כהונה ואפשר דכי בעינן קריאת ערעור דוקא בחשש ממזרות מפני שמכירין ישראל ממזרין שביניהם אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליה ערעור צריך לבדוק וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל ואחרים אומרים דלרבנן דקי"ל כוותייהו אפי' בחללות א"צ לבדוק כל זמן שלא קרא ערער: גרסי' בגמ' [שם] אושפיזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה מנצו איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא אתו לקמה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך. כלומר מרבויא דמשימות דקרא קא יליף שום תשים וגו' מקרב אחיך תשים דמשמע כל משימות ואפי' שררה קטנה וא"ל רב אדא בר אהבה ואפי' אמו מישראל א"ל אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה: מתני' בת חלל זכר. דוקא נקט כדקתני ואזיל דבת חללה שנשאת לישראל כשרה לכהונה: לעולם. בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרי' בתה של חללה מישראל כשרה לכהונה: ישראל שנשא חללה בתו כשרה. וטעמא מפרש בגמ'. ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד הנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל: חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה בגמ' פריך הא תנא ליה רישא ומפרקי' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל: בת גר זכר. אפי' מישראלית: כבת חלל זכר. ופסולה לכהונה אבל בת גיורת מישראל כשרה וטעמא דכולהו תנאי דפליגי בגיורת מפרש בגמ': גמ' אי נימא פסולה לו. ואפי' הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינה של ממזרת הוי הולד חלל: והרי מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר: דפסולה לו. דכתיב לא יוכל בעלה הראשון: ובניה כשרין. בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא: היא תועבה. כלומר בעונש עברה: והרי אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה כהן משום חללה דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו: ה"ק אי זו היא חללה המוזכרת בתורה שעיקרה משמעות המקרא שכתוב חללה לא יקחו וא"צ לפרש מדברי סופרים דמקרא נפקא בהדיא: כל שנולדה מאיסור כהונה דסתם חלל היינו נולד מפסולי כהונה כדכתיב לא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית ע"י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זה שהיה כשר ונתחלל כדאיתא בגמ' לעיל מהא: ישראל שבא על אחותו משוי לה זונה. פשיטא לן דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילה פסולה ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מיבעיא לן חללה משוי לה ללקות עליה כהן משום חללה או לא: לכהן גדול מיבעיא. והלא מהדיוטותו נאסרה עליו:
ס״ג
כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט. שיחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם זונה גרושה וחללה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכהן גדול אע"פ שנאמרו לו בלאו אחד: פשיטא מגרע גרע. בתמיהא וכי מפני שנעשה כהן גדול נתמעטה קדושתו והלא בהדיוטתו נחלקה עליו בשני לאוין: כך חלוקה אלמנה מגרושה. שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דכתבה קרא הכי [לפלוגי אלמנה לחודה ולא נקט] לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמחולקת מזונה מכהן הדיוט קי"ל מדגלי בגרושה והוא הדין בחללה אבל אלמנה דאתוספא בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה (אצטריך לאפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קי"ל דגלי בגרושה וה"ה בחללה אבל אלמנה דאתוספא בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה) איצטריך למילף: חללה. למה נאמרה הרי אסורה להדיוט לומר לך: אין חללה אלא מאיסור כהונה. מקרא יתירה דרשינן דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר לך שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל: ונאמר להלן. בכהן הדיוט: מה כאן בכהן גדול זרעו חולין. דכתיב לא יחלל: הלכך. הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה: כהן הדיוט או כהן גדול הבא על אחותו פנויה זונה משוי לה. ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה: חללה לא משוי לה. ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה: חזר ובא עליה. או הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה: נהגו כהנים סלסול. מעלה: נשא. בת גר שנשא גיורת אין מוציאין מידו: מתני' האומר בני זה ממזר. שנולד מחייבי כריתות: אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין כשר להעיד עליו כך כתב רש"י ז"ל ותמהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשרות הוא אין ערער פחות משנים: ואפילו שניהם. אשה ובעלה אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר אע"ג דאיהי קים לה ואע"ג דעובר לית ליה חזקה דכשרות אפי' הכי לא מהימני והיינו אפי' דקתני והכי מפרש בגמ': ר"י אומר נאמנין. ארישא נמי פליג: גמ' יכיר. גבי בכור כתיב: יכירנו לאחרים. שאם אין ב"ד מכירין בו נאמן אביו עליו [לומר בני] זה בכור ליטול פי שנים ומוכח בפרק יש נוחלין (דף קכז:) דלר' יהודה דקיימא לן כותיה אפי' היו מוחזקין באחד שהוא בכור האב נאמן לומר לא כי אלא זה: בן גרושה. וכהן חלל הוא: נתגיירתי ביני לבין עצמי. וקי"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה: נאמן אתה לפסול עצמך. שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני שלשה שהרי הודית ושוית נפשך חתיכה דאיסורא: לדבריך עובד כוכבים אתה. דגר צריך שלשה: וה"מ אבנו. שאין בנים לבנו היום: אבל אבן בנו. כלומר שיש בנים לבנו היום אפילו אבנו לא מהימן שאם נאמינוהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן והיינו דקתני ואינו נאמן על בנו גדול ובגמרא [דף עח:] אמרינן בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי ומפרקינן בצריך הכירא. כלומר דקרא לבכור הוא דאתא וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו ופרכינן למאי הלכתא לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה במתנה לא מצי יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לאחר מכן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. וכתב [הרמב"ן] בתשובה דמהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הר"ם במז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות מכירה שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנה במתנה ושמעתין מוכחא דאילו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים דנפלו ליה קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי עאל ליה ומאי קני ולא אצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומדר' מאיר נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב ועוד הביא ראיות אחרות: מתני' אם שלה קדמו קדושיה קדושין. דבטליה לשליחותא דשליח: ואם אין ידוע. אי זה קודם: שניהם נותנין גט. אם באת להנשא לאחר: וכן האשה וכו'. בגמ' מצריכים להו:
ס״ד
גמ' וקדשה היא עצמה בעיר. בו ביום: והרי היא בוגרת. בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות אב להיות קדושיה קדושין ומצאנוה בוגרת בו ביום: הרי היא בוגרת לפנינו. וקדושיה קדושין ולא של אב: חוששין לקדושי שניהם. שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קדושיו: אילימא בתוך ו' חדשים. שבין נערות לבגרות דאמרי' אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד [כלומר דמשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ו' חדשים בלבד] ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה נכרים בדדיה כדתנן במסכת נדה [דף מז.] פגה בוחל צמל: בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו. הא כל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר סימני נערותיה וכי בדיקנא בפניא ואשתכח בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת הואי דלמא השתא הוא דבגרה: אלא בתר ו' חדשים. והא ודאי משמלאו ו' חדשים בגרה לה: וכי תימא וכו'. רש"י ז"ל לא גריס ליה דמהיכא תיסק אדעתין למימר הכי מי קאמר אין בין נערות לבגרות פחות מו' חדשים: לא צריכא דקדיש ביומא דמשלם שיתא. אביה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתביא: מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. שכל היום היא בחזקת שתביא: מתני' אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת שכבר בדקה כשנשאה: ולא על הבנים. כדמוקמינן בגמ' בקטנים וכרוכין אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכים ליחסם ע"י עדים: מביא ראיה על הבנים. שהן בני אותה אשה וא"צ להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן: מביא ראיה על האשה. שהיתה מיוחסת: ועל הבנים. שמאותה אשה היו: גמ' בכרוכין אחריה. נדבקי' אצלה: מביא ראיה על האשה. שנשא במדינת הים ומסיים ואזיל באלו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים. דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם א"צ להביא ראיה על הקטנים: באשה אחת. שאמר אשה אחת נשאתי אבל אמר שתי נשים נשאתי ומתה האחת ואלו בנים של זאת מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה: על הגדולים ועל הקטנים. ואפילו כרוכין אחריה שמא בניה של חברתה היו וגדלתן: לא שנו. דסמכינן אכרוכין: אלא בקדשי הגבול. אם כהנים הם אוכלין בתרומה משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשרה לכהונה סומכים על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הם ואינם חללים: אבל ליוחסים. אם יש בהן בנות אין נישאות לכהנים עד שיביא ראיה שהן בנותיה של זו: ר' יוחנן אמר אפי' ליוחסין. סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמן ואפילו לענין דיני נפשות לישרף וליסקל זה על זה כדלקמן וכ"ש ליוחסין להכשר כהונה: מלקין על החזקות. על דבר שאנו מוחזקין בו שהוא כן ואפי' אין עדות בדבר וסוקלין ושורפין וכו' כדמפרש לה ואזיל: הוחזקה נדה בשכנותיה. שראוה שכנותיה היום מלובשת בגדי נדותה: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית. בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם עדות גמורה: נסקלין זה על זה. אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו והיא עליו: ונשרפין זה על זה. אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה: ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו. בחזקת שהוא בנה: ולפי מש"כ למעלה דאפילו לרבנן דאמרי [דף עו:] כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפ"ה כהן צריך לבדוק משום חללות אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילה אבל לדברי האומרים דאפי' כהן אינו צריך לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דסבירא להו לרבנן דכל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא: מתני' לא יתייחד אדם עם ב' נשים. מפני שדעתן קלה עליהן ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף היא תעשה כמותה: עם שני אנשים. שהאחד בוש מחבירו: ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים. בזמן שאשתו עמהן וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו כך כתב בנוסחאות (עי' בתוס') וקי"ל הכי דסוגיין כוותיה בפרק אין מעמידין והרי"ף ז"ל גורס ריש משנה בזמן שאשתו עמו ישן: גמ' מ"ט. לא יתייחד עם שתי נשים כאשה המתיחדת עם שני אנשים: דעתן קלה עליהן. ושתיהן נוחות להתפתות: אלא. להכי נקט קרא בן אמך: לומר שבן מצוי עם האם ובגמ' מפרש פשטיה דקרא במאי כתיב. וכי אמרי' אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה לאו דוקא דהא שרי נמי להתייחד עם בתו ואחותו כדאיתא לקמן [דף פא:]: באותה שעה. שבא אמנון על תמר גזרו על הייחוד אפי' דפנויה: ויחוד דעובדת כוכבים נמי. אע"ג דלא שכיח ודוד לא גזר עליו באו שמאי והלל וגזרו עליו: פתן ושמנן וכו'. כלומר גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדי שלא יבא לשתות סתם יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהם משום דבר אחר. כלומר גזרו על יחוד דבנותיהן משום חשש עבודת כוכבים דליכא למימר דבנותיהן [היינו] בביאה דאי דרך חתנות דאורייתא היא ואי בזנות אפי' בצנעה ב"ד של חשמונאי גזרו אלא בנותיהם דקאמרי היינו יחוד דבנותיהן הכי מסקינן בפ' אין מעמידין:
ס״ה
לא שנו אלא בכשרין. משמע דהיינו סתם בני אדם שלא הוחזקו בפריצות ואע"ג דבגמ' [דף פא.] אמרי' דאהדר ליה שמואל לרב יהודה דכי אמרי' בכשרי' שפיר דמי לאו כגון אנן אלא כגון ר"ח בן פפי מדת חסידות היתה שלא היה מחזיק עצמו בכשר אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה לא תתיחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה וכו' משמע דס"ל דמדינא קאמר [ומשום דלא שכיחי כשרים כר' חנינא בר פפי לא חשש לכתוב היתר כשרים] ותמהני א"כ למה כתב בסמוך לה ההיא דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים כמו שאכתבנה בסמוך שנראה שאין לה ענין אא"כ אשה אחת מותרת להתיחד עם סתם ב' אנשים: מעשה היה והוציאוה עשרה במטה. בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה: דמחברי עשרה וגנבי כשורא. שישבו משוי לעשרה: מלקין על היחוד. מכת מרדות: ואין אוסרין. אשת איש על בעלה מחמת יחוד: ל"ש. דמלקין אותה: מוציא לעז. שיאמרו ראוה שזינתה ולפיכך הלקוה והאידנא ליכא מיתת ב"ד למקטלינהו: מלקין על לא טובה השמועה. משיצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה וגרסי' בגמ' מר זוטרא מותיב אפסירא על כתפיה ומקרי ליה אל בני כלומר קורא לפניו אל בני לא טובה השמועה להודיע שעל לאו זה הוא לוקה אפסירא קבישטר"י בלע"ז: בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד. להלקות דמסתפי מבעל דילמא השתא אתי: גרסי' בגמ' [דף פא.] אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין לה משום יחוד במתניתא תנא איפכא [אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא במתניתא איפכא] אנן נעביד לחומרא וה"פ אנשים מבחוץ. כלומר בבית החיצון ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד. לפי שהחצונים אין להם דרך לפנים ואיך יתייחד אחד עם הנשים אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ הלכך אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם הנשים ובמתניתא תנא איפכא דאנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד בפנים ולא ירגישו בו חבריו אבל אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס שאם תכנס היא בפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים ואם אחד מהם יוצא לחוץ לבין הנשים אין זה ייחוד דמסתפי שמא יצא אחד מחביריו אחריו שהרי דרך הפנימים על החצונים: מתני' בזמן שאשתו עמו וכו' מתייחד אדם עם אמו ועם בתו. כדאמרי' לעיל לומר לך בן מתייחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו: וישן עמהן. הבן עם אמו ובעודו קטן קאמר דישן עמה בקירוב בשר כדמפרש ואזיל: הגדילו זה ישן בכסותו כו'. וכן הבת עם אביה בעודה קטנה: גמ' מתייחד אדם עם אחותו. לפרקים אבל אינו דר תמיד בייחוד אצלה בבית: ודר עם אמו או עם בתו. דלא תקיף יצרא עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקריבתא (סנהדרין דף סד.) מכי כחלינהו לעיניה ובגמ' פרכינן עליה דשמואל ממתני' מתייחד אדם עם אמו ועם בתו ומסקי' דתנאי היא וה"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ולפיכך פסקה הר"ם במז"ל כן בפ' כ"ב מהל' אסורי ביאה ובמתני' דלקמן [דף פב.] נמי תנן ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין וגרסי' עלה בגמ' תניא אמרו לו לר' יהודה לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה וליכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכ"ש עם בהמה מדאמר שמואל ואפי' בהמה [ולא פליג ר' יהודה] דדלמא רועה שאני מפני שהוא רואה תמיד ברביעתה ומ"ה א"ר יהודה לא ירעה רווק זה נראה לי אבל תמהני משום דחזינן בגמ' אמוראי טובא דמשמע דסברי להו כשמואל דאביי מכלי להו מכולי דברא ורב ששת מעבר לה נהרא ורב חנן א"ל בתמיה לרב כהנא לא סבר לה מר אפי' עם בהמה וא"ל לאו אדעתאי אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' כ"ב מהל' איסורי ביאה דמדינא שרי וחכמים הללו ממדת חסידות היו נוהגין כן [וכן כתבו בתוס']: [דף פא:] אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות. נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול לייבום לפני בעלה ותעשה לה צרה וכן אשה וצרתה ואשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפ' האשה שהלכה [דף קיז.]: שיודעת טעם ביאה. כלומר מה היא ביאה שתדע לספר הדברים בשוק: ואינה מוסרת עצמה לביאה. מתוך שהיא קטנה עדיין לא לבשה יצר הרע הילכך אין כאן משום דעת קלה ושוב לא תהא נוחה להתפתות: תינוקת בת ט' שנים. כדמסיים סיפא דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמ"ד (בנדה ד' מו.) בת ט' שנים ויום אחד שהביאה שתי שערות סימן הם מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא בעלמא: ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד. קרי ליה הגדיל ולא ישן עוד בקירוב בשר: וזה וזה. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין שבדדיה דהיינו בוחל כדתנן במס' נדה (דף מז.) בוחל אלו ימי הנעורים. ושערך צמח אלא ללישנא קמא אי אתיא ב' שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת י"ב שנה ויום אחד: בושה לעמוד לפניו ערומה. בידוע שיש בה יצר טעם ביאה ובהלכות כתוב לא שנו אלא שבושה ובספרים שלנו כתוב לא שאנו אלא שאינה בושה וכן בפרק כ"א מהלכות אסורי ביאה: אמר רבא לא אמרן אלא דמקדשה. תמהני דבגמ' הכי גרסינן רב חנן איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמיקדשה א"ל עבר מר אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר אני רוצה בפלוני א"ל ומר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך סבירא לי הכל לשם שמים. כלומר לעשות קורת רוח לאמה שאני מחבב את בתה ומעשה זה אע"פ שהביאוהו על משנתינו נראה שאין לו ענין לישן עמהן בקירוב בשר דתנן ועוד דבתו תנן בת בתו לא תנן ובהאי עובדא נמי לא מזכרינן רבא כלל ועוד שפשט מעשה זה מראה דהיכא דמיקדשה אע"ג דליכא שדים נכונו ואפי' בבתו אסור אם בתו ובת בתו שוות בדינן אבל נראה שגרסא אחרת היתה לו לרב אלפסי ז"ל: מתני' לא ילמד רווק סופרים. רווק. פנוי בלא אשה: סופרים. מלמדי תינוקות. כלומר לא ירגיל רווק עצמו להיות מן המלמדי תינוקות ובגמ' מפרש טעמא: וכן לא תלמד אשה סופרים. לא תרגיל עצמה להיות מן מלמדי תינוקות: אף מי שאין לו אשה. מפרש בגמ' אף מי שיש לו אשה ואינה שרויה אצלו: לא ירעה רווק את הבהמה. שלא יתאוה לה: ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת. שלא יבואו לידי משכב זכור: וחכמים מתירין. שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה: וכל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכות לו: לא יתיחד עם הנשים. ואפי' עם הרבה נשים לפי שלבו גס בהן וכולן מחפות עליו ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל שלשה או ארבע שפיר דמי כך פרש"י ז"ל אבל בפ' כ"ב מהלכות איסורי ביאה כתוב אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור להתיחד עמהן ואחרים פירשו דמשום דתנן דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן ואפילו הן [נשים הרבה] :
ס״ו
ולא ילמד את בנו אומנות בין הנשים. אומנות שהיא נוהגת עם הנשים: חמר גמל ספן קדר בעל קדרות. כל אלו אומנות ליסטין כשהולכים בדרכים הם נכנסים ולוקטין עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרין לבני אדם ומעבירין על תנאיהם: רועה. בהמות שלו מעבירן בשדה אחר: חנוני. מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטים: גמ' משום אמהתא דינוקי. אמותיהן של תינוקת שמצויות אצלם להביא את בניהן לבית הספר: כל אומנות אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי בהן בשעתן אבל תורה מתן שכרה מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה מעכשיו אוכל מן הקודמות שנאמר עוד ינובון בשיבה יצמחו צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו: הדרן עלך עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
