תלמוד בבלי - מסכת גיטין · דף נ״ו עמוד א

א"ל לא - שביקנא לך: א"ל - איהו יהיבנא לך דמי פלגא סעודתך:

איכול קורצא - מלשינות: קורבנא - קרבן להקריב על גבי המזבח דקיימא לן איש איש לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:):

בניב שפתים - שפה העליונה: לדידהו לא הוי מומא - להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר דוקין טיל"ה כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ):

יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג - שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על מום לא יהיה בו (ויקרא כ״ב:כ״א) נהרג:

ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו:

שדא גירא למזרח - לקסום קסם כשהיה סמוך לירושלים:

ההוא ינוקא - הוה מגמגם בלישניה לא גרסינן: ביד עמי ישראל - על ידי עמי ישראל: ולכפורי ידיה - לקנח ידיו:

נקדה - נקבה לשון מקדרין בהרים (עירובין דף נח.) נקדה לו חמה זרחה בשבילו במסכת תענית (דף כ.): ציצתו - ציצית של טליתו: נגררת על גבי כרים וכסתות - שלא היה מהלך אלא על גבי מילת: ואיכא דאמרי - בן ציצית שמו ולמה נקרא שמו הכסת שהיתה כסתו כסא שלו מוטלת בין גדולי רומי כשהי' הולך ברומי להקביל פני קיסר:

הוו להו - להנך תלתא עתירי חיטי ושערי וחמרא וציבי למיזן כל בני העיר עשרים וחד שתא:

בריוני - אנשים ריקים ופוחזים למלחמה: אמרו להו רבנן - להנך בריוני: לא מסתייעא מילתא - לנצח: קמו - בריוני: קלינהו להנך אמברי - לאוצרות התבואה ועצים כדי שילחמו:

סמידא - סלת: חיוורתא - פת נקייה: גושקרא - פת קיבר שאונדיי"ר:

פרתא - פרש של גללי בהמה: ומתה - מחמת איסטניסותה:

גרוגרות - מאותם שנשארו לרבי צדוק שמצץ את מימיה ומצאתה היא ואכלת' לרעבונה ומריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה באסטניסו': הוה מתחזי - בגרונו: מאבראי - מחמת שהיה כחוש: כי הוה בריא - כשגמר תעניותיו ורצה להברות עצמו: הוו מייתי ליה גרוגרות - תאנים יבשין מפני שלא היה יכול לבלוע דבר עבה והיה מוצץ את מימיהן ומשליך הגרוגרות:

אבא סיקרא - כך שמו: שלח ליה - רבן יוחנן בן זכאי תא לגבאי בצנעא: אמר ליה - רבן יוחנן בן זכאי: עד אימתי עבדיתו הכי - דלא שבקיתון לאשלומי: חזי לי תקנתא לדידי - שיניחוני לצאת מן העיר:

נקוט נפשך בקצירי - החזק עצמך כחולה הוציא קול שאתה חולה: לישיילו בך - כמו שאתה גוסס: ואייתי מידי סריא - דבר מסריח כגון נבילה: ואגני גבך - והשכב במטתך עמך שיאמרו מת הוא ומסריח כבר: וליעיילו בך תלמידך - יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת ולא יניחו אחרים לשאת דאינון ידעין דחייא קליל ממיתה:

בעו - הנך בריוני: למדקריה - ברמחים שמא מערים הוא: אמר להו - אבא סקרא: יאמרו - הרומיים עליכם שאפילו רבן דקרו: למידחפיה - אולי יצעק:

דלאו מלכא אנא - והתעללת בי:

רש"י ד"ה גושקרא פת קיבר. עיין שבת דף כ ע"ב ברש"י ד"ה גושקרא:

גמרא מרתא בת בייתוס כו' שדרתיה לשלוחה. כצ"ל:

שם שלמא עלך מלכא שלמא כו'. דכופלין שלום למלך כדלקמן בס"פ וכן בשמואל (ב טז) יחי המלך יחי המלך:

רש"י ד"ה נקדה. לשון מקדדין בהרים. כצ"ל בב' דלתי"ן וכגי' הערוך בערך קד. וכאן הקריאה נקדה והד' דגושה כדין הכפולים:

רש"י ד"ה קלינהו להנך אמברי. לאוצרות התבואה והעצים. בגמרא לא קאמר אלא דחיטי ושערי. ובאמת סגי בזה להשיאם למלחמה כי אם אין תבואה מה יועילו להם העצים:

עגלא תילתא - כמו ושלישים על כולו (שמות י״ד:ז׳) וכמו עגלה משולשת ואיל משולש (בראשית ט״ו:ט׳) פי' בריא וטוב ויש מפרשים שלישי לבטן ולא יתכן דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סה:) דהוו מברו להו עיגלא תלתא ולא כמו שמפרש שגדל שליש דהא בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) אמר עבד להו עגלא תילתא ביומא דשבעא פירוש יום שביעי ללידתו [וע"ע תוספות בכורות יט. ד"ה דהך שלא וכו']: