חידושי הריטב״א על מסכת כתובות דף ע״א עמוד ב

ושלא אתקשט בבגדי צבעונין ולא מצינן לאוקמ' מתני' דהכא בקשוט זה דסתם קשוט הגוף עד שיתפרש קשוט בגדים בבגדי צבעונין כפי' התם וכן פי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דכיון דקתני בעשירות שלושים יום ובעניות שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההוא קודם לכן צריכ' לכך קודם שלא תתגנ' על בעל' והוא יודע דקושיין דהכא לההוא לישנא דאמר התם דלר' יוסי [נוול] דלעולם [לא הוי נוול] דאלו לההוא לישנא דאוקימנ' דר' יוסי בניוול דחד יומא ובאומר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דנוולה דחד יומא לאו שמיה ניוול ל"ק ולא מידי דהכא איכא טפי מנוול דחד יומ' ואורחא דתלמוד' הוא דזמנין דארכינן סתמא במידי דאיכא פלוגת' וכדפרישנ' בדוכתא אחריתי הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרי' הניח' דברים שבינו לבינה ופלוגת' הוא התם דאבעי' להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מיפר וכו'. הקשו בתוס' דהא במתנ' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אייתי התם הא פלוגתא דרב הונא ודרב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפי' של רש"י ז"ל לכך הנכון כדפי' בתוספת דהכא ה"ק [הב"ע] בדברי' שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינ' והא פליגי בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי עינוי נפש דווקא קתני שאינו מפר מדין עינוי נפש אבל [משום] דברים שבינו לבינה שיש בהם עינוי נפש מיפר דכל היכא דמפר משום עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפי' נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפיר לאחרים אינו מפיר ואם נתגרשה אסורה וכדאמר נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הניחא למ"ד וזה פי' נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הכא במאי עסקינן בדברים וכו' ונסחי איכא דלא גרסי הכא ב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה ולכולהו פי' הא דאמר הכא בדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותנא בפי' בתרא דנדרים שלא אכחל ולא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברי' שבינו לבינה ובתוס' ובירושלמי איכא בהדי' שהבעל מיפר בין נדרים של עינוי נפש ובין דברי' של בינו לבינ' ומוכח לה מקראי ולא פליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפי פי' רש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספת אפי' ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מהלשונות שפרושם מתחלף ור"ת אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים עד אין לי נדרי עינוי נפש והניח' למ"ד התם דבעל מפר משום דברי שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר ואין צורך והא דאמרינן הכא דאתמר אע"ג דהתם לא הוה שמעתא אלא שע"י שאלה דאבעי' להו אפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאתמר:

לא מצינו שועל מת בעפר בין כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה אינו חושש לה הכי נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך:

הכא במאי עסקינן דתלת' קשוטי דאמרי' וכו'. ופרכינן ולא תתקשט ולא תאסור ופרקינן דא"כ קרי לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר"י לא חשוב מציאת קישוט ורחיצה דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהיה הבעל מיפר מודה הוא שיש לו ביזוי בדבר שחברותיה קוראת לה מנוולת ותתקשט ותאסור אי לב"ה שבת א' ולב"ש שתי שבתות וא"ת ולישני לה דהב"ע בשתלתה קשוטי' באסור פי' שאסור אסורי' אסור פירות עלי אם אתקשט ותאסור בפירות אין להמתין וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לתרוצי קישטא דמלתא לפום אוקימתא ואוקמא דתלנהו לקשוטי' בתשמיש:

וכמה ר' יהודא אמר י"ב חודש אמר ר' יוחנן עשר שנים בשלא נתן קצבה וא"ת למה יוצא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה וי"ל דכל שלא נתן קצבה מעתה הי' מצטערת ואמרה דמסני סני לה ור"ת והר"א ז"ל [פסקו] דהלכה כר"י ואחרים פסקו הלכה כרב חסדא ותמהי' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק הל' כשמואל דהא קי"ל דשמואל ור"י הל' כר"י ירושלמי אמר עולא בעניו' שלא נתן קצבה אפי' עד י' שנים שאין שועל עפר מקן מיתתן:

אמר ר' יהושע חוץ מן הרגל הא גופא קשי' אמר רגל א' יקיים והא דלא פרכי' הכי גבי חודש ויום משו' דהתם הימי' והחדשי' רצופי' ויכול לומר שני יוצא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרי' ליכא למימ' דתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל א' יוציא:

ושאינה רדופ' שנים יקיים ולא גרסינן דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן וכו' ומלתא באנפי נפשה ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרישא והדין אורח' דתלמידא ואחרים פירשו לפי גרסת הספרים דהא דקתני חודש א' יקיים שנים יוציא בכלה החדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה ולספר שבח' שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל א' שהלכה לבי' אבית שנים יקיים ג' יוציא והכי איתא בירושלמי משנתינו ברגל ראשון של רדופ' ומאי רגל ראשון של רדופין רבה בשם ר"י שרוצה להגיד שבח חמיה בבית אביה דכלה בבית חמיה פי' רש"י ז"ל שכבר נישאת ולבה גס בבעלה ואינה בושה הימנו:

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה וא"ת והאיך יכול הוא להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו וי"ל שתלה הנדר באיסור תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל כשאסרה היא עליה פירות עולם אם תלך וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיני' וסבר' מסנ' סגי לי וכדפרישנא תלמודא לעיל: