תלמוד בבלי - מסכת כתובות · דף צ״ט עמוד א

הא מדסיפא כו' - דתרתי בדאוזיל למה לי לאשמועינן:

דאוזיל בדיתמי - שלא היה לה עוד עליהם כלום שהרי באחרון טעתה: אבל בדידה - כגון שטעתה אצל אחד מן הראשונים שהיה הטעות עליה שהרי יש לה עוד לגבות ולמכור מהן מכרה קיים דאין אונאה בקרקעות וכ"ש שאין כאן שתות שיעור אונאה:

נתקבלה כתובתה - ולא אמרינן מכרה בטל:

התם הוא דאיסתלקא לה - במכירה ראשונה מהאי ביתא לגמרי וליכא למיגזר מידי אבל הכא דבמכירה ראשונה לא איסתלקא לה אימא אם טעתה במנה ראשון נמי יהא מכרה בטל: אטו מנה אחרון - דלא ניתי למימר מכרה קיים קא משמע לן דאפ"ה דוקא דטעתה במנה אחרון אבל במנה ראשון מכרה קיים:

דאי לא מצטרכי לך זוזי - ותתחרט במכירתך לא היית יכול לחזור אם מכרתיה:

דינר של זהב - שוה כ"ה דינרין כסף כדאמרי' בהזהב (ב"מ מד:) והם ששה סלעים: והביא לו בשלש סלעים חלוק - דהוי דומיא דזבין לי כורא וזבין ליתכא שהרי צוהו למכור כל הדינר בחלוק:

אמאי מעל - אע"ג דליכא למימר הכא טעמא דאפושי שטרי מיהו אי בעלמא מעביר על דבריו הוי על כרחין לא עשה שליחותו:

שוה שש - דהוה ליה עשה שליחותו דחלוק בת שש אמר ליה:

אטלית - שהסלעים האחרונים מדעתו הוציאם ולא מדעת בעל הבית:

רע בדמים - שקנאו בדמים מועטים והוא צוהו לקנותו בשש וא"ת מאי אכפת ליה: דא"ל אי אייתית לי בשית כל שכן - דמרווחנא טפי דהוי שוה תרתי סרי סלעים גדולים שהלוקח הרבה ביחד מוזלי גביה טפי:

דיקא נמי - דרע דקאמר ר' יהודה רע בדמים קאמר ובדאייתי ליה שוה שש וטעמא כדאמרן מדקתני מודה בקטנית דהתם לא מצי למימר כל שכן דאי מייתית בדינר זהב היה שוה יותר מכפלים דהוו מוזלי גבך טפי:

גמרא ת"ש נתן לו דינר זהב כו'. וכן שם במעילה איתא בגמרא השקלי וטריא כהכא הכל על בבא זו דדינר זהב. וצריך לתת טעם מדוע לא הביא מרישא דמתניתין שם בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' וע"ש בתד"ה והלך:

גמ' שם רי"א אף בזה כו'. פי' משום דפליג שם מקודם על בבא דרישא בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' ואמר דבעה"ב לא מעל לכן קאמר כאן אף בזה. אבל שם במשנה ליתא לב' תיבות הללו. אולם גם התוס' לעיל בד"ה כאן העתיקו אף בזה:

רש"י ד"ה דינר של זהב. והם ששה סלעים. ר"ל בקרוב וכלשון הרמב"ם שהביא שם התוי"ט. או כשיטת התוס' דמחירו אינו אלא כ"ד דינרי כסף והכ"ה הוא קלבון לפרוטרוט. ובחנם גמגם עליו המהרש"א:

תד"ה הא. דהא כתובתה ד' מאות זוזי. ק"ל דמ"מ כיון דכבר מכרה בעד ג' מאות ולא נשאר לה לגבות עוד אלא מנה שפיר נופל עלה לומר במנה דהיינו בעד מנה שמגיע לה עוד:

תד"ה נתן. וכתיב בכסף שקלים חמשים. כצ"ל:

תד"ה אלא. דמה כו' חשוב כמו לא ניחא כו'. נראה דלאו דוקא נקטי כמו אלא שהוא עוד חסרון טפי מאפושי שטרא. ולכן אין לפשוט מר"י מידי ומיושב קושיית המהרש"א:

תד"ה א"ה. שכן היה דעתו אם ימצא שש בשלש כו'. כצ"ל:

לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי. יש מי שפירש שגנאי הוא לי שאמכור היום ואחזור ואמכור למחר. ורבנו נר"ו פירש: דלאו דוקא קאמר משום רבוי שטרות, אלא משום שדרך בני אדם להקפיד כשהשליח עובר על דעתו ומגרע שליחותו, ומקפידין נמי ברבוי השטרות ונקט חדא מינייהו, והיינו דמייתינן עלה הא דמעילה. ולאו דוקא כשאמר לו לעשות דבר פלוני והוא עבר על דבריו, אלא הוא הדין עשה מעצמו, כל שעשה דבר שרוב העולם מקפידים בו הויא קפידא, והיינו דמייתינן הכא ולזה במנה, דהתם לא אמרו לה היתומים שתמכור כור או כורים אלא שהיא מכרה מעצמה, והוא ענין שבני אדם מקפידין (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק).

הא מדסיפא בדזילא כו' - דלא אפשר לפרש לאחרון יפה מנה ודינר במנה ודינר ומאי במנה במנה שלה דהא כתובתה ד' מאות זוזי ותימה אי בדזילא מאי איריא זילא בדלא זילא נמי מכרה בטל ומצינו למימר דתנא סיפא לגלויי רישא דבלא זילא עוד מצינו למימר דהוה אמינא טפי הוי מעביר לא זילא דמכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר מהיכא דזילא:

נתן לו דינר של זהב - תימה לפי מה דאמרינן בהזהב (ב"מ מד:) דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב היכי קאמר הכא והביא לו בשלש חלוק ובשלש טלית הל"ל בשלש וחצי דינר חלוק וכן טלית ועוד לא מצינו מנה הקדמוני מופלג משלנו כל כך להוקיר את הזהב ולהזיל את הכסף דעכשיו לא מצינו שיהא יקר הזהב על הכסף יותר ממשקלו אלא שנים עשר שקלים ועוד קשה ההיא דבכורות פרק יש בכור (בכורות דף נ:) גבי פדיון הבן דקאמר התם דקא יהיב ליה דינרא טיריינא שייפא ומהדר ליה שתותא וזוזא ופריך אי הכי עשרים נכי דנקא הוו אלא יהיב ליה זוזא ושתותא והשתא תימה על הלשון דקאמר זוזא ושתותא הוה ליה למימר חומשא מהדר ליה דהכל אחד אלא הכי פירושו ועיקר דדינר של זהב פי שנים בדינר של כסף לפי שכבד וגם עב הוא מדינר של כסף כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נה:) ובשילהי מסכת חגיגה (דף כז.) כעובי דינר זהב וגם כבד מן הכסף ושוקל דינר זהב פי שנים בדינר של כסף לפיכך דינר של זהב נמכר בעשרים וד' של כסף אבל משקל במשקל אין שוה משקל של זהב אלא י"ב של כסף וכן מוכח בהגדת דר' אליעזר בן הורקנוס (פרק לו.) דקאמר כתיב שקלי זהב שש מאות וכתיב וכסף שקלים חמשים הא למדת ששקלים נ' של זהב שוים שש מאות של כסף אם כן נמצאת למד שמשקל של זהב י"ב של כסף וזה לפי משקל שלנו כשהוא מזוקק ושחוט ואע"ג דבזבחים פ' בתרא (דף קטז:) פריך להני קראי ומשני להו בענין אחר מיהו לפי פשטות של מקראות משמעותם לפרש כמו בהגדה דר' אליעזר ואין מקרא יוצא מידי פשוטו והשתא אתי שפיר ההיא דבכורות (דף נ.) מהדר ליה זוזא של הכרעות שנותן קולבון לכל דינר של כסף דדינר של זהב נמכר בכ"ד של כסף ולכל ב' דינרין של כסף דהיינו חצי סלע אדם נותן הכרעה כדתנן בפ"ק דמסכת שקלים (דף ב.) הנותן סלע ונוטל שקל נותן שני קולבונות ומפרש בגמרא לפי שאחד הנותן ואחד השוקל נותן קולבון אלמא בכל שקל ושקל נותן קולבון ובסלע איכא ב' שקלים דרבנן והתם בשקל דרבנן איירי וכדתנן בפ"ק דשחיטת חולין (דף כה:) ובפ"ק דשקלים (דף ב.) ומייתי לה בפ' בתרא דביצה (דף לט:) האחין והשותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה ומפרש רש"י האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקולבונן ככל ישראל שהוזקקו ליתן מחצית השקל בראש חדש אדר לקרבנות צבור והטילו עליהם חכמים על כל אחד ואחד להוסיף קולבון לכל חצי שקל שיביא דהיינו שקל דרבנן דסלע היינו שקל דאורייתא ומפני שהם חצאי שקלים חתיכות דקות ופעמים שמחליפין אותו במנים ונותנים הקולבון בהכרע שכן מנהג כשמוכרין לשולחני שוקלין לו בויתור ואמרו חכמים הויתור לקולבון לכל משקל ומשקל ובדין הוא דהני אחין שמביאין שקל שלם ביניהם לא יתנו כי אם קולבון אחד לפי שאין שם אלא משקל אחד אבל חכמים הטילו עליהם שני קולבונות שלא לפחות מחביריהם ולמעט ההקדש הא חזינן מיהא שלכל חצי שקל דהוא שקל דרבנן כשפורעין לחנווני נותן קולבון להכרע והקולבון הוא חצי מעה כדפי' נמי במתני' בפ"ק דשקלים (דף ב.) הלכך לכ"ד של כסף ששוקל לקנות דינר של זהב שהוא י"ב שקלים דרבנן נותן י"ב קולבונות שהם שש מעה ושש מעה כסף דינר ולפיכך לא כלל ההוא זוזא בהדי שתותא ולימא חומשא כל זה דקדק ר"ת:

אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל - דמה שהביא לו חלוק קטן ורע חשוב כמו לא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה:

א"ה שליח אמאי מעל - וא"ת מעיקרא נמי אין מעילת השליח אלא בטלית ויש לומר דסלקא דעתין השתא כיון דאייתי ליה שוה שש בשלש אפילו מוסיף על דבריו לא הוי אלא שליחותיה קעביד שכן היה דעתו אם ימצא שם בשלש שיקנה לו טלית במותר אי נמי מעיקרא סלקא דעתיה מעל אחלוק ומדרבנן מעל השליח אבל עכשיו אפילו מדרבנן אמאי ימעול אי נמי השתא לא משמע ליה מעילה אטלית דסלקא דעתיה הואיל וקנה שוה שש בשלש אותם שלש שנשארו הרי הם כמו חולין ומשני אטלית דמשום הכי לא נפקי לחולין: אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל. דמה שהביא לו חלוק קטן ורע חשוב כמו לא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה:

כל שכן דהוה שוי תריסר - כן הוא ודאי כפירוש הקונטרס תרתי סרי גדולים יתר מכפלים דהקונה הרבה ביחד מוזלי גביה טפי מהקונה מעט ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא דהוה שוה טפי מתרתי סרי ולפיכך לא מעל בעל הבית שהרי העביר על דעתו דמפסיד בעל הבית בכך שאם היה קונה בשש הוה שוה יותר מכפלים והשתא אתי שפיר דבקטנית מעל שאפילו יקנה הרבה ביחד משום הכי לא מוזלי גביה טפי מאילו זבין בפרוטה אבל אם נפרש דחשיב לה מעביר אע"פ שלא היה שוה אלא תרתי סרי בצמצום תימה אם כן בקטנית אמאי מעל דהא פשיטא בקטנית נמי אם נתנו לו תחלה שוה שש בשלש כמו כן בשלש הנשארים היו נותנים לו שוה שש. מ"ר: