א׳
רש"י ד"ה עבד, וצ"ל בפנ"כ כאשה המביאה גיטה. לכאורה תמוה דהא אשה המביאה גיטה א"צ לומר בפנ"כ. אלא בגונא דחיקא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' כדאיתא לקמן סוף פרק ב'. א"כ נצטרך לומר דמיירי הכא ג"כ בכה"ג ואמאי צריך רש"י לזה ולא בפשוטו דעבד המביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ כיון דכי מטי שחרור לידו אשתחרר. והיינו הכל מטעם דאנן ל"ח למזוייף בגט ושחרור מטעם עגון. אלא דהחשש שמא יערער בשקר לומר מזוייף. והיכא דנותן בעצמו הגט ושחרור מיד ליד גומר ומגרש. ובודאי לא יערער. וזהו לענין איסור אבל לענין ממון אנן חיישי' למזוייף וא"כ מש"ה עצמו קנה דכ"ז דלא ערער האדון לומר מזוייף אנן ל"ח. אבל נכסים לא קנה דאנן חיישי' למזוייף. ואפשר לומר דס"ל לרש"י דלענין זה לא שייך פלוגתא דפלגי' דבוריה דמה דפסקי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה לא משום דהשטר קיים לדבר א' ולא קיים לדבר א'. דבאמת אם נתקיים השטר מקויים לכל מילי. ואם הוא מזוייף בטל הוא לכל דבר. אלא דלגבי איסור משים עגון הקילו שלא לחוש למזוייף ולגבי ממון חיישי' למזוייף. אבל בגוף המתנה דכל הנכסים לא נתקיים למקצתה ולזה פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום. ואף אם יערער האדון לא מהני. ועל עדות זה דבפנ"כ דהוי עדות קיום מהני העדות לגבי עצמו ולא לגבי נכסים וזה מקרי שפיר בכלל פלגי' דבוריה דמהני העדות במקצתה, גם י"ל דרש"י ס"ל כהסוברי' דבעלמא הבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות או שלא בפניו לא טענינן מזוייף. וא"כ ע"כ הכא מיירי דהאדון מערער וטוען מזוייף וע"כ הא דעצמו קנה משום דאמר בפנ"כ: