חידושי הריטב״א על מסכת קידושין דף נ״ח עמוד א

אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת והא אמרינן בתוספתא שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של ע"ז אינה מקודשת והא תקרובות ע"ז איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן תדע דהא לרבי אליעזר תקרובת ע"ז מטמא באוהל מפני שהוקש למת ומוכח במסכת ע"ז במתני' דלא ויעבור תחתיה וגמר דילה דלא הוי אלא מדרבנן. מיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת ע"ז מדאורייתא אסור בהנאה והכי מוכח בב"ק דאמרי' גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לא דידיה קשחיט ולאו דמריה שחיט ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה דאי ס"ד תקרובת ע"ז דרבנן כי שחיט בה פורתא דמריה קא שחיט מן התורה ומחייבי בתשלומי ד' ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו אלא ודאי דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא ולטומאת אהל היא דהוי דרבנן משום דקרא שהיקש זבחי ע"ז למתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה. מיהו הא ודאי קשיא מדאמרינן פ"ק דפסחים אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדונייתא דהוי חמץ נוקשא דאיסוריה מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי דפירקין אמרי' עלה דמתניתין הא איסוריה דרבנן מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על דרב דאמר דברי רבי מאיר דאמר המקדש בחמץ כו' ומיהו ההיא לא קשיא דמימרא הוא ואליבא דרבי יהודה ומאן לימא דמודה בה רבי שמעון. וכן יש לתרץ לפי' רש"י ז"ל. ויש מתרצים דודאי באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת והכא ה"ק חולין בעזרה לאו דאורייתא אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן ואין בהם דבר של עיקר כדאמרינן בעלמא סימנין לאו דאורייתא שפירוש אינם דבר של עיקר לסמוך עליהן ולא נהירא. ויש שפירשו דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשינן עלה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא איסורי בהנאה דאי לא ימכרו לעכו"ם מיבעיא ליה ולפי פי' זה מה שאסרום חכמים אינו משום גזירה דפסולי המוקדשים דאי לא בהנאה נמי הוו להו למיסרינהו דלא ליתו לאהנויי מפסולי המוקדשין אבל ודאי רבנן הוא דבעי למקנסיה. ולא נהירא. אבל רש"י ז"ל פירש דעיקר קושיין מדקתני וכן חיה ואי מדרבנן נהי דגזרו רבנן בבהמה משום פסולי המוקדשים היכי גזרינן בחיה אטו בהמה הויא לה גזירה לגזירה וזה יותר נכון. ואחרים פירשו דקושיין מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה ואי מדרבנן לא הוו מחמרי באיסור הנאה כולי האי דלא לסגי להו בקבורה וכן פירש רבינו הרמב"ן זצ"ל:

משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. תמיהא מילתא האיך הם באים כאחד והרי אינם שוים בדינם דע"ז תופסת חליפיה וחליפי חליפיה עד עולם ואין אחד מהם יוצא לחולין ואלו שביעית ראשון ואחרון אסורים אמצעיים יוצאים לחולין דומיא דקדשים כדמפרש בשמעתין ואיכא למימר דהא כתב רחמנא בע"ז כי חרם הוא שאינו יוצא לחולין לעולם וכתב נמי והיית חרם כמוהו לומר שתופסת כל חליפיו לאיסור והוא עומד באיסור ונהי דאיצטרך למכתב והיית חרם לאסור כל חליפיו לא הוה מיצטרך כי חרם הוא לומר שתופס דמו ואינו יוצא לחולין דהא משביעית הוה יליף שפיר הילכך לגבי הא הוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כך תירצו בתוספת:

ה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ול"ג והיית חרם כמוהו דההוא מבעיא ליה למדרש כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו. הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. פירוש ומעשרות טבלים מבית אבי אמו לוי וחדא מנייהו נקט. א"נ כולהו באבי אמו כהן ובתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר ראשון לכהן כדאיתא ביבמות:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו. פי' וחשיב כמו הפריש' הכהן בחייו ונטלן לעצמו כדינו וירש ממנו ישראל זה דאנו הוה סבירא לן לאו כמו שהורמו היה חייב ישראל זה להפריש וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד. וכ"ת ולמה ליה לאוקמה בהא דהוא פלוגתא דתנאי לוקמה בשירש ממנו תרומות ומעשרות מופרשים. איכא א"כ מאי למימרא פשיטא דממונו גמור הוא אבל השתא אתא לאשמעינן דמתנות שלא הופרשו כמי שהופרשו דמיין: