תלמוד בבלי - מסכת גיטין · דף צ׳ עמוד ב

ופרומה משני צדדיה - אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן:

עם בני אדם סלקא דעתך - א"כ רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו: במקום שבני אדם רוחצים - והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן:

כי שנא שלח - פסוק הוא בנבואת מלאכי: אם שנאת' שלח - כרבי עקיבא: אם שנואה היא לפני המקום שלח - כב"ש ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא:

זוג ראשון - אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:

גמרא. לומר שאין זה בן זוגו. כצ"ל:

רש"י ד"ה זוג ראשון. כדכתיב בתריה אשת נעוריך כו'. תימה דכ"ז כתיב קודם כי שנא שלח. ואולי דר"ל בתריה דקרא וזאת שנית כו'. ולא היה לפניו הגי' בגמרא סופיה דקרא דואמרתם: סליק מסכת גיטין בס"ד

דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו וגו' והיא חברתך ואשת נעוריך. ואשת נעורים משמע אשתו ראשונה והכי נמי אמרינן ביבמות (סג, ב) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. סליק. סליק פרק המגרש בסיעתא דשמיא וסליקא לה מסכתא בסייעתא דשמיא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען ברוך ה' לעולם אמן ואמן נשלם זה ספר חידושי גיטין בי"ד ימים לחדש אדר שנת שמנים ותשע לפרט היצירה הנה באלבלאד דסינסקה יע"א נאם הכותב משה בר חיים אבן שבוקה ישמרהו אל

עם בני אדם סלקא דעתך - פירש בקונטרס אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה וקשה דהא טווה בשוק ויוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה ולא מצוה דבעיא היא בסוטה (דף כה.) אי עוברת על דת יהודית מותר לקיימה או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פריך נמי עלה ויש לומר דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה ועוד יש לפרש רוחצת עם בני אדם סלקא דעתך אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו או אפילו קלה שבקלות אינה עושה כן:

הכתוב קראו אחר - מיתוקמא אפילו כבית הלל ואערות קאי: