א׳
גמרא ור' עקיבא אי חוץ ס"ל כו' ר"ע שמיע ליה דאיכא דאמר חוץ ואיכא דאמר על מנת כו'. והקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הרמב"ן ז"ל דבתרווייהו פליגי א"כ מאי מקשה הא שפיר פריך ר' עקיבא אתרוייהו ולענ"ד לא ידעתי מאי ענין קושיא זו לשיטת הרמב"ן ז"ל דבלא"ה מצינו למימר דר"ע שמיע ליה דר"א אפילו בחוץ שרי וא"כ כ"ש לעל מנת ואיהו גופא מטעמא דנפשיה אסור בתרווייהו. ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא משמע לן דליפלגו תנאי מסתמא בתרי מילי דהוו מתרי טעמי אם לא היכא שמפורש כן בהדיא אלא דמאן דס"ל הכא דפליגי בתרווייהו והיינו משום דתרתי מחד טעמי אתיין דמסברא בחוץ אסור ובע"מ שרי אלא דפליגי בקרא דלאיש אחר דר"א משמע ליה דרשא להיתירא וע"כ לחוץ אתי ורבנן משמע להו קרא לאיסורא וע"כ לע"מ אתי נמצא לפ"ז לר"ע דאית ליה פירכי בתרווייהו דמסברא ודאי אסירי לקושטא דמילתא א"כ ע"כ דלא משמע ליה קרא דלאיש אחר כלל להתירא ולאיסורא נמי לא דהא לא איצטריך ומקידושין נמי לא מצינן למילף כיון דאית ליה פירכא והקישא לאו להכי אתי אע"כ דלא דריש כלל להאי קרא דלא משמע ליה וא"כ אי שמיע ליה דשרי ר"א בחוץ היינו כדר' יוחנן דמאיסור כהונה יליף ולפ"ז לא מצינן למימר לר"ע דפליג אדר"א בתרתי דא"כ הו"ל תרי מילי בתרי טעמי ומש"ה לא משמע לתלמודא הכי ומוקי למילתא דר"ע דאיכא דשמיע ליה חוץ ואיכא דשמיע ליה ע"מ כן נ"ל נכון בעזה"י. והא דקאמר בסמוך רבא כר' ינאי משום זקן אחד מתני ופריך אדר' עקיבא היינו דרבא קאמר דפירכא דר"ע לאו פירכא היא לר"א דטעמא דר"א כר' ינאי משא"כ ר"ע גופא ע"כ סבר דטעמא דר"א לאו כדר' ינאי אלא כדר' יוחנן ודוק היטב: