א׳
תד"ה ואם יש עליו עוררין. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב. דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דוקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי. אבל לפי ההלכה דקיי"ל צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א' יכתוב שטר מכר או מתנה. הוא ראיה חזקה ואין להסתפק בו, אלא שהוסיפו בראיה שנייה היינו מלבד שיש ראיה דלא שבקת דאולי לא חשו חז"ל לזה והביאו ראיה מסוגיא דב"ב. וממילא ליתא לקושייתנו הנ"ל דשפיר הוכיחו מסוגיא דב"ב דאם באת לומר דדוקא לרב לשיטתי' ומטעמא דלא שבקת ממילא אמרי' לראיה ראשונה דגם לדידן שייך לא שבקת דכל א' יכתוב שטר מכר. אם נימא דלא חשו ללא שבקת ממילא אין חילוק בין לרב ובין לדידן. ולפ"ז ממילא מיושב קושית המהרש"א דלא הו"מ לאכוחי בקיצור ממה דסבר רב דא"צ לקיימו א"כ שייך לא שבקת דהא קיימי' השתא דלא חשו ללא שבקת. ואדרבא אם ננקוט ההוכחה דלרב דסבר א"צ לקיימו שייך לא שבקת לא היה בהוכחה מספיק לדידן דדלמא דוקא לרב. אבל לדידן דקיי"ל צריך לקיימו דל"ש לא שבקת לא טענינן מזוייף. ולזה הביא ראיה מסוגיא דב"ב דהיינו בדרך ממנ"פ דאם טעמא דרב משום לא שבקת גם לדידן שייך כן לענין שטר מכר או מתנה. וק"ל: