תלמוד בבלי - מסכת כתובות · דף ל״ז עמוד ב

לא תקחו כופר - משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון: דאמר רחמנא - שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון: לא תקחו כופר לנוס - קא ס"ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון:

וצריכי דאי אשמעינן מזיד - דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות: ואי אשמעינן שוגג - דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי: אבל מזיד - משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל:

כי אם בדם שופכו - ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא:

שאין פוטרין אותו - לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק:

ואתה תבער - בתר עריפה כתיב:

מיתה יפה - בסייף ומצד הסימנים שימות מהר:

כל חרם וגו' - משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט): ערכו עלי - ואע"פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא:

שדמיו קצובין - בתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו:

למומתין בידי שמים - כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים: יכול אף - חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון: חרם מן האדם - אדם שמחויב חרם:

אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה - כיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו: מיתות קלות - היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות:

ולא ממילא - שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם:

רש"י ד"ה ערכו עלי. והאי חרם לשון הקדש הוא. א"כ לא מתבאר בקרא דמיירי באדם היוצא ליהרג. ואולי יאמר דסיפא דקרא מות יומת הוא לביאור על מן האדם כלומר באיזה אדם אמרתי לך דלא יפדה. מות יומת פי' דעומד להומת. ואפשר דט"ס ברש"י וצ"ל והאי יחרם לשון הקדש הוא. וכל חרם פירושו לשון מיתה. אבל יותר הנל"פ גם לדרשה זו חרם ויחרם הם לשון מיתה. ומן לא יפדה דרשינן שאינו בתורת פדיה להאומר ערכי עלי. וכ"נ מפירש"י בערכין:

תד"ה לפי. בס"א שבגליון צ"ל לכתוב וגם בעליו ותו לא ומלת יומת למחוק:

תד"ה מיתות. וקשה כו' בלא תקחו כופר ובחרם סגי כו'. כוונתם פשוטה דמל"ת כופר לחודיה הוה ידעינן לכה"פ דרך עלייה של"נ שגגתו לכפרה. וא"כ ע"כ חרם אתיא לדבר שניתן שגגתו לכפרה. או איפכא דמחרם לחודיה ה"א דבר של"נ שגגתן לכפרה וא"כ ע"כ ול"ת כופר אתיא אפי' לדרך ירידה. ודברי המהרש"א בזה מגומגמין:

ולר' חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין מאי עביד ליה. דלא מצי לאוקמיה באומר דמיו עלי דהא פשיטא דלא אמר כלום, ולהא לא איצטריך קרא דהא אין לו דמים.ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא נתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך תלמוד לומר כל חרם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות, יש לומר ההיא הכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלא ממונא מינייהו למיפטרינהו מקטלא תלמוד לומר כל חרם, והרי מכל מקום הני מילי דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות.

וחדא במיתה ומלקות - ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל:

לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות - קשה לרשב"א דל"ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות:

ואח"כ נמצא ההורג - בפירוש החומש פ"ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כו.) דמייתינן עגלה ערופה אע"פ שעבר יוה"כ עליה:

הוקשו שופכי דמים כו' - הוה מצי למימר הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל כו':

מה להלן בקופיץ וממול עורף - וא"ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף: ברור לו מיתה יפה - ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה:

לפי שמצינו מומתים בידי שמים - דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו מדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ"ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי: יכול אף בידי אדם כן - יש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר"ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]:

מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה מני - פי' בקונט' כגון עבודת כוכבים ושבת וגילוי עריות שניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן וכן רוצח ניתנה שגגתו לכפרה ע"י גלות וקשה דא"כ למסקנא אמאי איצטריך חרס וכל חרס ולא תקחו ג' קראי בלא תקחו כופר ובחרס סגי דחד לדרך עלייה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות לפ"ה לכך נראה דמיתות קלות לא חשיב אלא הנהו שניתן שגגתן לכפרה ע"י ממון או ע"י קרבן אבל רוצח לא ניתן שגגתו לכפרה ע"י ממון אלא על ידי גלות וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהן כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות (דף ג:) דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח ומיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן ופריך ולא ממילא שמעת מינה מלא תקחו כופר ומהתם שמעינן כל מיתות חמורות ולמה לי קרא למיתות חמורות אבל למיתות קלות ודאי צריך קרא ומשני דאיצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עלייה שלא ניתן שגגתו לכפרה כלל וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות קשה לרשב"א דמאי איצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ"ד כופר היינו דמי ניזק ותירץ דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי מזיק: