ו׳
אי הכי תלמוד לומר וכחש, תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: אי הכי דשאנו קנס דאונס ומפתה משאר קנסות, דאפילו עמד בדין לאו ממונא הוא תלמוד לומר וכחש, בתמיה, כלומר, מאי איריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש, כי היכי דיליף שאר קנסות, כלומר, דלא דמי לתשומת יד דהוי עיקר תחלתו ממון, תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמרה ונתן ולא זכתה לו תורה עד שעת נתינה. עד כאן.וקשיא להדין, חדא דמוכחש עדיף טפי לרבי שמעון משום דנפקי כולהו קנסי מיניה, ואי משום ונתן לא נפיק לן מיניה אלא קנס הבת, והוה ליה למעוטי שאר קנסות מקרא אחרינא, הילכך טפי ניחא למעוטינהו כולהו מוכחש, כיון דסליק מכולהו.ועוד, דאיכא למימר משום דלרבנן לא משמע להו ונתן משעת נתינה, ניחא ליה למעוטי אף קנס הבת משום וכחש, דיצא לומר דאף כשתמצא לומר דמשעת העמדה בדין זכי בה, מכל מקום איכא למיפטרה משום וכחש דיצאו אלו שאין עיקרן ממון אלא קנס.ועוד, דאם איתא דאביי נמי משמע ליה דהא דקתני יצאו אלו שהן קנס שעיקרן קנס קאמרינן, אף על גב דהשתא ממונא הוי, כי פריק רבא כי איצטריך קרא וכחש, כגון שעמדה בדין וכו', מאי קא פריך ליה אי הכי יצאו אלו שהן ממון הוא, ואיצטריך רב שהוא ממון ומה שאינו ממון, אחר שהוצרך הכתוב למעט את שניהן, אם כן תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה גבי קנס הבת. ומיהו אכתי לא ידע האי מקשה שאר קנסות לדידן מאי טעמא מיעטינהו קרא, דאי הוה ידע דטעמא משום דעיקרן קנס, לא הוה קשיא ליה מידי, דכולהו ודאי שפיר ממעט להו מוכחש ואפילו קנס הבת, וכל שכן, דהשתא שאר קנסות אף על גב דהשתא הוי ממון להורישו לבניו, משום דעיקרן קנס מיעטינהו רחמנא מוכחש לענין שבועה, קנס הבת דאכתי ממון גמור להורישו לבניו, ואי מודה ביה לא מיפטר, אלא דגזירת הכתוב הוא בשבועה דליפטר, וקנס הבת לא הוי ממון כלל עד שעת נתינה, ומדינא לא מיחייב ביה קרבן שבועה דככפירת דברים בעלמא הוא, אם כן היכי קא נסיב רבי שמעון לכולהו משום וכחש, דהא על כרחין כולהו לא נפקא מחד קרא דבשאר קנסות לא הוי טעמא אלא משום גזירת הכתוב, ובקנס הבת הוי מדינא. ואם כן כיון דלא משום אחר מיעטינהו רחמנא, אי אפשר דוכחש פורט מה נחמן לשנויי ליה יצאו אלו שעיקרן קנס, דהא איהו נמי הכי משמע ליה,ומסתבר לי דהכי קאמר, אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה דבשלמא אי אמרת דכולהו קנסי לרבי שמעון אף על גב דעמד בדין לא הוי ממון לא להורישו לבניו ולא לשבועה, היינו דקא נסיב לכולהו קרא דוכחש בעמיתו בפקדון, לומר דוקא במכחש בממון גמור כעין פקדון יצאו כולהו קנסות, דאף דהא אי מודה בה מיפטר אלא אי אמרת דשאר קנסות משעת העמדה בדין הוי על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, ואי מודה בהו מיפטר ולא כפירת ממון הוא קנס לא כל שכן. אלא דאכתי לא הוי ידע טעמא, ומה קא מקשה לבסוף אי הכי יצאו אלו שהן קנס, ממון הוא ולא לפירוקיה דרבא קא מקשה, אלא אעיקרא דמילתא קא הדר לאקשויי, אי הכי דמשעת העמדה הוי ממון להורישו לבניו, אם כן ממון הוא ומאי יצאו אלו שהן קנס דקתני, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דיצאו אלו שעיקרן קנס קאמר. כן נראה ליולעיקר שמעתיה דאמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו כשלא עמד בדין, איכא למידק, דהא משמע בהדיא בפרק מרובה (ב"ק עא, א), גנב משל חבירו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו דאדם מוריש קנס לבניו ואפילו לא עמד בדין, דגרסינן התם, בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, אמר לו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה דבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והאי כיון דמית ליה אב זכה ליה במנאתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, אמר ליה מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי, אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה ליפלוג וליתני בדידה וכו', אלמא לכולהו אדם מוריש קנס לבניו, דהא רבא מתניתין דטבח ומכר ואחר כך מת אביו בשלא עמד בדין משמע ליה, ואפילו הכי משלם ארבעה וחמשה לאחין, ורב נחמן לא אוקמה בשעמד בדין, אלא דקסבר דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, דאי לא תימא הכי, כי לימא ליה ולטעמיך כשלא עמד בדין מי משלם ד' וה', והא אין אדם מוריש קנס לבניו, ולבסוף חזר ואמר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כולה מתניתן בשלא עמד בדין מיתוקמי להו.ור' שמעון נמי מודה בה בההיא, דהא קתני עלה ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ולא פליג ברישא, אלמא בדינא דרישא מודה. ויש לומר דאמוראי נינהו, רבה דהכא סבר דאין אדם מוריש שום קנס לבניו, ורבא ורב נחמן סבירא להו בשאר קנסות דאדם מוריש אותן לבניו, ובקנס הבת בלחוד הוא דאין אדם מורישו לבניו, וטעמא דמילתא משום דכיון דאין הבת עצמה של אב להורישה לבניו, אף קנסיה כל שלא זכה בהן האב בחייו ואינו מורישו לבנים והבנים עצמן אינן זוכין בהן שהרי אין הבת שלהן, ואפילו אב עצמו, פעמים שאינן שלו, כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, אבל שאר קנסות כיון שגוף השאר של יורשין הוא, והן יורשין אותו אף קנסא שלהן, ובמקום אב קיימי, מאי שנא האב ומאי שנא הבן דהא אינהו נמי מכוחו הן באין דנתרוקן זכות הנכסים וזכות האב להן.והא דאמר רבא בפירקין דלעיל (כתובות לח, ב): יש בגר בקבר ופקע אב, דאלמא משמע דאף בשאר קנסות אין אדם מוריש ליורשיו, דהא לגבי דידה קנסי הרי הן כשאר קנסות, ואפילו הרי פקע אב ולא ירית לה מחמתה, לא קשיא דהתם לא זכתה בהן היא מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן לפי שלא בגרה מחיים, ואף על פי שבגרה בקבר אין בגר ממש לזכות בהן, שאין המתים קונים ממש, ללישנא קמא דהתם דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי, הוה סלקא דעתין דאין חילוק בין קנסות דעלמא לזה, וכמו ששאר קנסות מורישן לבניו אף זו תוריש קנסיה לבניה. אי נמי יש לומר, דלישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, דכולהו קנסות ואפילו קנס זה אדם מורישו לבניו, כלומר, האשה עצמה מורישה אותו לבניה, אבל אב לכולי עלמא אינו מורישו לבניו מן הטעם שכתבנו, וללישנא בתרא סבירא ליה. וזה עולה לו יפה, משום כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, דאילו לפירוש קמא לא הוה ליה למימר אלא כגון שבגרה ומתה, דאף על גב דלא עמדה בדין הא מכי בגרה זכתה בקנסיה להורישו לאביה, ומיהו איכא למימר, דרבא הכא לטעמיה דרבה קאמר, וכשתמצא לומר דאדם מוריש קנס לבניו הכא נמי אף על גב דלא עמדה בדין אלא שבגרה ומתה.וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה דפלוגתא היא דאמוראי בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה, ר' יוסה אמר בסוף, פירוש: מאי זה זמן, אנו רואין שנתחייב זה שיהא ממון להורישו לבניו. ואותיב ר' יוסה לר' יונה על דעתיך דתימא משעה ראשונה, והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, אמר ליה מטית בה לההיא דתנא רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, והך סברא דר' יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן, ואותיב נמי ר' יונה לר' יוסה על דעתיך דתימא בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, משבגרה הרי הן של עצמה, ובוגרת יש לה קנס, אמר ליה מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ואתיין אילין פלוגייתא כהינין פלוגייתא דתניא תמן, גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם ארבעה וחמשה, אתיב ר' חגאי לר' יוסה על דעתך דתימא בעמידת בית דין הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אבא ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ותייה כר' יונה ור' חגאי ור' יוסה כדעתיה, אלמא שמעי מינה דפלוגתא דאמוראי נינהו, ורבה ורב נחמן ור' יונה בירושלמי כולהו סבירא להו דשאר קנסות אף על גב דלא עמד בדין אדם מוריש אותן לבניו, ודה"ה לארוסה שבגרה ומתה אף על פי שלא הספיק לעמוד בדין עד שמתה שהיא מורישה אותו לאביה או למורישיה, דלגבי דידה הרי הוא כשאר קנסות בעלמא כמו שכתבנו.ומתניתין דפרק מרובה (ב"ק, שם) בשלא עמד בדין, ולרבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו עד שעת העמדה בדין, לרבנן ולרבי שמעון בקנס הבת עד שעת נתינה ממש, משום דנתינה דכתיב ביה, ולדידיה מתניתין דמרובה כשעמד בדין אתשלומי כפל ארבעה וחמשה, וסיפא נמי כשעמד בדין על הכפל ולא עמד בדין על תשלומי ארבעה וחמשה.
