תלמוד בבלי - מסכת גיטין · דף י״ד עמוד א

בההיא הנאה דקא משתניא - האי מלוה לגבי האי ממלוה ישנה למלוה חדשה ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך: גמר - השתא בשעת אמירה: ומשעביד נפשיה - בלב שלם להאי ומינתיק מקמא:

כגון הני דבי בר אלישיב - אם היה מקבל זה אדם חזק שאינו ממתין כגון הני דבי בר אלישיב כו':

כהלכתא בלא טעמא - כאילו קבלה משה הלכה מסיני שאין צריך לתת בה טעם: אפיטרופיא - להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד היה הפקר: בבית - בית מיוחד שאינו דר בה אלא עשאו לו לבית חתנות:

באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי - השתא ס"ד דהכי אמר ליה בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי:

ופרכינן מכלל דאי בעי למהדר מצי מיהדר - בתמיה: ה"ק דברים הללו כו' - כיון דבאפיה קאמינא לך דתיתביה ניהליה תו לא מצי הדרנא בי:

הא אמרה רב חדא זימנא - ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא:

הני מילי - דבעינן בפניו: מתנה מרובה - כגון מנה: קמ"ל - להכי איצטריך למימר באפיה קאמינא לך לאשמועינן דקבא דמוריקא דמתנה מועטת היא בעיא נמי באפיה:

גינאי - בעלי גינה מוכרי ירק: איסתירי זוזי - סילעי מדינה סתם איסתירי סלע צורי איסתרי זוזי סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר: באפי מרי - אאמרו ליה קאי כלומר אמרו ליה באפי מרי ארעא יהבינהו ניהלי' למרי ארעא:

חייב - המשלח הזה: באחריותו - אם יאנסו מיד שליח זה: ואם בא לחזור - ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר:

רב סבר הולך כזכי דמי - הלכך אינו חוזר ומיהו חייב באחריותו שהמלוה לא צווהו למוסרם לזה:

ה"ג דכ"ע הולך כזכי דמי - כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר: שמואל סבר אמרינן מגו - מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר:

הולך תן - כלומר אחד מכל לשונות הללו:

לימא ליה - האי משלח: אין רצונו - של מפקיד: שיהא פקדונו ביד אחר - דהכי קי"ל לקמן בפרק שלישי (גיטין דף כט.) וכיון דאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר האי לאו זכי הוא: כשהוחזק - משלח זה: כפרן - בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו:

סרבלי - קו"ט בלע"ז: אשרתא - הקפה שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע: נקני מינך - אונסא דאורחא דאי מיתנסי מינך לא ליהדר לתובען: אמר להו אין - כן אעשה:

שפיר עבדת - שלא שיעבדת עצמך על חנם ותהיה עבד ולהך לישנא גריס שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה: ל"א גריס שפיר עבדת עבד לוה לאיש מלוה - כלומר שפיר עבדת דאשתמטת לפי שהן לווים ועבדים לי להביאו לי באחריותן:

איספקא - כלי:

אָמַר לֵיהּ הוּנָא מַר בְּרֵיּה דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אַשֵּׁי אֶלָּא מֵעַתָּה כְּגוֹן הַנִּי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב דְּכָפְתִי וְשַׁקְּלִי לְאַלְתָּר הָכֵי נָמִי דְּלָא קָנוּ וְכִי תֵּימָא הָכֵי נָמִי אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁעוּרִין. מקשים הא רב אשי עצמו הקשה לעיל על אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים וכו' משמע דסבירא ליה דרב איירי בכל גונא, ואם כן תיקשי לדידיה אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב? ועיין במהר"ם שיף ז"ל.ונראה לי בס"ד דלעולם רב אשי סבירא ליה דקני בכל גוונא אפילו בהני דבר אלישיב יען דסבירא ליה לרב אשי דחכמים תיקנו כן מטעם דרוב העולם ניחא להו בזה משום דהוי מלוה חדשה ואינשי אלימי בעלי זרוע לא שכיחי כל כך ואף על גב דימצא גברי אלמי בטלי במעוטיה ולא פלוג רבנן אבל לסברת אמימר שפיר מקשי משום דנולדים שכיחי הרבה.

גמ' א"ר חייב באחריותו. ע' בריטב"א קידושין דף מג ע"ב ד"ה מאי קסבר:

תוס' ד"ה ולא פש גביה כו' דמנפשיה אין נאמן. ע' ב"ב דף קעה ע"א תד"ה חזר ואמר:

גמרא בההיא הנאה כו' גמר ומשעביד נפשיה. עיין מה שכתבתי בס"ד בכורות (יח ב) תד"ה אקנויי:

שם א"ל הבינהו כו' וקנו מיניה. כצ"ל וכן הוא ברי"ף וברא"ש:

רש"י ד"ה איסתירי. סתם איסתירי סלע צורי. עי' לקמן (מה ב) וברש"י ד"ה איסתרא. ובקדושין (יא ב) ובב"מ (קב ב) ועוד בכ"ד מוכח דסתם איסתרא הוא סלע מדינה. וע"ע סוכה (כב ב) ובתד"ה כזוזא וצ"ע:

רש"י ד"ה הולך תן. א' מכל לשונות הללו. אולי צ"ל מב' לשונות עי' תוס' כתובות (ח) סד"ה שהכל. וכן בר"ן וברש"י שם ליתא מלת כל:

אם כן נתת דבריך לשיעורין - מה שקשה ע"פ הקונטרס בפ"ק דקידושין (דף יא.) גבי בנתיה דר' ינאי דקפדן אתרקבא דדינרי מפורש בקידושין:

כהלכתא בלא טעם - פי' מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת (ב"ב ד' קמד.):

אבל מתנה מועטת כו' - וא"ת הא נמי שמעי' לה דאמר רב בפרק הזהב (ב"מ מט.) דברים אין בהן משום חיסור אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים וי"ל דהכא שאומר לנפקד או לבעל חוב שיתן לו סלקא דעתין דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך:

ולא פש גביה ולא מידי - פר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינין מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח:) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דבבא בתרא (דף ו.) משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה: חדא דאמר רב הונא כו' - ר"נ סלקא דעתיה שהיה חוזר בו ולא משום דלא פש גביה מידי:

ומר סבר הולך לאו כזכי דמי - והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא וכה"ג אשכחן (לקמן גיטין דף כה.) בההיא דהלוקח יין מבין הכותים דמעיקרא בעי למימר דטעמא דרבי יהודה משום דלית ליה ברירה אע"ג דקתני (שם כו.) אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' וכהנה רבות:

לא דכ"ע הולך כזכי - פי' בקונטרס ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ואין נראה דבמתנה אין הולך כזכי כדפרישית לעיל (גיטין דף יב:) אלא י"ל דכשפטרו מלוה מן האחריות או בגט שחרור מודה שמואל דאינו חוזר:

לסוף אישתמיט להו - משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר אע"ג דלא הוחזקו כפרנים היינו משום דאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: