תלמוד בבלי - מסכת קידושין · דף ס״ט עמוד א

האומר לשפחתו - מעוברת: הרי את בת חורין - בגט שחרור זה וולדך עבד: ולדה כמוה - משוחרר כדיליף בסיפא שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה הולד שתלד לאדוניה אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה:

מאי תלמודא - היכא שמעינן מהאי קרא דבריו קיימין: אמר רבא אדרבי יוסי הגלילי - האי קרא אדרבי יוסי קאי ולדה כמוה משום שנא' כו':

מתני' יכולין ממזרין ליטהר - מפסול זרעם שלא יהו בניהם ממזרים: מתני' עשרה יוחסין עלו מבבל - כשעלו בני הגולה ובגמרא מפרש לה דאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו: בנה עבד - ואין ממזר דהא ולדה כמוה: בן חורין - ומותר בישראלית: הרי זה עבד ממזר - בגמרא יליף לה טעמא:

גמ' לכתחילה קאמר - ממזר נושא שפחה דקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר: או דיעבד קאמר - ממזר שנשא שפחה אבל לכתחילה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) דמתרגמינן לא יסב גברא וגו' דשפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדישות: טיהרת את הזכרים - שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחה בידו: ואת הנקבות לא טיהרת - אין דרך אשה לגלות ממקומה ולבקש תחבולות לינשא בסתר מאחר שיש מוחין בידה אלמא ר' טרפון דיעבד קאמר דאי לכתחילה כיון דאין מוחין בידה ממזרת נמי תנסיב לעבד:

עבד כנעני אין לו חייס - אינו מתיחס אחר אביו דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הילכך אי מינסבא לעבדא לא מהני מידי:

אי אקדמתיך אטהרתיך לבנך - אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך: שפיר - שהיה אומר לו ליקח שפחה: מאי ניהו - מאי הוה אמר ליה איסורא לא היה מינסיב עצה למיעבד ומשני דמינסיב לו עצה ואמר ליה זיל גנוב ותיזדבן לעבד עברי ותהא שפחה מותרת לך דמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית ולא מוכר עצמו ולהכי נקט זיל גנוב והוא הדין נמי מצי לאקשויי מי שרי לאנסובי עצה למיגנב אלא מקשיא אחרת סלקיה דאי הוה מקשי ליה הא הוה מצי ליה לשנויי אלא דאמר ליה מכור עצמך לעבד עברי וכרבי אליעזר דאמר בפרק קמא (לעיל קידושין דף יד:) זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית:

והאמר מר - במסכת ערכין: אלא בזמן שהיובל נוהג - דמצי למקרי ביה עד שנת היובל יעבוד עמך:

לא יבא לו - דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו:

לא יבא לו - דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו:

כולד במעי בהמה דמי - שאין מתייחס אחר אביו כלל:

מתני' עשרה יוחסין עלו מבבל - כשעלו בני הגולה ובגמרא מפרש לה דאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו: חללין - כהנים חללין שנולדו מפסולי כהונה: וחרורי - משוחררי: נתיני - גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם: שתוקי ואסופי - מפרש להו ואזיל איזוהי שתוקי כו':

לויי וישראלי חללי גירי וחרורי מותרים לבא זה בזה - אבל כהנים בחללי גירי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה:

גירי וחרורי ממזרים כו' מותרים לבא זה בזה - דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים אבל לויים ישראלים בממזרי לא ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמר בגמרא (לקמן קידושין דף עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא בקהל ספק יבא: ואינו מכיר את אביו - וכשקורא פלוני אבא אמו משתקתו: בדוקי - בגמרא מפרש ליה:

גמ' מילתא אגב אורחיה קא משמע לן - על פי דרכו שהיה הולך ומדבר דבריו ליוחסין השמיענו ולמדנו דבר חדש בלישנא דנקט ולמדנו עוד ממנו דא"י גבוה מבבל:

בשלמא בית המקדש גבוה - דשמעת מינה דהא בארץ ישראל משתעי קרא:

כִּדְתַנְיָא: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר הֳ' אֱלֹקֶיךָ", מְלַמֵּד, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת. יש להקשות והלא מהאי קרא ליכא הוכחא אלא על בית המקדש שהוא גבוה אבל על ארץ ישראל ליכא הוכחא וכמו שאמרו בגמרא בשלמא וכו' ואם כן איך התנא יליף תרתי מהאי קרא בלחודיה?ונראה לי בס"ד דתנא דברייתא מפיק לתרווייהו מהאי קרא משום דלשונו כפול דאמר 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז, ח) וסגי לומר 'וְעָלִיתָ' בלבד לכך דריש 'וְקַמְתָּ' על גובה ארץ ישראל משאר ארצות דהליכה ממקום שפל למקום גבוה נקראת קימה ותיבת 'וְעָלִיתָ' דריש על עליה מן ארץ ישראל למקום בית המקדש כי ארץ ישראל נמוכה לגבי המקדש.אך בגמרא דמקשי בשלמא וכו' לא ניחא ליה בהאי דרשה משום דכתיב מקמי הא 'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' דמשמע דבארץ ישראל משתעי קרא ועלה קאמר 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' ולכן הביא על זה הוכחה מפסוק הִנֵּה יָמִים בָּאִים (ירמיה טז, יד) דאמר להדיא אשר העלה ואשר הביא בשאר ארצות.

רש"י ד"ה מאי ניהו. מה שהקשה הרש"א דהרי האדון כשישחררו עובר בעשה. נ"ל דמוכח מדברי הר"ן בפ' השולח (דף קסד) דבניתן לי כסף דמי העבד אין בו איסור והאושפזיכן היה נותן לו דמיו:

במשנה נתיני. וכ' התוי"ט לא אמר בגמרא מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו':

רש"י בד"ה לויי. וגיורת כו' בחזקת זונה. לכאורה קשה דהא לקמן בגמרא (עח) מפיק לה מקרא דיחזקאל דבעינן מזרע ישראל. ועי' יבמות (סא) תד"ה אין זונה שדברו בזה:

רש"י ד"ה מלתא. עפ"י דרכו כו' ומדבר דבריו ליוחסין כו'. כצ"ל:

אלא אי אמרת דיעבד מאי נינהו - פי' הקונטרס מאי האי דקאמר ליה איסורא לא הוה מנסיב ליה עצה למיעבד וה"ה נמי כשא"ל זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי דהוה מצי לאקשויי ומי שרי להשיאו עצה לגנוב ולעשות איסורא אלא גמרא פריך שפיר עוי"ל דאי הוה מקשה ליה הכי הוה ליה לשנויי דאמר ליה זיל ומכור עצמך וכר' אליעזר דאמר (לעיל קידושין דף יד:) אחד זה ואחד זה רבו מוסר לו שפחה כנענית: