א׳
גמרא ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו' א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא. עיין בתוספות דהני תרי טעמי צריכי להדדי והקשו על זה. ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות דחד מהני טעמי סגי דההיא עובדא איירי דאפקידו בי ר' מיאשא בסהדי כדמשמע לישנא דאפקידו גביה משמע שהוא ידוע כמ"ש ג"כ לעיל גבי מלוגא דשטרא בשם הריטב"א וכ"ש הכא כמ"ש שם ולפ"ז איירי בענין שהעדים היו יודעין שהופקד שבעה מרגליות בסדין אלא שאין להם שום סימן לא בסדין ולא במרגליות ומנין לא הוי סימן מובהק כמו שהביאו התוס' מההיא דפ' האשה שהלכה וא"כ אי הוי ר' מיאשא אמיד או שהיה חי אע"ג דלא אמיד הוי מצי למיטען דהנהו דאפקיד אהדרינהו ניהליה והני אחריני נינהו וה"ה דאי הוי אמיד אע"ג דשכיב הוי טענינן הכי ליתמי אלא כיון דלא אמיד הוי מילתא דלא שכיח ואהא מסיק ועוד אפילו אי אמיד הא יהיב סימנין והיינו סימנים גמורים ותדע דאל"כ בסמוך גבי כסא דכספא דקאמר נמי ועוד הא יהיב סימנא ע"כ היינו סימנים גמורים וה"נ דכוותיה ועוד דאף לפרש"י דיהיב סימנא היינו שהיו שבע וצרורים בסדינו נמי איכא למימר דהיינו סימן גמור שאין דרך ב"א לצרור מרגליות בסדין ולפ"ז מצינן למימר נמי שהעדים לא ידעו כלל שהיו שבע מרגליות אלא שראו שהפקיד לו איזה דבר צרור בסדינו ומהשתא נמי בחד מהנהו ב' טעמי סגי דכיון דלא אמיד אפילו את"ל דמנין לא הוי סימן מובהק אפ"ה לית לן למימר שהמרגליות הן שלו אלא מסתמא כך הפקידו אצלו ועוד דאפילו אי אמיד כיון דהעדים יודעים שהפקיד שום דבר צרור בסדין וזה נותן סימן דהיינו סימן מנין ושהן צרורין בסדין לית לן למימר שמה שהפקיד אצלו החזיר לו והני אחריני נינהו ואהא מסיק נמי שפיר ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק גביה אבל רגיל דעייל ונפיק אפילו הנך תרתי טעמי להדדי נמי לא מהני דדלמא איניש אחרינא אפקיד. והתוספות שלא פירשו כן היינו משום דמשמע להו דהכא איירי בדליכא עידי פקדון דאי בדאיכא עידי פקדון מאי קאמר דאי רגיל דעייל ונפיק אימר איניש אחרינא אפקיד וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות וכן הוא במרדכי פרק האשה שהלכה מיהו למאי דפרישית א"ש. וכה"ג יש לפרש בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך שהפקידו בעדים אלא שהעדים אין להם סימן מובהק דאפשר שימצא כמותם כיוצא באלו אלא דאפ"ה כיון דלא אמיד אין לנו לומר שמה שהפקיד החזיר וזה הכלי הוא כיוצא בו משלו דהא לא אמיד ועוד דאפילו אי (לא) אמיד הא יהיב סימנין מובהקין ממש מה שאין לו לידע אא"כ הן שלו ואהא מסיק דברגיל דעייל ונפיק לא מהני דאימר איניש אחרינא הפקיד כלי שיש בו סימנין מובהקין שזה אומר אבל הכלי שהפקיד אצלו לא היה לו אותן סימנים מובהקים וזה הוחזר לו בחיי הנפקד ולפי שזה יודע שאדם אחר הפקיד אצל הנפקד כלי שנדמה להעדים כמו שלו סמיך למימר שהוא שלו אבל בדלא רגיל דעייל ונפיק אין לתלות כלל באחר דבכי הא בסימן כל דהו סגי כמו במוצא אבידה דמהדרינן אפילו בסימנין שאין מובהקין אלא דלהוציא מיד המוחזק היכא דאיכא למימר שהן שלו ודאי לא סגי בסימנין שאין מובהקין כיון דאיכא כיוצא בו ואי הוה אבוהון קיים הוי מצי טוען דידך החזרתי וזה שלי משא"כ כיון דשכיב ולא אמיד בסימנים כל דהו מהני כנ"ל נכון בעזה"י ובאמת שגדולי המפרשים ה"ה הרמב"ן והרשב"א שהביא ה"ה בפ' ו' מהל' שאלה כתבו ג"כ דאיירי בעידי פקדון והר"ן בשמעתין נמי כתב בתחילת דבריו דהכא איירי בדאיכא עידי פקדון ואפ"ה עלה לו הסוגיא בקושיא ומש"ה חזר בו ומסיק דע"כ הנך תרי טעמי צריכי להדדי משום דמשמע ליה דשב מרגניתא דצרירו בסדינא לא היה בהן סימן אחר אלא שהיו שבע וצרורות בסדינו ומש"ה כתב ותמיהני דא"כ מה בין האי לסימנא דשומשמין ולפמ"ש לא ידעתי מקום תימא בזה דודאי מה שהיו צרורות בסדינו הוי סימן מובהק אי משום דאין דרך לצרור בסדין כמ"ש התוספות או משום שהעדים היו מכירין הסדין אלא דאפ"ה אי הוי אמיד לא הוי מהני לגבי המרגליות דאע"ג דמהדרינן חמור בסימני אוכף היינו במציאה משא"כ להוציא ממון מחזקתו לא אשכחן דמהני בכה"ג אבל כיון דלא אמיד מהני וה"ה בדלא אמיד כיון דאיכא סימנים גמורים בסדין ובמרגליות נמי איכא סימן מנין אף לפי שיטת הר"ן א"ל דמהני כ"ש לפמ"ש דאיירי בסימן גמור דומיא דעובדא דכסא דכספא ודמטכסא דקאמרינן ועוד הא יהיב סימנים וע"כ היינו סי' מובהק וכן במ"ש ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאע"ג דאיירי בעידי פקדון אפ"ה לא מהני טעמא דלא אמיד לחוד אבל טעמא דסימנין עיקר ומהני לחוד דהו"ל כעדים וראה. ולפמ"ש ודאי מהני נמי טעמא דלא אמיד לחוד כיון דאיכא מיהו סימנין שאינן מובהקין בהדי האי דלא אמיד ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. ובעיקר דבריהם לענין דסימנים הוי כראה כבר האריך הש"ך בח"מ סי' רצ"ז וכבר עמדתי עליה ואין להאריך כאן במה שדקדקתי על דבריו רק ארמוז בקצרה דלולי שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים היה נ"ל דלגבי יתומים לא שייך הא מילתא דראה דכיון שהן באין בטענת שמא ורוצים להראותו לא מגרע כחם בכך דאפ"ה טענינן כל מאי דמצי אבוהון למיטען וא"כ מאן יימר דאבוה הוי משוי לה ראה דכיון שידע אמיתת הדברים אפשר שלא היו מראהו אא"כ שהיה אומר מקודם שהן שלו וא"כ לענין יתומים לא איכפת לן בראה אלא הכל תלוי בעיקר הטענה אי הוי מילתא דשכיח או לא כנ"ל ואין להאריך יותר ודוק היטב: