חידושי הריטב״א על מסכת עירובין דף פ״ה עמוד ב

לימא שמואל לית ליה דרב דימי. פרש״י ז״ל דהא תשמיש שאין בו ד׳ על ד׳ כיון שאין בו הנחה גמורה הרי הוא תשמיש גרוע וכתשמיש אויר חשוב ואפ״ה אשכחן שהוא מותר לזה ולזה בלא הכירא דזיז וקניא שאני הכא וכו׳ ורב למה הוא מתיר בלא היכרא דלא אשכחן ליה כי האי סברא בריש פרק חלון דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן חכמים עשו חזוק י״ל דרב סבר דתשמיש אויר גריע טובא ולא חשיב תשמיש כלל ולא בעי היכרא וחזוק מי אמר רבה שאין אדם אוסר לחבירו דרך אויר והא איתמר וכו׳ פירש ושניהם לאדם אחד רב אמר אסור לזרוק מזו לזו פירש והשתא משמע לן דכיון דמרשותו לרשות שלו הוא זורק ודרך מקום פטור שהוא למעלה מעשרה לרשות הרבים ע״כ ליכא טעמא למיסר אלא משום דאויר רשות הרבים שולט ביניהם כי בני רשות הרבים משתמשין באותו אויר לפעמים ואוסרין אותו עליו וכאלו זורק בדרך חצר המשותפת ומ״ה פרכי׳ מינה לרב בכל דכן דכיון דתשמיש אויר כזה אוסר עליו כ״ש תשמיש אויר דלעיל דחשיב טפי והיינו דלא פרכינן מינה דשמואל אדשמואל דלעיל אסר והכא שרי א״ל ולאו מי אוקימנא כגון דמדלי חד ומחתי חד ושמואל דלא גזר בהכין לטעמיה דאמר רב רשויות דאורייתא לא גזרינן וכן פרש״י ז״ל והלכתא כרב דהלכתא כרב באסורי והא לאו מהלכות עירוב הוא דנימא הלכה כדברי המקל וכן שהוגנין משופעין ביום כאלו מדלי חד ומחתי חד נראין דברי הראב״ד ז״ל שסובר שלא אמר רב אלא בכלים שאם נופלין בארץ אינם נשברין דאלו בכלים הנשברים ליכא למיחש דאי נפלי ומתברו דאתי לאתויי הנשברים דהתם כלים הנשברים הם כלי חרס כלי סרית דלא חייש על הנשברים וקי״ל נמי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר הילכך א״צ אפילו קנה בבור שבין שתי חצרות כדלעיל. וק״ל נמי כרב דאויר דלזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים אפי׳ בשני כחות וכח אחד וכדכתיבנ׳ לעיל: חוץ מבית שער דיחיד פי׳ שאע״פ שאינו אוסר ראוי הוא להניח בו עירוב כיון שאינו בית שער לרבים וכן הלכה אבל מניחין בו שתוף פי׳ דערובי חצרות לעירובי בתים הוא בא וכאלו כלם דרים בבית שהעירוב שם ולפיכך בעינן בית דירה אבל שתוף שאינו אלא לערב החצרות לא בעינן אלא שיניחוהו במקום המשתמר ושאר כל הסוגיא כבר פירשנוה בפר׳ הדר בס״ד.

כגון חצרו של בן בונינוס. פי׳ שהיה עשיר גדול וכשהיה משאיל או משכיר בתים היה מניח שם כליו בדרך קבע כל השנה וכאלו לא נתרוקנה רשותו משם דמי ולפיכך הדר שם עמו בחצר אינו אוסר ואסיקנא דאפי׳ לא הניח שם אלא יתד של מחרישה או כיוצ׳ בו מדבר שאינו ניטל בשבת שוב אין הדר שם אוסר עליה ואסיקנ׳ דהלכתא כר״ש דאפי׳ הלך אצל בתו בעיר אינו אוס׳ ודוק׳ אצל בתו אבל הלך אצל בנו וכ״ש שאר הקרובי׳ שבעיר הרי זה אוס׳ ובהולך אצל בתו וחזר אצל בתו בשבת נחלקו המפרשים ז״ל אם הוא אוסר עליהם באותו יום או אמרי׳ כיון שהותר׳ שבת הותרה וי״א שהיא אוסר דהא עובדי כוכבים ומזלות כי ליתיה לא אסר ואם בשבת אוסר וכן המבטל רשו׳ דקי״ל שאם הוציא במזיד אוס׳ ואחרי׳ פירשו דאינו אוס׳ דשאני הכ׳ שהסיע דירתו מדעתו לגמרי באותו שבת משא״כ בעובדי כוכבים ומזלות דלא הסיע מלבו דכיון דאפשר ליה דאתי ביומיה ומבטל רשות כיון שחזר בו הרי גלה דעתו שלא הסיע דירתו מלבו. והטעם הראשון נ״ל יותר נכון: