א׳
גמרא אמר ר' שמן בר אבא א"ר יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויו מיתיבי הזהב כו' מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כו'. ולכאורה משמע מכולה שקלא וטריא דשמעתין דבפחתי תליא מילתא וכלשון ראשון במשנה דלעיל הפוסק מעות לחתנו ע"ש ולא כטעם השני שדרך הנועדים להוסיף בשומא משום כבוד מיהו לפי מהרש"א ז"ל שם א"ש דתרתי טעמי בעינן וא"כ כיון דלא פחתי אינו פוחת אבל לפמ"ש שם מסברא דידי דבחד מינייהו סגי א"כ צ"ל דהכא לענין כסף וזהב אין דרך להוסיף בשומא דשומתן ידוע. אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה הכא וקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ומעיקרא מאי ס"ד דזהב הוא ככלי כסף כיון דזהב לפירש"י היינו גרוטאות וקס"ד דלא פחתי ואין דרך ג"כ להוסיף בשומתן. ומהיכי תיתי יפחות חומש ובשלמא לפי' מהרש"א ז"ל א"ש דמהאי סברא גופא מקשה ורוצה לומר דטעמא דדרך להוסיף בשומא משום כבוד לחוד סגי ודינו ככלי כסף דפשיטא דפוחת כיון דאיכא ב' טעמי דהא נמי פחתי משא"כ לדידי קשיא. מיהו יש ליישב כיון דמעיקרא ס"ד דאיירי בגרוטאות גדולות דפחתי קצת תו לא פלוג רבנן בין הפחת טובא או פורתא וכדאמרי' במסכת מעילה דהבא דכלתא דבן נון להיכא אזל ואהא מסיק דאפ"ה מפלגינן בין גרוטאות גדולות לקטנות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לר"ח ז"ל נראה דמה"ט גופא הוצרך לפרש בע"א: